בצד החדשות: ברשת, מיקרוסופט עדיין לא רווחית
סופו של ג'ונגל הכבלים מתקרב, הבעיות של הגביע הקדוש של הגאדג'טים, והגיקים מנסרים את הענף שעליו הם יושבים
עדיין לא
מיקרוסופט הכריזה השבוע על עסקת פרסום וחיפוש משותפת עם יאהו, וכחלק ממנה היא תעניק ליאהו 88% מההכנסות בשנתיים הראשונות לעסקה. סביר, אם כן, שהעסקה לא תניב לה הכנסות רבות בקרוב.
לא שזה חדש: מיקרוסופט פרסמה השבוע את מאזני הרבעון השני שלה, ומהם עולה שהחברה עדיין לא מצליחה להרוויח כסף מפעילותה המקוונת. "לא מצליחה" זו לשון המעטה: מיקרוסופט דיווחה על הכנסות של 731 מיליונים מעסקיה המקוונים – אבל על הפסד של 732 מיליון. לא הוצאה, הפסד. כלומר, מיקרוסופט הפסידה בערך שני דולרים על כל דולר של הכנסה מפעילות מקוונת.
עדיין לא מצליח להרוויח מהרשת. מנכ"ל מיקרוסופט, סטיב באלמר, עם מנכ"ל יאהו, קרול בארץ צילום: בלומברג
לא שחסר לה כסף: היא סיימה את הרבעון ברווח של כמעט ארבעה מיליארדים. אבל זה מעורר הרהורים נוגים. בעבר אמר ביל גייטס שהדבר העיקרי שהוא מצטער עליו הוא שהוא לא קלט בזמן עד כמה חשוב תחום החיפוש. הזמן ההוא היה לפני עשור, ומיקרוסופט עדיין מדדה מאחור. האם עסקת יאהו תשנה את המצב? לא אם גוגל תמשיך לשלוט בתחום החיפוש. והעסקה תדרוש לפחות שנה למימושה.
בירוא הכבלים
אחת המארות של העידן המודרני היא הג'ונגל של הכבלים שמטעינים כל דבר או מחברים אותו לחשמל. יש שבטים שלמים באמזונס שמתקיימים מייצור מאצ'טות ייחודיות שהם מוכרים לפתיים לבנים שמגיעים אליהם במיוחד לשם כך. ועוד לא דיברנו על הסוללות: כמעט כל בית מערבי מחזיק בכמות סוללות שהיתה מעוררת קנאה במדינה אפריקנית קטנה. סך הכל, יש כ-40 מיליארד (!) סוללות נטענות בעולם, היינו כמעט שבע סוללות לאדם, כולל עוללים
חברה בריטית הדגימה השבוע בכנס TED Global, שנערך באוקספורד, מערכת שאמורה לפתור את כל הבעיות הללו. המדובר בפתרון המתבסס על השדה האלקטרו-מגנטי, ושמאפשר להטעין כמעט כל גאדג'ט עלי אדמות. ההדגמה התמקדה בהטענה והפעלה מרחוק של גוגלפון וג'יזספון. זה עבד, כך שזו כנראה לא תרמית מדבקות ולא נורה שאמורה להאיר את כל רמת גן בנוסח יעקב מרידור. זה נראה קטן עכשיו; זו עשויה להיות הידיעה הטכנולוגית של השנה.
החטטים של הגביע הקדוש
השמועות על הגאדג'ט די טוטי גאדג'י, המוצר שיסיים את כל המוצרים, זה שיחתום סופית את ההיסטוריה של הפיתוח הטכנולוגי כפי שאנו מכירים אותו – או, בקצרה, הטבלט – מגיעות בקצב מסחרר. זה בפני עצמו לא חדש: הטבלט הרעיד את ליבותיהם של גיקים והבטיח נרדוואנה (כל הזכויות שמורות לסטיב ג'ובס המזויף) מאז 2002. הטבלט, כמובן, לא הגיע – אבל הפאנבויז האמינו בביאתו, אף על פי שיתמהמה.
מה שבכל זאת חדש הוא שעיתון רציני, הפייננשייל טיימס, התייחס לטבלט לא כאל שמועה אלא כאל מוצר שנמצא בשלבי יצור. אז אחת מהשניים: או שמישהו באפל הצליח לעבוד יפה על הכתבים של ה-FT, או שאכן יש כזו בתכנון.
אבל, אבוי, חבלי משיח: על פי ה-FT, הגביע הקדוש יימכר תמורת כ-800 עד 900 דולרים. בעברית, זה אומר 12,483 ₪. לפני מע"מ. יתר על כן, מציין גיזמודו – שמגלה סקפטיות בריאה באשר לביאה השניה של סטיב ג'ובס, כשהראשונה היא האייפון כמובן – על פי התיאורים, זה הולך להיות מוצר מפוקפק מאד.
למשל, אנשים יצפו לקבל מחשב שלם ומתפקד בשביל מחיר כזה. בפועל, זה אמור להיות הנטבוק של אפל. האייפון לא מצטיין כל כך ככזה, וגולש לאט. אנשים מוכנים לסלוח לו, כי הוא מעמיד פנים של טלפון. למחשב הם יסלחו פחות. יתר על כן, הנטבוקים מגיעים במחיר שנע בין 200 ל-300 דולר. אנשים מוכנים לשלם מס אפל גבוה למדי, אבל 500 עד 600 דולר עבור תווית? בספק.
יש עוד בעיות. הטבלט אמורה גם לגרור את הקינדל, מצווח, אל האמבט הקרוב ולהטביע אותו שם. אבל המסך של הקינדל מותאם לקריאה, באמצעות טכנולוגיית E-Ink. הטבלט, בינתיים, אמורה להיות מסך LCD רגיל – לא קל ולא נוח לקרוא עליו ספרים.
ומקריאה לפעולה השניה של צמד השוטרים המיתולוגי: כתיבה. איך, לעזאזל, יכתבו על הדבר הזה? אין לו אפילו מקלדת. באיזה אופן יחזיקו אותו? ומי ירצה לשחק בה? היא כולה צג מגע. כבר נמצא שהפורמט הזה של מחשב הוא אחד הפחות נוחים למשחק.
בקיצור, הגביע הקדוש נראה מפוקפק משהו. אבל, כמובן, זה לפני שמומחי האשליות של אפל, מהטובים במקצועם, התחילו לעבוד עליו.
ואם כבר גיקים, נעבור למדור "כרות את הענף עליו אתה יושב".
יורקים לבאר
כריס אנדרסון, העורך הראשי של Wired ופלאגיאריסט בעל נסיון, העניק השבוע ראיון משתחצן במיוחד לדר שפיגל. כשהמראיין שאל אותו לדעתו על עתיד העיתונות, הכריז אנדרסון שהוא "לא משתמש במונח הזה, עיתונות". גם לא ב"תקשורת". הוא לא מחפש חדשות, אמר באדנות, אם הן מגיעות אליו – ב-RSS שלו, במייל, או בטוויטר – הוא עשוי להתעניין ולקרוא. הוא לא מחפש אותו, המידע "מגיע אליו"; התקשורת לא מעניינת אותו. בכלל, הוא אומר, אולי הגיע הזמן שתקשורת תפסיק להיות מקצוע ותתחיל להיות תחביב.
מנסר במרץ את הענף עליו הוא יושב. כריס אנדרסון צילום: Dave Olson cc-by-sa
שטות דומה פלט השבוע מייקל ארינגטון. הפתרון שלו לבעיית הקריסה המתקרבת של הניו יורק טיימס הוא ש-50 הכותבים המוצלחים יפרשו מהעיתון, ימצאו מממן, ויקימו... בלוג. איך הבלוג הזה יתקיים, שלא בחסדיו של מממן נדיב, לא כל כך ברור. ארינגטון עצמו מתפרסם מפרסומות ומכנסים.
ואלה שטויות. שטויות מסוכנות, אפילו. בלוגים נשענים על התקשורת המסורתית ומספקים לה ביקורת ופרשנות. אלה הכרחיים מאד – אבל הם, ברובם, לא מקורות ראשוניים. העולם התקשורתי כפי שרואים אותו ארינגטון ואנדרסון נראה כמו הקולות השבורים שמגיעים אלינו מאיראן. הם מצפים שכל קורא יהיה מסוגל לצרף אותם לפסיפס בעל משמעות. זה מעולם לא קרה, וכנראה גם לא יקרה. העמדה של אנדרסון צבועה במיוחד: הוא מקבל את משכורתו ממגזין דפוס.
