האתגר של מדינת הסטארט־אפ

• לטורים הקודמים של ערן גפן
  

בדרך הביתה, צועד על שדרות מדיסון, לא יכולתי שלא להבחין בדגלי ארה"ב מתנופפים בגאון מכל בניין. "זה אפילו לא יום העצמאות שלהם", רטנתי לעצמי, "והם עדיין כל כך גאים בכך שהם אמריקאים". תהיתי לאן נעלמה הגאווה הזו אצלנו, ולמה נדמה שבארץ הכל הרבה יותר קשה. כשהגעתי הביתה, קרץ אליי באופן מפתיע דגל ישראל מהשידה. זו היתה העטיפה של הספר המצליח "סטארט־אפ ניישן" שעוסק בתעשייה המקומית, והדו־משמעות בשמו ענתה על השאלה שהטרידה אותי כל הדרך. ישראל היא הרי לא רק יצרנית סטארט־אפים — היא בעצמה סטארט־אפ, כזה שצעיר מספיק בשביל להיות שברירי, אבל ותיק מספיק כדי לסבול מהקשיים שהם מנת חלקה של חברה מבוססת יותר.

אם שבע שנים של בן אדם הן שנה אחת של כלב, הרי 70 שנה של מדינה הן בקושי שנה אחת של סטארט־אפ. השבוע, למשל, הוזמנתי לכנס של קרן ההון סיכון JVP בניו יורק. כשעל הבמה מצד אחד עמד קונסול ישראל בניו יורק ומהצד השני עמדה נציגת העיר המארחת, לא יכולתי שלא להבחין באנלוגיה: אחד ייצג סטארט־אפ צעיר ובועט, ואילו השנייה כבר קיבלה צורה של תאגיד אמריקאי בשל. ישראל בת ה־64 היא בעצם טינאייג'רית שרק מתחילה לגרד עכשיו את שנת הסטארט־אפ השנייה שלה, ואולי זה בעצם הקושי שכולנו חווים.

מלכודת השנה השנייה

הבעייתיות בשנה השנייה בחייה של כל חברה צעירה ידועה היטב בתעשייה, ומעטים הסטארט־אפים שנחלצים ממנה. אפילו המציאו לה שם: "מלכודת השנה השנייה". השנה הראשונה בחייה של כל חברה כזו היא שנה של אנרגיות עשייה מדהימות ושל פריצה קדימה. כולם חיים על אדרנלין ארוז בפחיות רד בול, קצת פיצות ובעיקר חלומות. בשנה השנייה פוגשים את המציאות, כבר יש מוצר שצריך להצדיק את עצמו בשוק והפידבקים מתחילים לזרום. לחבורת המקימים מצטרפים עוד ועוד עובדים, ופתאום עורכי דין ורואי חשבון מתחילים להסתובב במסדרונות וגורמים לך להרגיש שבסוף אתה לא כזה מיוחד, אלא סתם עוד חברה ככל החברות.

ככל שגדלים, כך גם חודרים לעבודה היומיומית גורמים שלא היו שם קודם. הפוליטיקה הפנימית מתחילה לבעבע, ואנשי המכירות תוהים בינם לבין עצמם — ואחר כך גם מול ההנהלה — אם יכול להיות שהמתכנתים מקבלים יותר מהם, ולמה בעצם. פתאום לכל קבוצה יש אג'נדה משלה וטענות לקבוצה השנייה, אבל אם דברים לא מסתדרים, כולם עושים אותו הדבר: פוזלים החוצה ותוהים אם "החברה הזו בכלל בדרך הנכונה".

גם היזם מתחיל לנתב את החזון קצת יותר משיקולי תקציב וקצת פחות משיקולי חלומות, וכמה שהוא אולי כבר מרגיש ילד גדול ועצמאי, בסוף הוא עדיין נסמך על כספי המשקיעים (האמריקאים, ברוב המקרים), וצריך להיות קשוב (שזה ממושמע, רק באמריקאית) כשההנהלה קוראת אותו לסדר.

גם העולם לא תמיד מפרגן לסטארט־אפ שלכם. בשנה השנייה פתאום קמים לכם אויבים ומתחרים, חברות ענק שואלות "למה מי אתם", ואם יש לכם פטנט (או נשק גרעיני) הן מתחילות לפתח כזה משלהן. יש מתחרים שמנסים לערער על זכותה של החברה להתקיים, וידידים שמפתחים מוצר דומה בחשאי. ככל שהחברה מבטיחה יותר, כך יותר כוחות פועלים נגדה מבחוץ.

לסטארט־אפ הישראלי יש עוגן

ואין מה לעשות, עם הזמן מתווספות גם פאשלות וטעויות שאי אפשר לעבור עליהן לסדר היום. אם קודם הייתם רק סטארט־אפ קטן וניסיוני והיה די ברור לכולם שטעויות נעשו וייעשו עוד בעתיד, בשנה השנייה כבר יש לקוחות משלמים והפאשלות פומביות ומגיעות לתקשורת, וכל טעות מערערת את החברה ואת מצב הרוח של העובדים. בשנה הזו, השנייה, ההנהלה כבר מתחילה לתהות אם לא עדיף לחבור לאיזו חברה אמריקאית במקום להתמודד לבד בשוק האכזרי.

ישראל נכנסת לשנת הסטארט־אפ השנייה שלה, ומעכשיו היא צריכה להפוך לחברה ולא רק במובן התאגידי: היא צריכה לצמוח לחברה אנושית שמייצרת ערך לאנשים שהם חלק ממנה ולעולם כולו. אז נכון, אם מסתכלים על הסטטיסטיקות בענף ועל האתגרים שעוד עומדים לפנינו, לעתים עולה החשש שכמו רבים מהסטארט־אפים, ייתכן שלא נגיע לשנה השלישית. מצד שני, על השידה בבית שלי, לצד "סטארט־אפ ניישן", נח לו ספר עתיק יומין שהזכיר לי שאמנם הסטארט־אפ הישראלי אולי בקושי נולד, אבל כעם יש לנו חתיכת עוגן. אנחנו בסביבה כבר 3,000 שנה, ומהזווית הזו אנחנו החברה הוותיקה ביותר בעולם. הכל יהיה בסדר, חג עצמאות שמח.

1. האתגרים האמיתיים בכל סטארט־אפ מופיעים אחרי שלב ההקמה

2. ישראל צריכה להפוך לחברה, לאו דווקא במובן התאגידי

הכותב הוא מייסד ומנכ"ל FanGager הפועלת מניו יורק, שפיתחה טכנולוגיה המאפשרת למותגים לנהל את המעריצים שלהם בפייסבוק ובטוויטר. ניתן לעקוב אחריו גם בעמוד הפייסבוק שלו