mobile 2013
אין חדשות חינם
מי שרוצה לחיות במדינה חופשית, דמוקרטית, הוגנת, חייב להבין שהוא צריך להשתתף במימון של החדשות שהוא מקבל. אחרת, הוא עלול לקבל חדשות מורעלות. דברים של מו"ל כלכליסט בוועידת מובייל 2013
מכירים את הפרסומת המעצבנת הזו למקדונלד'ס? בחור מתוק מדי, מתולתל מדי, שמתגלגל לגיהינום מגלה להפתעתו מקום נעים ומואר, מלא נערות חינניות. כשאחת מהן מגישה לו המבורגר עסיסי והוא רוצה לנגוס בו, הגיהינום חושף את עצמו ומלביש לו על הלסת מחסום קשיח. ובכן, זה הגיהינום לפי הפרסומאי של הקציצה.
- הון ועמוד התוצאות הראשון: "גוגל החלה לקדם תוכן שיווקי"
- כך משתילים יוצאי אמ"ן תוכן שיווקי בשידורים חוזרים
- סופר־פארם מציגה: תוכן שיווקי במסווה של הצגת ילדים חינמית
נזכרתי בפרסומת הזו אחרי העימות הראשון בין ברק אובמה לבין מיט רומני כשרציתי לקרוא על העימות את הטוראית המושחזת של הניו יורק טיימס מורין דאוד. השער של אפליקציית האייפד של העיתון נראה מזמין מתמיד אחרי השיפוצים והשיפורים שהוכנסו בו לאחרונה. מצאתי במהירות את הטור של דאוד. נכנסתי. התחלתי לקרוא, אבל אז, כמו בגיהינום של מקדונלד'ס, קפצה הודעה על המסך: Wait, This is just getting interesting.
בתרגום חופשי: כל אחד יכול ליהנות מדפדוף בכותרות של הניו יורק טיימס, אבל רק מנויים נהנים מגישה לא מוגבלת לכל התכנים שלו. או בקיצור יש לכם שתי אופציות - שבוע חינם ואחר כך 34.99 דולר לחודש מכל המכשירים והסמארטפונים האפשריים, או 19.99 דולר רק לאתר ולאייפד. יכול להיות שאנשי השיווק שלהם עבדו קודם במקדונלד'ס? היי, בסך הכול רציתי לקרוא את הטור של מורין דאוד.
האמת היא שקראתי את הטור בלי לשלם. התחכמתי. הלכתי כמה צעדים לחדר העבודה, פתחתי את האתר במחשב הביתי, ושם הטור היה עדיין פתוח לכל גולש, והצעות המחיר למנוי כזה או אחר קצת זולות יותר. ללמדכם שגם הניו יורק טיימס הגדול לא סגור על עצמו איך לגבות, מתי לגבות תשלום, בלי לאבד נתח גדול מדי מתנועת הגולשים בפלטפורמות שלו.
אובמה ורומני. בסך הכול רציתי לקרוא את הטור צילום: בלומברג, איי אף פי רבים מכם בוודאי כבר מכירים את החוויה הזו, משיטוטים באתרים שהקימו מזמן "חומת תשלום" - Pay Wall - כמו הפייננשל טיימס והוול סטריט ג'ורנל, או באתרים ואפליקציות שהחלו לאחרונה, לעתים מחוסר ברירה, ובלי חשק, לגבות כסף על התכנים שלהם. כצרכן, לא קל להסתגל לחומת התשלום. אף אחד לא אוהב לשלם. גם אני התרגלתי במשך שנים לקרוא תוכן איכותי בחינם, אבל אני מבין היום שהמחיר של החינמיות הזו הוא גדול יותר ממה שחשבתי.
רוב יצרני התוכן בעולם, ובתוכם העיתונים המובילים, התפתו לתת את התוכן שלהם בחינם לגולשים ברשת. העיתונים מימנו למעשה, וברוב המקרים עדיין מממנים את הפלטפורמות הדיגיטליות שלהם, מתוך תקווה שעוד "עיניים" יביאו חשיפה והכנסות מפרסום בלי לגבות דמי מנוי. אתרי חדשות עצמאיים שקמו בלי עיתון מאחוריהם בוודאי לא העזו לדרוש תשלום. גם הם רצו "עיניים". בתוך שנים מעטות הפכו החדשות, המידע, התוכן העיתונאי למוצר זמין ומיידי בכל רחבי העולם. זו הייתה מהפכה שחוללה שינוי דרמטי בחייהם של מיליארדי בני אדם. העולם הפך שטוח, אם לשאול כותרת מטוראי אחר של הניו יורק טיימס תום פרידמן. העולם נהיה יותר דמוקרטי. מידע חשוב ומועיל הפך לזמין בתוך שנייה מוושינגטון ועד בנגזי, מלונדון לבייג'ין. והכול בחינם.
בדרך, בעוד כולנו דוהרים בטירוף חושים נפלא על אוטוסטראדת המידע לעולם של מידע בלי גבולות, קרתה תאונה מצערת לעיתונות, אחת מאבני היסוד של הדמוקרטיה ברחבי העולם. הקוראים, הצרכנים, כולנו התרגלנו לרעיון שמידע, גם כשהוא חשוב, מושקע, ייחודי, מועיל, בעל ערך, הוא בחינם, כמו האוויר. זה היה נחמד להאמין שלא צריך לשלם על מידע אבל האמת היא שמישהו שילם על החדשות בשבילנו. לא חשבנו מספיק על השאלה איך העובדה שמישהו אחר משלם על מידע, על חדשות ועל פרשנות, עלולה להשפיע על האיכות של המידע, על הניקיון שלו מהטיות וספינים. הסכמנו לקבל אוויר בחינם מספקי חמצן שיש להם, או עלול להיות להם, אינטרס למהול קצת את החמצן בעוד מרכיבים, לא כולם בריאים.
"ניו יורק טיימס" באייפד. 19.99 דולר לחודש ואתם שם צילום מסך: crenk.com בשורה התחתונה כידוע אין ארוחות חינם וכך, גם אין חדשות חינם. מידע חינם הוא לא באמת חינמי. מידע חינם מתגלה לעתים קרובות כתוכן שיווקי המתחזה למידע. יצרני תוכן, אתרי חדשות ועיתונים שנשענים רק על הכנסות מפרסום, בלי לגבות כסף מהצרכנים עצמם הופכים או יהפכו במשך הזמן לשבויים של המפרסמים, ו/או לתלויים בגורמים שיש להם עניין לשלוט במידע. לפעמים זו ממשלה. לפעמים זה מולטי-מיליארדר שרוצה להכתיב למיליוני אזרחים מי יישב בממשלה.
לפני המפץ האינטרנטי, לפני הרשתות החברתיות, לפני הסמארטפונים והטאבלטים, הכנסות העיתונים היו מבוססות על מפרסמים וקוראים או מנויים. הכלל היה פשוט: ככל שמספר הקוראים המשלמים גדול ויציב יותר, התלות של העיתונים במפרסמים קטנה יותר, העיתונים זקוקים פחות לחסדי הממשלה ואינם נרתעים מאיומים של בעלי אינטרסים כאלה ואחרים. מתברר שהכלל הזה נכון גם לאתרים וגם לסמארטפונים. כל אזרח שרוצה לחיות במדינה חופשית, דמוקרטית, הוגנת, חייב להבין שהוא צריך להשתתף במימון של החדשות שהוא מקבל. אחרת, הוא עלול לקבל חדשות מורעלות.
רוצים אמת? שלמו
מהפכת המידע - הפצת החדשות חינם בפלטפורמות הדיגיטליות המתרבות - חוללה פלאים בהנגשת מידע לכל המעוניין. עכשיו הגיע הזמן שאזרחים יבינו את המשמעות הנוספת של החינמיות. מי שרוצה מידע אמין, בלי מניפולציות, נא לפתוח את הארנק ולא חשוב אם זה ארנק ישן או אלקטרוני.
תחליטו איזה חדשות אתם רוצים. אם אתם רוצים חדשות שעיתונאים אספו וחקרו בעמל רב, ועורכים בדקו והצליבו ובדקו שוב וניסחו מה חדש ומה חשוב, חדשות שאפשר לבסס עליהן החלטות אישיות ולאומיות - בידי מי ראוי להפקיד את המפתחות של ניהול המדינה בבחירות הבאות, איזה בנק או חברת ביטוח ראויים לאמון שלנו, איזו רשת שיווק היא אכן הזולה ביותר - כדאי לכם לעשות מינוי על אתר החדשות המועדף עליכם, גם אם הוא גובה דמי מינוי כמו שנוהגים האתרים המובילים בעולם.
מי שרוצה מידע , ולא תוכן קנוי, מעוות, ארוז באינטרסים חבויים, מי שרוצה אמת, חייב לשלם בשביל זה. האמת לא באה בחינם, גם לא בחצי חינם. החינם עולה ביוקר. האמת עולה כסף, אך שווה זהב. האמת היא חמצן. אני הגעתי למסקנה שאני מוכן לשלם על החמצן שלי. אני מקווה שעוד הרבה אנשים יהיו מוכנים לשלם על החמצן שלהם.
לכתבה באנגלית לחצו כאן
