לא לוקחים סיכון בארץ
קרנות ההון סיכון הישראליות מצליחות ליצור חברות גדולות, בתנאי שהן זרות. למה היזמים כאן לא מגיעים להנפקה ומעדיפים להימכר לענקיות הייטק?
מסתבר שקרנות ההון סיכון הישראליות יודעות לגדל חברות גדולות ואפילו להביא אותן להנפקה מוצלחת בנאסד"ק ובאירופה, אבל יש כאן "אבל" אחד גדול שקצת הורס את הסיפור היפה: הן לקחו להנפקה חברת הייטק מצרפת, חברת תוכנה משבדיה וחברת קלינטק מסין. רק לא מישראל.
הבשורה האחרונה
קדמו לוורטקס קרן ההון סיכון הירושלמית של אראל מרגלית JVP, שהצליחה לרשום תשואות של אלפי אחוזים על השקעתה בחברת קליקטק השוודית, והיא עדיין מחזיקה כ-5% מהחברה, המייצגים שווי של מעל 100 מיליון דולר נוספים. פיטנגו, מצדה, היתה מעורבת בהנפקת חברת ג'ינקו סולאר הסינית ב-2010.
בניגוד לתמונה שאולי מצטיירת ממקרים אלה, ההשקעות הזרות של קרנות ההון סיכון הישראליות הן מאוד נדירות. רוב ההשקעות אינן תוצאה של סקר שוק מעמיק, אלא יותר של הזדמנות הנקרית בדרכן, לעתים בזכות קשרים של אחד השותפים בקרן. בשונה מהמצב בארץ, שבו רוב הקרנות הישראליות משקיעות בחברות בשלבים הראשוניים ביותר שלהן, ההשקעות בחו"ל מתבצעות בשלבים מתקדמים, או בשלבים שבהן החברות זקוקות לשינוי ולתזרים מזומנים.
למה לא אצלנו?
ההצלחות הרבות של הקרנות הישראליות בחו"ל מעוררות, לצד ההערכה הרבה, בעיקר תמיהה: למה אותן קרנות לא יכולות להביא להנפקה גם חברות ישראליות, ולהפוך אותן לגדולות ועצמאיות? אותן קרנות מדברות על כך, ו-JVP אפילו נמצאת בשלב מתקדם לגיוס קרן אשר תנסה לשמור על החברות שלה גדולות יותר, אבל הן עדיין ממהרות למכור חברות ולהכריז על אקזיטים מרשימים.
אבל האם בכלל ניתן ליישם את הניסיון מההצלחות המרשימות עם החברות הזרות ביחס לישראליות? קרוב לוודאי שההבדל אינו רק בקרנות הישראליות, אלא גם ביזמים הישראלים שאינם ששים כל כך להקים חברות גדולות וללכת להנפקה.
המסלול של רכישה על ידי יבמ, מיקרוסופט, ברודקום או כל חברה אחרת הוא הרבה יותר פשוט: האקזיט מיידי, ואחרי שנתיים או שלוש כבר אפשר להמשיך למיזם הבא. רק יזמים מעטים, דוגמת גיל שוויד או אייל ולדמן, יסכימו לעבור את כל התלאות שעומדות בפני חברה המבקשת להוביל את תחומה בעולם, ולא להיות חלק מתוך חברת ענק.
