סוציאליזם נוסח רעננה: מה אפשר ללמוד מהמקרה של אדווסנס?

אדווסנס היתה יכולה בקלות להצטרף לסטטיסטיקה של חברות הסטארט-אפ שסגרו את שעריהן במשבר הכלכלי האחרון. כל התנאים המקדימים לכך היו שם: אדווסנס אינה חברה צעירה, ולמעשה היא "על הכביש" מעל שבע שנים, שבהן כבר הספיקה לגייס 30 מיליון דולר מקרנות הון סיכון ישראליות וזרות.

למעשה, בתקופה שבה חשבו קרנות ההון סיכון להפסיק לתמוך בה, היא טרם השיקה מוצר עובד, תוך שהיא מעסיקה מהנדסים איכותיים במשכורות מעוררות קנאה. כשהוקמה אדווסנס בשנת 2004 חלמו מייסדיה על פיתוח שבב מהפכני שיידע להגדיל את החשיפה לאור נמוך תוך ביטול רעידות ארעיות למצלמות סלולריות. שש שנים לאחר מכן, החברה טרם השיקה את המוצר שלו ייחלה, אך היזמים ובראשם המנכ"ל נפתלי שריר לא איבדו תקווה.

צ'ה גווארה ברעננה איור: ערן מנדל

בצעד חריג החליטו 30 העובדים לקצץ את חלק הארי של משכורותיהם ולעבוד כמעט בחינם. לאחר מכן פנו אל קרנות ההון סיכון ושכנעו אותן, לראשונה בתולדות ההייטק הישראלי, לוותר על מניותיהן ללא תמורה ולהעביר אותן לידיהם. העובדים פנו לקרן קראוס, ולזכותה של קרן ההלוואות ייאמר שתמיכתה בעובדים בתקופה זו, בהשקעה של מיליוני דולרים בודדים, היא שאפשרה לעובדים את המהלך.

אך מי שחשב שחברה ללא קרנות ההון סיכון שהקימו אותה תצלול כמו אבן אל המצולות, התבדה. בשנתיים האחרונות שינו עובדי החברה כיוון, והחליטו לייעד את החיישנים שלהם לתחום מצלמות האבטחה, במקום אל שוק הסלולר הרווי והתחרותי. ההצלחה לא איחרה להגיע: עובדי אדווסנס הצליחו להשיג הסכם עם אחת מיצרניות חיישני המצלמות הגדולות, Aptina, שבמסגרתו היא משקיעה בהם כ-7 מיליון דולר למימון פיתוח השבב, וכל זאת מבלי שתקבל ולו מניה אחת של אדווסנס.

מקרה חד-פעמי, למרבה הצער

בשבוע שעבר נמכרה החברה לענקית מצלמות האבטחה Pixim. נכון, אמנם לא מדובר בעסקת השנה, והאקזיט של אדווסנס רחוק מאוד מהאקזיטים הנוצצים של מאות המיליונים שנספרו כאן לאחרונה. אבל בכל זאת, העובדים מקבלים אחרי שנים של עקשנות את שכרם, שומרים על מקום עבודתם ואפילו רושמים סיבוב קטן על מניות שקיבלו בחינם.

נפתלי שריר, מנכ"ל החברה, מגלה כי כל התהליך הרומנטי הזה נכפה על החברה מכורח הנסיבות. "הוא היה עבורנו הברירה הפחות גרועה", הוא אומר ל"כלכליסט". "הרי אין אפשרות אמיתית להרים חברה שמתמודדת על שווקים של מאות מיליוני דולרים עם תקציב של 20 או 30 מיליון דולר, תוך כדי תחרות עם חברות ענק שעובדות על מוצר דומה כבר 20 שנה, וכל זה ללא תמיכה פיננסית מסיבית".

"אך ברגע שהמשבר תפס את הקרנות והוציא אותן מהמשחק, החלטנו שלא לוותר", מבהיר שריר, "בחרנו ללכת נגד כל הסיכויים, אם כי אינני ממליץ לאף אחד להגיע למצב הזה מלכתחילה".

הסטריאוטיפ של היזם הישראלי הטיפוסי מציג אותו כעקשן ויצירתי. לצערנו, סטטיסטיקת החברות הנסגרות מראה שמרבית היזמים הישראלים אינם כאלה, וכי מקרה אדווסנס הוא חד-פעמי, וכנראה גם יישאר כזה.