מי המשוגע שחוזר לישראל?
החברה התבססה והכסף זורם, אבל הלב משך חזק לארץ. כשלא היה אפשר יותר לחיות בין העולמות החלטתי לחזור הביתה. ערן גפן בטור פרידה מהתפוח הגדול
"אתה משוגע. לחזור למדינת האפשרויות המוגבלות, מדינה שגולשת למדרון של שנאה ואלימות? זה נמצא בכל מקום: בכבישים, מתחת לבניין בבאר שבע, בחניון בגן העיר", כך אמר לי עידן, חבר טוב שגר בניו יורק כבר שלוש שנים. גם אם הוא בוטה, אצל עידן תמיד אפשר לדעת שפיו ולבו שווים. "תישאר שם", אמר לי אבא שלי כשאמרתי לו שאני מתלבט, "אין מה להשוות את הפוטנציאל של הקריירה שלך בארה"ב ובישראל, שם תוכל להגשים את כל היעדים שלך".
כשעברתי לניו יורק האמנתי שהמטרה מקדשת את כל האמצעים, והמטרה שלי היא "להצליח" - לכבוש עוד גבעה ועוד חלום. הגעתי לבדי באמצע החורף ועבדתי משולחן פינתי מסטארבקס, לאט לאט גייסתי צוות עובדים אמריקאי, מצאתי לנו משרד בשדרות מדיסון ולקוחות שנמנים עם המותגים הגדולים בעולם. מפלצת האמביציה שלי קיבלה את מזון המלכות שלה.
ניו יורק היא כנראה היעד הקלאסי לכל מי שרוצה לטרוף את העולם. המבורגר בשייק-שאק, פאד תאי באמבר, סטייק בפיטר לוגר ופנקייק בצ'ט אנד צ'ו. התמלאתי בכל מה שהעיר יכולה להציע, באופן מילולי.
עיר בלי תקרת זכוכית ובלי אדמה
אבל משהו היה ריק, חור שחור שאפילו הקשה עליי פיזית לשאוף את אוויר הלילה כשצעדתי לבדי מהמשרד הביתה מדי ערב. פתאום כל הדברים שהיו תמיד ברקע הריצה אל המטרה המנצנצת (והנעה, כמובן) חסרו לי מאוד. שניצל אצל אבא, מרק אצל אמא, בורקס פינוקים עם החברים. התגעגעתי לחיים שלי כמכלול, לא למשהו ספציפי, אלא לאותה מוזיקת רקע שבכלל לא הבחנתי בה, במעלית שטיפסה במהירות לעבר הפסגה.דווקא כשהגעתי לאן שרציתי, כשהכל פעל לפי התוכנית, גיליתי שאני לא מורכב מ־100% אמביציה אלא אולי מ־30%. את שאר הדברים שהנשמה שלי צריכה ניו יורק לא מספקת לי.
כשהלכתי ברחוב ידעתי בתוך תוכי שאני אורח פה. אני זר, אחד מני רבים בעיר ענקית, שכמעט אף אחד מתושביה לא נולד בה וכנראה גם לא ימות. אין במה או במי להיאחז, זה נכון שאין בה תקרת זכוכית, אבל גם אין בה אדמה. אז מקימים את ישראל הקטנה ומבלים עם חברים ישראלים טובים, אבל זה רק תחליף. בסוף אתה צריך להתמודד עם הקרע בין מה שבחרת למקום שממנו באת.
איור: עומר הופמן
יש כאלה, כמו החבר שלי עידן, שבוחרים להתנכר קצת לישראל כדי להצדיק את הבחירה שלהם. יש כמוני שדווקא חיים את ישראל מרחוק, נכנסים לאינטרנט כדי לראות "האח הגדול" ו"ארץ נהדרת", מתעקשים ללכת לחומוס פלייס. כך או כך, הפרדוקס נשאר. המוח אומר אמריקה, אבל הלב מושך חזק חזק לישראל.
אנחנו בונים לעצמנו חיים. אנחנו אוספים לעצמנו את החברים הכי טובים, את המקומות שנעים לנו בהם, את העשייה הנכונה. אנחנו במסע גדול שכולל הרבה ניסוי והרבה טעיה. הגעתי למקום שבו אהבתי מאוד את החיים שלי בארץ. כן, יכולתי לבנות לעצמי חיים חדשים בניו יורק. למעשה, מבלי לשים לב כבר התחלתי לעשות את זה, אבל לא הייתי מוכן להיפרד מהחיים שבניתי בישראל. הייתי צריך לבחור, כי החיים בין העולמות הפכו למעייפים. אז האם אני סוגר את הבסטה בישראל ובונה חיים חדשים באמריקה? רק המחשבה על כך גרמה לי להצטמרר.
ערן גפן בביקור במטה פייסבוק
כל מנכ"ל יודע כשלקוח מתקשר להתלונן סימן שעוד אכפת לו, שזה לקוח שאפשר לשמר. דווקא הביקורת של עידן גרמה לי להבין שאני רוצה לחזור. פתאום, מאחורי הרשף והגצים, הבנתי שעידן גם אומר: "ישראל היא הבית שלי ואני אוהב אותה". בארה"ב אנחנו אורחים, ורק את הבית אתה זכאי ואולי גם חייב לנסות לתקן.
אירועי הקיץ הקודם בישראל מסמנים בעיניי תקווה גדולה, אך אין לי זכות להתערב בענייני המדינה שבה אני אורח. רק בישראל אני יכול לפעול כדי לעשות את המציאות קצת יותר טובה. לא תרמתי את שני הסנט שלי מאמריקה כי חשבתי שזה מתנשא, אבל אני מאוד רוצה לתרום את השנקל שלי פה, כדי לעשות את המציאות קצת יותר טובה.
להפסיק לחיות את ישראל מרחוק
כשהתיישבנו בהילסטון לארוחת הפרידה שלי מכל החברים, המלצרית קיבלה אותנו בברכת "יום זיכרון שמח". החבורה הישראלית הוכתה בהלם, ומהתגובה שלנו היא הבינה שאמרה משהו לא במקום והתנצלה בנימוס אמריקאי. מצד שני, כשהראיתי לפטרישיה, מנהלת המוצר שלנו בניו יורק, את הצפירה ביום הזיכרון - היא השתגעה. "זה לא אמיתי", היא מלמלה כאשר המכוניות באיילון עצרו אחת אחת, ואנשים הגיחו מתוכן כדי לתת כבוד לאלו שכבר לא יכולים לקבל אותו. "יש לי צמרמורת", היא התחילה לדמוע, "אתם משוגעים, לגמרי משוגעים".
אז אני חוזר הביתה, ואפילו עם מחשבות על להקים בית משלי. ניו יורק תסתדר בלעדי - החברה כבר עומדת על הרגליים, העובדים האמריקאים שלנו ימכרו לאמריקאים אחרים וחסר להם שלא, כי הפעם הם יסתבכו עם שחר, אותו מינינו למנכ"ל במקומי.
את השורות האלו אני כותב בטיסה לתל אביב. שעה וחצי לפני הנחיתה הדליקו את האור בתא הנוסעים, ואני חוזר קצת אחרת, יותר קשוב למה שאני מאשר למה שאני צריך להיות. ואף על פי שזה לא אמור היה להיות טור על אוכל, אני כבר מפנטז: האם אני נוסע מיד ליפו לאכול שווארמה? אולי ארוחה משפחתית בראש העין? ומה עם לפגוש את החברים במסעדה טובה בכרם התימנים? אין דבר שמשמח אותי יותר מזה בעולם כולו - ובדקתי.
הכותב הוא מייסד ומנכ"ל FanGager הפועלת מניו יורק, שפיתחה טכנולוגיה המאפשרת למותגים לנהל את המעריצים שלהם בפייסבוק ובטוויטר. ניתן לעקוב אחריו גם בעמוד הפייסבוק שלו
