מותו של תכנון הקריירה

• לטורים הקודמים של ערן גפן
  

"אז איפה אתה רוצה להיות בעוד חמש שנים?", שאלתי את ריצ'ארד, מועמד לתפקיד מנהל לקוחות אצלנו. הוא חייך אלי בנימוס אמריקאי, שבתרגום לעברית זה פשוט צחק לי בפנים.

ריצ'ארד, בחור מבריק בן 28, לבוש חליפה יוקרתית וסניקרס לבנות, הספיק מאז הקולג' להיות מנהל תיקי לקוחות בליהמן ברדרס ולהקים סטארט־אפ שיודע לחזות מראש מתי יהיו כרטיסים זולים למופעים בברודווי. אם הייתי שואל אותו את אותה שאלה ב־2008, הוא אומר, התשובה היתה כנראה מסלול קידום, בונוס שנתי ומשרד פינתי, אבל היום הוא בעיקר רוצה לעשות דברים מגניבים. למרות שהייתי המראיין, לא יכולתי שלא להרגיש הזדהות.

"עמדתי בשירותים, שטפתי את הפנים וראיתי במראה שני בנייני קלפים נופלים ומתפוררים, כמו התאומים", תיאר לי ריצ'ארד את אותו יום דרמטי ב־2008, כשמקום העבודה שלו קרס. "כל החלומות שלי מתקופת הלימודים, כשישבתי על הבר עם חברים ותיכננו איך נקבל עבודה מדהימה וכל הבנות ירצו אותנו - הכל נעלם. הבנתי שמעכשיו אנהל את הקריירה שלי על בסיס שני שיקולים בלבד: אעשה רק מה שאני הכי טוב בו ורק מה שכיף לי".

תשכחו מהאמריקאים קפוצי הישבן. האמריקאי החדש נראה יותר כמו מיקי מרחובות, שצועד לפניך בטראק בנפאל וצועק לך "יאללה, תזרום גבר". זו גם היתה כותרת כתבת השער במגזין "פאסט קומפני" האחרון - "הדור הזורם", בה הובא סיפורו של "די.ג'י פתיל", שעד גיל 37 הספיק להיות מומחה לתאוריית הכאוס, לעבוד במחלקת ההגנה האמריקאית, לשמש כטכנולוג ב־eBay ולכהן כמדען הראשי של לינקדאין. כיום הוא עובד בתעשיית ההון סיכון, אבל מה שבאמת מדליק אותו הוא ניסיונות לחיזוי מזג האוויר, בעיקר באזורים הפכפכים - כמעט כמו שוק העבודה בארה"ב.

איור: עומר הופמן

סביבה כאוטית

פעם אימפריות נפלו לאט, היום זמן התהילה שלהן דומה יותר לפליט ריאליטי ממוצע. לדור שלנו נראה מוזר שההורים שלנו רצו לעבוד כל חייהם באותה חברה, ולדור שאחרינו נראה מוזר שאנחנו מתכננים להיות בכלל באותו מקצוע. הקריירה של פתיל ושל ריצ'ארד מייצגת את הסביבה הכאוטית שכולנו נשאבים אליה, שבה כל ניסיון לתכנן את הקריירה לטווח ארוך הוא כמעט פאתטי. מתוך הכאוס צומח דור חדש, שלא מגדיר את עצמו באמצעות שורה ברזומה, אלא באמצעות הערך שהוא יוצר לעולם.

המציאות החדשה מולידה גישה בה במקום לראות את הקריירה כטיפוס סיזיפי בסולם, שלעתים יוביל לשום מקום, אפשר לראות אותה כמסע שמתחדד אל ה"נקודה", המקום בו הכשרון הייחודי שיש לכל אחד מבוטא בשיאו. זוהי אותה נקודה חמקמקה בה הייחוד שלנו בא לידי ביטוי בעשייה כל כך מדויקת, עד שהיינו מוכנים לעסוק בה בחינם. חלק לא יודעים עדיין מהי אותה נקודה, וחלק ידעו ונתנו לה לחמוק. אתה יודע שאתה בנקודה כשאתה תופס את עצמך באמצע יום עבודה וקולט ששכחת לאכול מרוב התלהבות של עשייה. כל עוד אתה דואג להיות בה, אתה תדע גם להתפתח עם המציאות המשתנה.

ומה יגיד מיקי מרחובות בראיון הבא שלו? אני יכול לדמיין אותו עונה בישירות הישראלית: "למה, אתה יודע איפה אתם תהיו בעוד חמש שנים?". ובעצם, מאחורי הנימוס האמריקאי או הישירות הישראלית מסתתרת אותה תשובה: כל אחד מאיתנו נועד להיות בנקודה בה המתנה הייחודית שלו לעולם באה לידי ביטוי. כל אחד גם זכאי לכך. זה הכל.

טייק אווי

1. זמן התהילה של חברות היום דומה לזה של פליט ריאליטי ממוצע

2. לילדים שלנו ייראה מוזר שניסינו להתמיד באותו מקצוע

3. נדע שהגענו למקום האמיתי שלנו כשנשכח לאכול צהריים מרוב התלהבות של עבודה

הכותב הוא מייסד ומנכ"ל FanGager הפועלת מניו יורק, שפיתחה טכנולוגיה המאפשרת למותגים לנהל את המעריצים שלהם בפייסבוק ובטוויטר. ניתן לעקוב אחריו גם בעמוד הפייסבוק שלו