דו"ח טכנולוגי
בית המשפט של ה-NSA ונבואת הזעם של מאיר אריאל
שופטים מתקפלים אל מול נפנוף בנימוקי ביטחון לאומי - ומאשרים אוטומטית לסוכנויות המודיעין לרגל אחרי כל אזרח, הסיבות האמיתיות לכישלון הסרפס של מיקרוסופט ומלחמה בין משגיחי כשרות ברשת
השופט האוטומטי
מנהל המודיעין הלאומי של ארה"ב, שהג'וב שלו הוא להעמיד פנים שהוא מרכז את פעילויות המודיעין של כ-19 סוכנויות עיקריות ומשהו כמו 3,230 סוכניות משניות וארגוני שכירי חרש, הודיע בסוף השבוע שה-NSA תמשיך לאסוף מידע מאמריקאים כמו שעשתה בעבר. אבל זה בסדר: בתי המשפט המאולפים של שירותי המודיעין, ה-FISA, נתנו את אישורם, כך שהכל תחת פיקוח ואין לכם מה לדאוג.
אם להסתכל על חצי תיק המעקב המלא, לפחות הפעם הם מודיעים לנו על זה. עד לחשיפות של אדוארד סנודן, האיסוף היה מתבצע בחשאי. עכשיו כל אחד צריך לדעת שאם הוא שם את המידע שלו בחברה אמריקאית, המידע הזה מגיע ישירות ל-NSA.
כשמאיר אריאל שר ש"שופט אוטומטי שלל לי רשיון", הוא לא קלט איזה מין נביא הוא היה. המהלך של FISA גאוני ברשעותו: אנחנו נעשה את הדברים הבעייתיים ביותר, שמרוקנים את ההגנות של החוקה מכל משמעות, אבל נשים על זה חותמת של בית משפט. כי אם שופט אישר, זה בטח בסדר. בכך הם לוקחים את השם הטוב שיצא לבתי משפט במערב ב-200 השנים האחרונות כמגיני זכויות האזרחים, ומשתמשים בו כדי לבצע מעקב לא מוגבל אחר הציבור.
נביא אמיתי. מאיר אריאל בתי משפט נכנעים לקסם האפל של טענת הפגיעה בבטחון הלאומי בדיוק כמו האדם מהרחוב, לעתים אפילו יותר ממנו; הם סובלים מהאמונה התמימה שלא יכול להיות שאנשים ישרים, מן הישוב, לובשי חליפות, עובדי ממשלה, ישקרו לו במצח נחושה. לא משנה כמה פעמים זה קורה, האמונה הזו נותרת בעינה.
אז עכשיו, שוב, יש אישור לאיסוף מידע כולל על כל התעבורה בארה"ב, ויש חותמת גומי של שופט שמאשרת את זה. שופט ששייך לבית דין שאין עליו שום ביקורת, בית דין שהסתיר פסיקה שלו-עצמו שקבעה שתכנית המעקב בלתי חוקית. עוד כמה שנים כאלה, עוד כמה חשיפות, והציבור ייזכר: גם האינקוויזיציה היתה בית משפט. גם למשטרים פאשיסטיים וקומוניסטיים היו "בתי משפט". ובעוד 30 שנה, כשהמסמכים ייחשפו, נלמד עד כמה אפסית היתה התועלת המודיעינית של FISA וה-NSA, ובאיזה מחיר זול מכרה ארצות הברית את עצמאותם של בתי המשפט שלה ואת אמון הציבור בממשלה, נכסים יקרים שלשום מדינה דמוקרטית אין קיום בלעדיהם.
עד אז, חשוב לזכור: האימפריה מאזינה. לאלה שימהרו לטעון שמדובר בעמדה רדיקלית מסוכנת, אסביר שמדובר בעמדה שמרנית בסיסית ועתיקה, שיודעת שכוח משחית ושסודיות ובתי משפט סודיים משחיתים אפילו יותר; שיודעת שאנשים טובים יעשו מעשים מפלצתיים בשם ההגנה מפני סכנה בלתי נראית, ושיודעת שהאנשים הניתנים להשחתה הם אלו שהיו טובים מלכתחילה. ומה קורה בישראל? אל תשאלו אפילו.
טול קורה
קורה? יותר כמו גורד שחקים. מייקל היידן אומר שחואווי, יצרנית ציוד הטלקום הסינית, מרגלת עבור ממשלת סין. אם שמו של היידן נשמע לכם מוכר, זה בגלל שהוא היה בעבר ראש ה-CIA ולפני זה ראש ה-NSA. מה שאומר ששווה לברר מי הסיר בניתוח את המודעות העצמית של היידן.
אין לי שמץ של ספק שהיידן צודק. חואווי, שרואה את הסיכויים שלה למכור משהו לשווקי המערב נמוגים, צווחת עכשיו שמדובר ב"הוצאת דיבה" וב"גזענות", לא פחות. חברים, חסכו ממני את כל זה.
מטה חואווי. מאשימה את ארה"ב בגזענות צילום: איי אף פי איך אני יודע? פשוט מאוד: אם החברות האמריקאיות, ילידות חברה חופשית, משתפות פעולה מרצון עם הממשלה שלהן ומרגלות אחרי האזרחים, על אחת כמה וכמה שהחברות הסיניות עושות זאת; הן פועלות בדיקטטורה הגדולה והרצחנית בעולם, ומקבלות את ההוראות שלהן לא מחבר המנהלים אלא מתא המפלגה של החברה. ככה זה. אז למה האמריקאים מתלוננים? כי לטענתם, הסינים מרגלים אחרי הממשלה ולא אחרי האזרחים.
למה הסרפס נכשל
מיקרוסופט, שנמנעה כמיטב יכולתה בשנה האחרונה לספק מידע על המכירות של טאבלטי הסרפס שלה, הודיעה בסוף השבוע שהיא מוחקת 900 מיליון דולר בגלל ההוצאה שלהם. המסקנה החד משמעית היא שהסרפס נכשל - ונכשל קשות.
אבל למה הוא נכשל? היו כמה גורמים. הראשוני היה ההתעקשות של מיקרוסופט למכור את הגרוטאות בנקודות מכירה מצומצמות מאוד, ולא דרך כל מי שרק רצה. אבל הבעיה העיקרית היתה שמיקרוסופט ניסתה למכור מחשבים לאנשים שרצו טאבלטים.
מנכ"ל מיקרוסופט סטיב באלמר והסרפס צילום: בלומברג מחשב מצריך לא מעט מחשבה לפני רכישתו: אתה צריך לדעת מה אתה רוצה. איזה סוג מסך? איזה דיסק קשיח? איזה זכרון? כמה זכרון? רגע, למה בדיוק אני צריך את המחשב? לכתיבה? לבדיקת תוכנה? למשחקים? המון אפשרויות, שמצידן מצריכות המון זמן.
טאבלטים הם לאנשים שאין להם זמן. הם רוצים דברים עכשיו. הם מוכנים להתפשר ובלבד שיקבלו את המיידיות. משך הזמן שלוקח למחשב לעלות - משום שהוא מפעיל שורה של תוכנות כבדות והכרחיות למכשיר שמיועד לייצר ולא רק לצרוך - נראה להם ארוך מדי. יאללה, להוציא מהקופסה ולראות סרטון של חתול שמשחק עם כלב.
הסרפס, שניסה להיות דרך האמצע בין מחשב נייד ובין טאבלט, הוכיח יותר מכל מוצר אחר שאין דרך אמצע, שאלה שני מוצרים שונים לגמרי: האחד מיועד לבטטת כורסה והשני לאדם העובד. או, אם להיות נדיבים יותר, האחד מיועד לאדם המערבי העשיר כשהוא במצב בטטת כורסה, והשני לאותו אדם, כשהוא צריך לעבוד.
ברור, בהתאם, מי מבין השניים יהנה מהילה זוהרת יותר.
קרבות מרים בחזית שם הדומיין
כשנתיים אחרי שהוחלט שאפשר יהיה להגדיל משמעותית את מספר סיומות הדומיינים (במקום "com." ו-"org." הישנים אפשר מעתה לקבל גם את ".בא-לי-למות" או ".בא-לי-אבטיח"), עדיין מתנהלים כמה קרבות קשים בתחום. גוגל לא הצליחה להניח את טלפיה על "search." ואמזון רשמה גם היא תבוסה.
החברה רצתה את סיומת הדומיין "amazon.", דרישה שנשמעת הגיונית על פניה עד שנזכרים שהמקור לשם הוא קבוצה של פמיניסטיות זועמות וחמושות במיוחד מהמיתולוגיה של העולם העתיק, שנתנו אחר כך את שמן לנהר הגדול בעולם. הנהר הנ"ל זורם לו בנחת בדרום אמריקה. המדינות שם לא ממש מתלהבות מהאימפריה הצפון אמריקאית שלקחה לעצמה בחוצפה את השם של כל היבשת, הרבה בשל הנטיה של האימפריה הזו לפלוש אליהן מדי פעם כדי לבזוז, או להפיל את המשטרים שלהן. אז המהלך של אמזון נתפס כמו עוד מהלך אימפריאליסטי יאנקי, ומדינות דרום אמריקה הביעו התנגדות נמרצת בפני ארגון Icann, שמחלק את השמות. ההתנגדות התקבלה, כפי שהתקבלה התנגדותן של מדינות דרום אמריקה להעניק את הסיומת "patagonia.", גם היא חלק מדרום אמריקה, לאיזו חברת בגדים בשם זה.
מי יקבל את Kosher ברשת? ואם חשבתם שהמאבק על זהותו של הרב הראשי הבא מלוכלך, אז בזירה סמוכה מתנהל מאבק לוהט לא פחות על הסיומת "kosher.": שישה ארגוני כשרות מרחבי ארה"ב מנהלים קרב איתנים על מי שיזכה בסיומת הזו. כחלק מהמאבק, לפחות אחד מהארגונים נוקט בטקטיקה של "גם לי גם לך לא יהיה", וטוען שעצם הענקת הסיומת משמעה פגיעה בערך הדתי של המושג ופגיעה בציבור שומר הכשרות בלבד.
קצרצרים
1. נשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר אמר בכנס באטלנטה שבעקבות תכנית ההאזנות של Prism, אין כעת דמוקרטיה מתפקדת בארה"ב. קרטר אמר עוד כי ארה"ב מאבדת את מעמדה המוסרי בעולם בעקבות התכנית, והוסיף שלמרות שברור שהמדליף סנודן עבר על חוקי ארה"ב, הפעילות שלו היתה בסופו של דבר מועילה לארה"ב. הידיעה הגיעה מה"דר שפיגל" הגרמני, ואנדרו סאליבן ציין בסוף השבוע בבלוג שלו שאף כלי תקשורת אמריקאי ממוסד לא סיקר את הדברים עצמאית.
ג'ימי קרטר, נשיא ארה"ב לשעבר צילום: מאיר אזולאי 2. ובנושא דומה, לארצות הברית יש נוהל שמכונה FOIA (חוק חופש המידע) שמאפשר לאזרחים לדרוש ולקבל מידע מהממשלה שלהם על נושא מסוים. מדובר בהליך מסובך לעתים, במיוחד כאשר הגוף שאמור למסור את המידע הוא גוף שהתפקיד העיקרי שלו הוא להעלים מידע. אזרחים טובים קמו ועשו מעשה: הם יצרו כלי שמבצע דיגיטליזציה של התהליך. אתה רק רושם את שם הסוכנות שממנה אתה מבקש מידע ואת התחום (למשל, ה-FBI והתיקים שלה על ג'ון לנון) והכלי כבר עושה את כל השאר עבורך, ומעביר את הבקשה שלך ישר למגרסה הנכונה. בינתיים מדובר בפרויקט קיקסטארטר, ויש לקוות שהוא יקבל את כל הסיוע שהוא צריך.
3. הח"מ הכריז לפני כשלושה שבועות שאין לו כל כוונה לאכול כובע, משום שגוגל+ הוא צל חיוור של רשת חברתית. כעת מגיע עוד מידע תומך בכך: רק שני אחוז (!) מכלל השיתופים החברתיים מתרחשים בגוגל+. באופן לא מפתיע, המנצחת הגדולה בתחום הזה היא פייסבוק, עם 50%, וטוויטר נמצאת במקום השני עם 24%. מה שצריך לגרום לגוגל לחשוב שוב על כל הנושא הוא ש-Path נמצאת במקום השלישי, עם 16%, כלומר פי שמונה ממה שהולך בגוגל+. אם התועבה הנישתית והקטנה הזו עושה "מיפ מיפ" בסיבוב למוצר חברתי של אחת החברות המובילות, המצב קשה. (כן, אני מכיר את הטענה שעיקר השיתוף בגוגל+ נעשה בין חברים ולכן אנחנו לא שומעים עליו; אני מתייחס לכך כמו לטענה של שירותי המודיעין שעל ההצלחות שלהם אנחנו לא שומעים. תביאו מידע ואז נדבר).
4. דיווח שני בתוך שבוע מגיע מסין, על בעל אייפון שחיבר את הגרוטאה שלו לחשמל ומיד לאחר מכן התחשמל. במקרה הראשון, אשה צעירה נהרגה. במקרה הזה, גבר כבן 30 נכנס לקומה. יצוין שבמקרה החדש, המטען לא היה מטען רשמי של אפל. במקרה הראשון, המדובר היה באייפון 5; במקרה הזה, מדובר באייפון 4. במקרה אחר, התפוצץ אייפון 4 תוך כדי טעינה בזמן שבעליו ישן - והצית את המיטה. לא היו נפגעים. אני נשאר עם אנדרואיד.
- להרשמה לניוזלטר דו"ח טכנולוגי
(תיבה שישית)
