האו"ם מתנגד לרמיסת הפרטיות. המציאות דווקא מפרגנת

לפי הרג'יסטר הבריטי, יש בהחלטה סימן מעודד: העולם מוכן לעשות משהו לאור חשיפות מדליף העל אדוארד סנודן, שלימד אותנו עד כמה קיצוני הוא המעקב שמנהלת סוכנות הביון NSA. העצרת החליטה כי על כל אומות העולם:

ב. לנקוט באמצעים לעצירת הפרת הזכויות וליצור תנאים למניעת הפרות שכאלה בעתיד - בין היתר, על ידי הבטחה שחקיקה מקומית תעלה בקנה אחד עם חוקי זכויות האדם הבינלאומיים.

ג. לבחון את הנהלים, הפרקטיקות והחקיקה בתחום המעקב האלקטרוני - לרבות מעקב המוני - בראייה שתבטיח את הזכות לפרטיות.

ד. לייסד (או להמשיך להפעיל, אם יש כאלה) גופים שיפקחו על המעקב המדיני ויבטיחו שקיפות.

בניין האו"ם בניו יורק צילום: בלומברג

ועכשיו, בואו ננחת בחזרה לעולם האמיתי. העצרת דיברה על הזכות לפרטיות כחלק מזכויות אדם בינלאומיות. זו עצרת שהיא חלק מאותו גוף שאיפשר השמדת עם ברואנדה ב-1994, רצח המוני ביוגוסלביה בין 1992 ל-1996, מקרי מוות במספרים עצומים בסין ובצפון קוריאה מזה שנים וטבח של אזרחים פה מעבר לגדר, בסוריה. כך שבכל הנוגע לזכויות אדם, לא הייתי סומך על האו"ם.

ואם כבר התמקדנו בזכות לפרטיות, בואו נחשוב על מי שתמך בהחלטה הזו: ארצות הברית, שבזכות מעללי סוכנויות המודיעין שלה בכלל התקיים הדיון, סוריה ואיראן שמאוד נהנות מהשימוש בשירותי צ'ט בשטחן כי הניטור שלהם מאפשר ללכוד מתנגדי משטר ולהטיל אימה ועוד רבות ו"טובות".

עצוב להודות, ש-68 שנים לאחר הקמת ארגון האומות המאוחדות, הוא עדיין גוף חסר שיניים בכל הנוגע לזכויות אדם. חוקרי מדע המדינה יסכימו שמטרתו המרכזית - מניעת מלחמות עולם - אמנם הושגה, אבל אינטרסים בטחוניים וכלכליים ממשיכים לנצח בו בכל פעם סוגיות של זכויות אדם.

אם ארה"ב, סין, רוסיה ומדינות אחרות היו עורכות רפורמה במערכי המעקב שלהן, העניין היה אורך שנים ועולה הרבה כסף. מה גם שהכשרת אנשי המודיעין היתה מורכבת יותר; קל יותר לשכור חברה פרטית שתפתח אלגוריתם שסורק תכתובות מייל מאשר להכשיר מנתחי מידע שיהיו בעלי חושים מספיק חדים כדי לחפש את אויבי המדינה רק היכן שהם צפויים להימצא בפועל.

מה למדנו? שבכל הנוגע למעקב הטכנולוגי, כנראה שהאח הגדול ימשיך לפקוח עלינו שבע עיניים, לא משנה באיזו מדינה אנחנו נמצאים.