צוקרברג יביא שלום

• לטור הקודם של ערן גפן: הגברים החדשים של שדרות מדיסון
  

"ההשתתפות בפעילות בפייסבוק פתוחה לתושבי המדינות הבאות בלבד: דובאי, ערב הסעודית, קטאר, עומאן, מצרים, טורקיה ועיראק". כך נכתב באימייל שקיבלתי ממשרד הפרסום בדטרויט, שכלל את תקנון הפעילות החדשה שעמדנו לעשות עבור פורד בכל מדינות המזרח התיכון, למעט ישראל.

זה הרגיש קצת מוזר. מצד אחד פורד בחרה דווקא בנו כדי להפיח חיים בקהילות הפייסבוק שלה באזור אסטרטגי עבורה. מצד שני, מה לנו ולזה? חבורה של ישראלים, אמריקאים ורוסים נשמעת יותר כמו התחלה של בדיחה, מאשר מי שיצליחו לעשות מסיבת קלאב מד וירטואלית מוצלחת לחברי הליגה הערבית.

הדבר הראשון שהבנו הוא שלא כדאי לסמוך על יכולות ההסתערבות שלנו. ביקשנו לגייס שחקן חיזוק עם אמא ערבייה (ורצוי לא שמעון פרס), כשכמעט משום מקום הגיע אלינו מוסטפה, סטודנט מצרי שעבר לניו יורק רגע לפני המהפכה. מוסטפה הוא בחור ששותה קפה ישר מהפינג'אן ומתבל עם גחלים, אבל לא ידעתי איך הוא ישתלב בקוקטייל התרבותי שלנו, שהוא גם ככה מסובך. לא היתה ברירה אלא לנסות.

ההתחלה לא נראתה מבטיחה: רק 14 אלף מבני דודינו נרשמו כמעריצים בדף של פורד המזה"ת, והיה נדמה שמוסטפה עסוק רוב היום בשיחות סקייפ עם ארוסתו עלייא. אבל אז הפעלנו את הטכנולוגיה שלנו: תוך שלושה שבועות היו 100 אלף מעריצים שעיצבו מחדש פורד אקספלורר והזמינו נסיעות מבחן. העמוד התחיל להזכיר את חגיגות העיד אל־פיטר, עם המונים שמצטרפים מכל כיוון ותחושה של בלגן שמח על הוול.

איור: עומר הופמן

אומה חדשה, חוקים חדשים

כשישבתי במשרד במנהטן והתבוננתי באחמד מקטאר, חוסאם מערב הסעודית ושאר חברי הקהילה שיצרנו מלייקקים זה את זה, הבנתי שישראל היא אולי אי של טכנולוגיה במזרח התיכון, אבל היא ממש לא עושה שימוש מספיק בים שמסביבה. חברות שהמוצר העיקרי שהן מוכרות הוא וירטואלי, ללא צורך במפגש פיזי בין אנשים שיכול לייצר חיכוך - שזה בערך כל סטארט־אפ מצוי - יכולות להיפתח לשוקי ענק שנמצאים ממש במרחק נגיעה.

שיעור חדירת האינטרנט במדינות ערב טיפס לאחרונה ל־30%. זה אמנם עדיין רחוק מה־70% בישראל, אבל הפער נסגר במהירות. וגם אם האחוזים נמוכים, כמו תמיד במספרים הערבים אוכלים אותנו בלי מלח: בזמן שבישראל מספר המשתמשים בפייסבוק מוערך ב־3 מיליון, 9 מיליון מצרים כבר עושים לייק, ואלמלא הרשת החברתית מובארק עוד היה מפצח גרעינים בקהיר.

מעבר לפוטנציאל העסקי, הכי התרגשתי כשיום אחד הבחנתי שמבלי לשים לב כבר רבע שעה אני מנהל שיחת חולין בסקייפ עם עלייא, שישבה בדירה בדאון טאון תחריר. הסיטואציה הזו לא היתה מתרחשת לפני כל האינטרנט הזה, שמדלג בקלות מעל גבולות. בשנים האחרונות קמה אומה חדשה שמתקרבת במהירות למיליארד אנשים, עם תרבות, חוקים ואפילו מטבע משלה - אומת הפייסבוק. המרחק בין כל אחד מאיתנו ירד משש דרגות לקליק על ביקאם־א־פרנד.

מה יקרה אם צוקרברג יחליט לממש את כוחו כמנהיג אחת האומות הגדולות בעולם כדי לנסות ולהשכין שלום? הרי הוא יכול לשקשק אותנו כמו ברמן מיומן באמצעות האלגוריתמים של פייסבוק. מה אם הוא יציע לכל משתמש להיות חבר של מוסטפה ועלייא משלו - מישהו מאותו תחום עיסוק, באותו גיל, עם אותם תחומי עניין, רק מהצד השני? החשדנות ההדדית, כך גילינו במשרד, תתמוסס לטובת עבודה משותפת שתשגע את כל המזרח התיכון. זה יהיה יום שבו פייסבוק תוכל לשנות את שמה ל־Peace Book.

טייק אווי

1. 62 מיליון שכנים אונליין הם פוטנציאל אדיר לחברות טכנולוגיה

2. הגדרות לא גבוהות, פייסבוק מאפשרת לדלג מעליהן בקלות

3. כל מנהל יכול לקדם קצת את השלום, גם אם הוא לא צוקרברג

הכותב הוא מייסד ומנכ"ל FanGager הפועלת מניו יורק, שפיתחה טכנולוגיה המאפשרת למותגים לנהל את המעריצים שלהם בפייסבוק ובטוויטר