מחשב מסלול מחדש

• לטור הקודם של ערן גפן: אח שכיר, אח עשיר
  

גלגלי הבואינג נשקו ברכות לאספלט של סן פרנסיסקו בדיוק בשעה היעודה. יצאתי מהמטוס במהירות השמורה למקצוענים שזוכרים להזמין מקום ליד הדלת, דילגתי על איסוף המטען כי לא שלחתי מזוודה, בדיוק כמו שג'ורג' קלוני ב"למעלה באוויר" לימד אותי, ובמרחק קריצה קצרה מהדיילת מצאתי את עצמי בתור של "הרץ".

בסוף התור, כך וידאתי כבר מראש, תחכה לי מכונית קבריולט מתוקתקת, פינוק ללא תוספת תשלום בזכות היותי לקוח מתמיד. השארתי מאחוריי בניו יורק את הוריקן איירין ושמתי את פניי לעמק הסיליקון הזהוב לשבוע מהודק של פגישות, משייט בין קרנות הון סיכון לחברות שאפשר לשתף איתן פעולה. הכל פעם במדויק לפי התוכנית.

"רישיונות בבקשה", אמרה הפקידה והלב שלי התחיל לפעום במהירות, בדיוק כמו באותה פעם ששוטר משופם עצר אותי מדבר בסלולרי, לא חגור וללא רישיונות. ללא רישיונות אמרתי? לפתע הבנתי: שכחתי בניו יורק את המסמכים ואני לא יכול לקבל את האוטו. את הקבריולט יקבל כנראה מישהו מסודר יותר. ג'ורג' קלוני הפך בשניה לדני דה ויטו - ושיהיה בהצלחה.

השבוע המהודק התפוגג לי מול העיניים. התיישבתי לצד הטרולי על רצפת הטרמינל והתחלתי לחשוב על פתרון. בהתחלה עוד ניסיתי להיאבק ולהדביק מחדש את מפת הניווט שלי: תפסתי ישראלי שעמד שם במקרה וביקשתי ממנו לקבל בשמי את האוטו עם הרישיון שלו, אך לאחר שהבין שחשבונו האישי יהיה אחראי לכל נזק לקבריולט, הוא בחר להראות לי שגם ל"שיר הרעות" יש גבולות.

ניסיתי לתפוס חבר שישלח לי את הרישיון מניו יורק, אך קרבתה של הסופה איירין השביתה את כל טיסות הפנים לשלושה ימים. נאלצתי להפנים שאת עשרת הימים הקרובים אאלץ להעביר בנסיעה בתחבורה הציבורית, מה שיהיה כמעט בלתי אפשרי ובטוח מייגע: קליפורניה גדולה, שטוחה ומשתרעת על פני מחוזות שלמים, וקשה להספיק חמש פגישות ביום במתחם בגודל השטח בין נתניה לבת ים.

איור: עומר הופמן

כשהתוכנית העסקית מתנגשת במציאות

בלית ברירה, יצאתי לדרך החלופית. ברכבת לפאלו אלטו גיליתי שלא רק שיש אינטרנט חינם וחשמל למחשב, יש גם קרון שהוא בית קפה ואפילו קרון מיוחד לבעלי אופניים! חשבתי לעצמי שזה דווקא נחמד והתחלתי לשים לב לנוף המתחלף על רקע השקיעה. פתאום שמתי לב שההתנגדות לשינוי בתוכנית התחלפה במשהו אחר, תחושה של הרפתקה מהנה עם אנשים נחמדים וסיפור מצוין לשבירת הקרח בתחילת כל פגישה.

בפגישות עם הקרנות הבנתי שמה שקרה לי קורה גם ללא מעט חברות חדשניות. בברנז'ה קוראים לנקודה הזו "pivot", המקום שבו התוכנית העסקית פוגשת את סלעי המציאות ומחייבת שינוי נתיב אסטרטגי. רבים מסיפורי ההצלחה של היום התרחשו לאחר שתוכנית גאונית נתקלה בדרך ללא מוצא: ג'ק דורסי, ביז סטון ואוון וויליאמס התחילו בכלל באתר להורדת פודקסטים שהדבר היחיד שהיה בו מוצלח הוא הזמן שסיפק לדורסי להגות את טוויטר.

גם אנדרו מייסון, המנכ"ל של גרופון נדחף על ידי המשקיעים לפקס את האתר המקרטע שלו: מאתר נאצל, שמאפשר לקבוצות להתארגן ליצירת עולם טוב יותר, הוא עבר לרעיון נאצל עוד יותר של קנייה קבוצתית. כך קרה גם לליבינג סושיאל, המתחרה הגדול של גרופון, ולרבים אחרים: PayPal, למשל, החלה כפתרון תשלומים לפאלם פיילוט, ושירות התמונות פליקר צמח בכלל ממשחק מחשב.

המשותף לכל היזמים האלה הוא שיום אחד גם הם שכחו את רישיון הנהיגה שלהם, והבינו שהעתיד הברור שדמיינו ברזולוציית Full HD פשוט לא עומד להתרחש. כולם ויתרו על ההיאחזות במה שיכול היה להיות והתחילו בדרך חדשה. וכולם גילו שהנתיב שנכפה עליהם יכול להיות עדיף עם חוויות חדשות ואפילו קרון קפה. והאמת, בסופו של דבר מה זה באמת משנה? כולנו נמצאים בדרך לאותו מקום.

טייק אווי

1. זה לא כל כך נורא להודות שהתוכנית נכשלה

2. לבדוק מה הדבר שכן עובד ולהתמקד בו

3. להיזכר מחדש במטרה הגדולה

4. לא לדאוג, לפעמים החלופה היא קסם חדש

הכותב הוא מייסד ומנכ"ל FanGager הפועלת מניו יורק, שפיתחה טכנולוגיה המאפשרת למותגים לנהל את המעריצים שלהם בפייסבוק ובטוויטר.