דו"ח טכנולוגי
מהומות במיזורי: הציוצים ששינו את סדר היום בארה"ב
טוויטר חוזרת לשורשיה ככלי תקשורת חשוב ומכריחה את הציבור להתייחס למהומות במיזורי ולרצח המשטרתי שהחל אותן, כל הדברים ששירות המייל עושה טוב מכל אלטרנטיבה אפשרית למרות שהוספד בידי העיתונות הטכנולוגית ומדוע אי אפשר להתפרנס מ-AirBnB או Uber
כשטוויטר זינקה לתודעה, ב-2008 ו-2009, היא היתה פחות רשת חברתית והרבה יותר כלי תקשורת. זה היה המקום שבו הופיעו סיפורים בפעם הראשונה. ובימים האחרונים, טוויטר חזרה לשורשים ואילצה את כלי התקשורת האמריקאים להתמודד עם סיפור שהם לא רצו לראות: המהומות בפרגוסון, מיזורי.
לפני כעשרה ימים. ירה שוטר אמריקאי לבן בשם דארל ווילסון במייקל בראון והרג אותו. מתוצאות הנתיחה שפורסמו הבוקר, עולה שווילסון ירה בבראון שישה כדורים מטווח בינוני; הטענה הרשמית של המשטרה היתה שבראון נורה מטווח אפס אחרי שהתקוטט עם השוטר. קטטה כזו אכן קרתה, אבל ווילסון רדף אחרי בראון, וכשזה הסתובב אליו והרים את ידיו (על פי עדויות) ווילסון ירה בו.
הרצח של בראון, שלא היה חמוש, הצית מהומות כבדות בפרגוסון. המשטרה הגיבה באלימות קשה, כששוטרים שלבושים כמו רובוקופ מפזרים את המפגינים ברימוני גז, כדורי גומי ובמספר מקרים גם בירי חי. בזמן שהשורות הללו נכתבות, הכריז מושל מיזורי על מצב חירום והודיע שהוא שולח את המשמר הלאומי לעיירה.
התקשורת האמריקאית העדיפה, ביומיים הראשונים של הסיפור, להדחיק. היא העדיפה להתעסק בעיראק, יזידים, וסלבריטאים שהלכו לעולמם. התמונות של שוטרים נאמנים למשטר שמדכאים מפגינים כאילו היו במדינת עולם שלישי תמיד לא נעימות בטלוויזיה של העולם הראשון, אבל משתמשי טוויטר לא השאירו לתקשורת ברירה.
המשמר הלאומי של ארה"ב נגד מפגינים לא-אלימים
ציוצים בלתי פוסקים, מלווים בתמונות קשות, הגיעו מפרגוסון. אפילו ג'ק דורסי, אחד המייסדים של טוויטר, הגיע למקום כדי לשלוח כמה ציוצים. המשטרה, מצד שני, הפגינה אטימות יוצאת דופן והשליכה רימוני גז לעבר עיתונאים ואף עצרה כמה מהם. מזה, התקשורת כבר לא יכלה להרשות לעצמה להתעלם. טוויטר הפכה את פרגוסון לתופעה עולמית: פלסטינים מעזה מיהרו לתת למפגינים בפרגוסון הסברים על התמודדות עם גז מדמיע וההמונים בפרגוסון החלו, בשלב מסוים, לצעוק "תשוחרר עזה".
ולא היינו שומעים על כך, אלמלא טוויטר. לרשת החברתית יש כמה מאפיינים שליליים שהיא צריכה לעבוד עליהם - אבל היא עדיין מועילה לאנושות יותר מהרבה ממתחרותיה.
הוא לא מת, אפילו לא מריח מוזר
אם היה לח"מ שנקל על כל פעם שהוא שמע את הביטוי "הדואר האלקטרוני מת" הוא יכל לבנות מגדל יוקרה ממטבעות. עיתונות הטכנולוגיה אוהבת מאוד להרוג דברים ולהכתיר יורשים - ונראה שלאחרונה, לאור הפופולריות של אפליקציות הצ'ט, שוב הוחלט להספיד את המייל.
אז שירות המייל בו אתם משתמשים כבר לא מהווה חלק משמעותי מהזהות המקוונת שלכם (באדיבות פייסבוק, טוויטר ולינקדאין) - אבל עדיין מדובר בכלי הכרחי לעסקים מכל הסוגים שלא ימות במהרה. לא טוויטר, לא סנאפצ'ט, לא ווטסאפ ולא הפייסבוק מסנג'ר יוכלו להחליפו עבור הארגון. בנוסף, המייל החליף את המכתב ולשניים אותו יתרון: פלטפורמה להעברת טקסט ארוך - אותה צורת כתיבה שרחוקה שנות אור מ-140 התווים של טוויטר או התמונות של סנאפצ'ט.
ווטסאפ לא יכולה להחליף את המייל צילום: shutterstock הבעיה העיקרית של המייל, הספאם, נפתרה במידה ניכרת: מדי פעם איזה ספאמר מצליח לפרוץ את המחסומים, אבל ברוב גדול של המקרים, הוא נהדף. תיבות המייל החדשות חכמות יותר ויודעות להציג לכם את המיילים החשובים באמת. יתר על כן, הוא פועל בצורה נהדרת במובייל.
וכפי שהמייל היה לפני עשרים שנה שער לרשת לא מסחרית (לפני שגוגל, פייסבוק ואפל השתלטו עליה) אפשר לחזור ולהשתמש בו ככלי כזה. אם יש לכם משהו חשוב לומר לאנשים שאכפת לכם מהם, השתמשו במייל.
כלכלת הרישוש
נוהגים לקרוא לזה "כלכלת השיתוף": אנשים שעושים משהו שהוא לא המקצוע שלהם עבור אנשים אחרים. אובר וליפט מספקים כך נהגי מונית לא מיומנים, AirBnB מספקת כך דירות מלון לא מהוקצעות וללא השירותים הנדרשים ממלון, ו-TasRabbit ימצא לכם כמה דברים לעשות בזמנכם הפנוי, שיכניסו לכם קצת כסף.
המשותף לכל אלה? הם מנסים לשכנע אנשים שצורת העבודה הזו היא לגיטימית. לעובדים היא לא מבטיחה כלום: היא שמה את כל חייהם על קרן הצבי. יכול להיות שיהיה לכם לקוח מחר, ויכול להיות שגם לא. יכול להיות שנספק לכם עבודה השבוע, אבל אף אחד לא מבטיח לכם שום דבר בשבוע הבא. החברות מבטיחות לאנשים חופש: החופש ממסגרת כובלת, החופש לעבוד מתי שנוח להם. היא גם מבטיחה להם חוסר ודאות.
AirBnB זה נחמד, אבל ממש לא פרנסה ואנשים צריכים ודאות; אולי ההונאה הגדולה ביותר של "כלכלת השיתוף" היא שהיא אומרת לעובדים בה שהם יזמים, עצמאיים. הם לא. הם עובדים בלי זכויות. בעלי עסק עצמאים יכולים להכשל, כמובן, ואכן נכשלים - אבל בהנחה שהם נבונים ולא קפריזיים, הם יוצאים לדרכם העצמאית עם תוכנית. יש X הכנסות מתוכננות, Y הוצאות מתוכננות, יש תכנית עסקית, יש מתווה ברור.
תכניות יכולות להכשל: האדם מתכנן תוכניות וחתולו של תקרה צוחק. הכלכלה עשויה לקרוס, שגיאה בחישובים יכולה להביא לתבוסה זמנית, כן. כל זה ידוע. אבל יש תכנית, ויש על מה להתבסס. לנהגים של ליפט או אובר, לעומת זאת, אין. או שיהיו נסיעות, או שלא יהיו. אין אפשרות לדעת מראש.
האתוס של בעל העסק הפרטי הוא אתוס עתיק, ימיו כימי הקפיטליזם. בנג'מין פרנקלין שר לו שירי הלל ואייברהם לינקולן חלם על ארץ שתהיה מורכבת מבעלי עסקים קטנים, שכל אחד מאמן את יורשיו ואלה קמים ובונים לעצמם עסק משלהם. בפועל, התוצאה תוך זמן קצר היתה השתלטות של חברות ענק על השוק. זה אתוס חשוב, אבל חברות כלכלת ה"שיתוף" משתמשות בו לשם הונאה. למנכ"לים שלהן, אחרי הכל, תמיד תהיה עבודה. הם תמיד ידעו מהיכן תגיע המשכורת ומתי.
קצרצרים
1. אם מישהו היה צריך עוד הוכחה לכך שיש אלמנט חזק מאד של נוכלות בתעשיית ההייטק, הוא צריך היה רק להסתכל על מגזר ההון סיכון. העובדה שמדובר במגזר שלוקה בשוביניזם, הן במובן של שנאת זרים והן במובן של שנאת נשים, כבר מוכרת היטב. עכשיו מתעוררת סערה חדשה, אחרי שמאמר הצביע על העובדות: קרנות הון סיכון הפגינו שיעור מגוחך של הצלחה בעשור האחרון, אבל המנהלים שלהן מקבלים בכל זאת משכורות גבוהות מאוד. בעוד שהמגזר מדבר גבוהה גבוהה על יזמות, אין שום יזמות בתחום שלו - הוא לא עושה שום דבר בצורה חדשה. והסיבה לכך שמנהלי קרנות יכולים להמר בקלות ראש על, נניח, סטארט-אפ לטוסטים, היא שהם מהמרים בכספם של אחרים. יצליח, טוב; לא יצליח, גם טוב. מישהו אחר הפסיד. אני את המשכורת שלי לקחתי.
האם מנהלי קרנות מתייחסים לכסף כאל משקע? צילום: שאטרסטוק 2. איתן צוקרמן, שהביא לאנושות את הפטנט המפוקפק של פרסומות קופצות, הכה בסוף השבוע על חטא. כולם התמקדו בחטא (מודל הקיום באמצעות פרסום) והרבה פחות במודל החלופי שמציע עכשיו צוקרמן: תשלום עבור תוכן. תוכן טוב לא מתקיים מעצמו וצריך לשלם עליו. על החסרונות שבמודל הפרסום מיותר לדבר; צוקרמן כבר עשה את זה היטב. עכשיו צריך להתגבר על החטא שנלווה לחטא הקדמון של הפרסומות - חטא התפיסה של חינמיות, ולהתחיל לחזור לשלם על תוכן.
3. שירות גוגל Maps מרגל אחריכם ורושם כל מסע שעשיתם. השירות עושה זאת דרך הסמארטפון ואינו צריך חיבור סלולרי בשביל זה. העובדה שגוגל מרגלת אחריכם בלי לדבר על זה יותר מדי היא כבר מזמן לא חדשות. בלינק זה תמצאו פתרון פשוט שיוכל למנוע מגוגל מלעקוב אחריכם בשירותי המיפוי שלה.
4. כשג'ף בזוס קנה את הוושינגטון פוסט, אחד העיתונים הנחשבים בארה"ב, הוא ניסה לשכך את חששם של העורכים והעיתונאים מפני שימוש לרעה בעיתון ובמעמד שלו. חלפה פחות משנה, וכעת נחשפת העובדה שבשורה של מקרים, האתר של הפוסט פרסם (כחלק מידיעות ופרשנות) קישורים למוצרים של אמזון, יחד עם כפתור "קנה עכשיו". הוושינגטון פוסט הפך כעת את ביקורות הספרים שלו לסוג של פרסומת, רק בלי לומר שהן פרסומת. נהדר.
