דו"ח טכנולוגי
קללת מכונת הלהיטים: מדוע כל השירים נשמעים אותו דבר?
תעשיית המוזיקה נשענת על חיפושי שזאם וביג דאטה כדי להבטיח שתאהבו רק זמרים שהם חיקויים של חיקויים, מדוע זעמו הצרפתים על משחק מחשב, איך נפל שוויה של חברה ממיליארד דולר ל-15 מיליון והאם AirBnB ראויה לפרס נובל לשלום
למוזיקה המערבית היו מספר רגעים בהם היא שימשה כאמצעי למרד. אם נניח עכשיו לבטהובן ול"שיר לידידות" שלו - שהכל ידעו שהיה "שיר לחירות" ששונה כדי לעקוף את הצנזורה האוסטרית - רגע המרד הגדול הוא כנראה שנות השישים. אז אנשים עישנו חומרים משונים שגרמו להם להאמין שמוזיקה יכולה לשנות את ההיסטוריה.
בפועל, רוב הזמן המוזיקה משקפת את ההיסטוריה; בשנות השישים התגבשה התפיסה שמוזיקה היא עניין לצעירים, שהיא מבטאת את מרד הנעורים. ומאז, חברות ההקלטה עושות כל מה שאפשר כדי לשמור בו זמנית על הרווחים ועל התדמית של שיווק מרד קליט. זו כנראה ההונאה הרווחית ביותר בהיסטוריה.
מוזיקה מודרנית? האינטרנט נגד תעשיית ההקלטה היא עסק, המטרה שלו היא להביא כמה שיותר כסף. והשיטה לעשות את זה היא להוציא לשוק מוצר שהלקוחות יאהבו. איך עושים את זה במוצר חמקמק כמו מוזיקה? במשך שנים התלבטה התעשיה בשאלה הזו, עד שמצאה פתרון: הינדוס לאחור של Shazam.
שזאם, היא האפליקציה שמאפשרת לכם ללחוץ על כפתור ולזהות מיד את השיר שמושמע בפאב או במסעדה בה אתם נמצאים. בתעשיה הלכו בכיוון ההפוך: הם מבררים איזה שירים מזוהים יותר בשזאם, ומניחים שאנשים אומרים "היי, השיר הזה מעולה. איך קוראים לו?". תעשיית ההקלטות פשוט רואות מה חיפשו אנשים ומקדמים אמנים שנשמעים דומה.
מחקרים שנעשו לאחרונה מצאו שמוזיקת הפופ היא בו זמנית הרעשנית ביותר והפחות מקורית מכל סוגי המוזיקה שנעשו מאז שנות החמישים. יש לכך שורה של סיבות, כמו למשל היעדר הכישרון של זמרי הריאליטי בני הדור הנוכחי - אבל הן מתגמדות אל מול העובדה שקיימת טכנולוגיה שיודעת לאמוד מראש הצלחה של אלבום. הנתונים הללו, שמגיעים מכלי ביג דאטה שונים (שמתחשבים גם בחיפושי שזאם). התוצאה: חיקויים זולים של חיקויים זולים. רוצה ליצור מוזיקה מקורית? האתגר שלך הוא גם Big Data והעובדה שאתה מתמודד עם תעשיה שמציפה את האוזן שוב ושוב באותו התוכן.
המוזיקה שתצליח לשבור את עריצות הבינוניות של שזאם וחברות המוזיקה תהיה כנראה מהפכנית באמת. נמתין בשקיקה.
עכשיו באים?
החדשות היכו את העולם כברק: הפרלמנט האירופי שוקל לדרוש מגוגל לפרק את עצמה, לחבילה אחת שבה נמצא מנוע החיפוש שלה, ואחרת שבה נמצא כל השאר. הסיבה: התמנון העליז גדול מדי, מונופוליסטי מדי, מסוכן מדי. אני אומר את זה כבר חמש שנים וחצי. נראה שגוגל מתחילה לקלוט שהיא הלכה רחוק מדי עם לעיסת הפרטיות שלנו.
אנחנו יודעים שגוגל היתה שותפה נלהבת של הממשלה האמריקאית בפרויקט הריגול שלה נגד אזרחי העולם. אנחנו יודעים על המיילים הלבביים שהחליפו אריק שמידט והגנרל קית' אלכסנדר, לשעבר ראש ה-NSA. היום מספרים לנו שהם יריבים; הם היו שותפים זמן רב מדי. אנחנו יודעים שפרוייקט סטריט וויו, שמשך ב-2009 תלונות על כך שהוא מצלם אנשים ללא הסכמתם, הכיל רכיב אפל הרבה יותר: את העובדה שניידות הצילום יירטו קבצים ומיילים מרשתות WiFi פתוחות. על הפריצה הגסה הזו לפרטיותם של אלוהים יודעת כמה אנשים, גוגל מעולם לא שילמה מחיר ראוי.
ריגוגל
שמענו את ההתבטאויות של אריק שמידט על כך שפרטיות חלפה מן העולם ושיתכן שאנשים צעירים יצטרכו מתישהו להעלים את הזהות שלהם, כדי שגוגל לא תספר לכל אחד מה הם עשו כשהם היו טיפשים ושיכורים. ראינו את לארי פייג' מרים על נס את גוגל פלוס ודורש במסגרתה הרשמה בשם אמיתי ואת גוגל גלאס וכל יתר מטחנות הפרטיות של ענקית האינטרנט.
כל אלה מצביעים על דבר אחד: שגם אם הפרטיות ברשת מורדמת ומונשמת, יש עוד מי שרוצה שהיא תקום ממיטת חוליה. הדרישה של האיחוד האירופי היא עדיין לא חוק. וגם אם היא תהיה חוק באירופה, יש להניח שגוגל תמצא את הדרך לעקם אותו, כפי שעשתה עם הזכות להשכח, שבה היא משמרת את המידע שנמחק מהשירות האירופי בשירות האמריקאי שלה. הסיכוי שהממשל האמריקאי יכפה פירוק על גוגל הוא כמעט בלתי קיים: הוא לא הצליח לפרק את מיקרוסופט, וזו היתה מונופול הרבה פחות מסוכן. אבל נראה שגוגל עצמה מתחילה להבין שחלפו הימים שמישהו לקח ברצינות את סיסמת ה"אל תהיה רע" שלה.
אל הבריקדות!
לח"מ יש פינה חמה בלב למשחק Assassin's Creed משום שהוא אוהד פארקור ומשוכנע שאנשי הפארקור הם אלו שישרדו טוב יותר מכולנו את אפוקליפסת הזומבים הבאה עלינו לטובה. בצרפת, מצד שני, ממש לא לוקחים בהומור את המשחק האחרון בסדרה, Unity.
זה האחרון עוסק בצרפת בתקופת המהפכה. ואם אתם חושבים שהוויכוח סביב הנכבה והמלחמה שלא מדברים עליה ב-1947-1948 היא תפוח אדמה לוהט, עוד לא ראיתם מה קורה בצרפת סביב שאלת המהפכה ההיא. זה דיון שלא פעם נשפך עליו דם, כך ממש, והנס האנטי-מהפכני נישא ברצינות בפעם האחרונה על ידי משטר וישי. אחרי זה הבינו שזה נגמר.
אבל השאלה של עריפת ראשו של מלך משוח ושל שלטון הטרור, עדיין שאלה טעונה בציבוריות הצרפתית. הרפובליקה הצרפתית בנויה על העקרון שאומר שהמהפכה צדקה. המשחק מציג את לואי ה-16 ואת מארי אנטואנט כדמויות סימפטיות, שנעשה להן עוול.
הצרפתים זועמים וזה גורם להתקוממות ניכרת בשמאל הצרפתי. שם אומרים בזעם שמדובר בשני אנשים שבגדו בצרפת, שקשרו עם אויביה, שסייעו לצבאות שניסו לפלוש אליה. זה ודאי נכון: המסמכים הרלוונטיים פורסמו מזמן. עם זאת, התפיסה של "בגידה" היא אנכרוניסטית: לואי ה-16 ודאי לא חשב שהוא בוגד בצרפת וספק אם היה מסוגל להעלות על דעתו את עצם המושג הזה. מבחינתו, הוא היה צרפת, והוא בסך הכל ביקש סיוע מאחיו נגד מורדים מלוכלכים.
אשר לשאלת הטרור, אני עם מארק טוויין כאן. "היו שתי תקופות טרור, אם רק נשים לב לכך", כתב ב"יאנקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור". "האחת, ביצעה רצח בדם חם; האחרת, בדם קר ולב קפוא; האחת, נמשכה חודשים; האחרת, אלף שנים; האחת, גרמה מוות לאלפי אנשים; האחרת, למאה מיליונים. אבל כל הזעזוע שלנו מוקדש לזוועות של הטרור הרגעי, אם לקרוא לו כך; השאלה היא 'מהו מוות מהיר ביד הגרזן לעומת מוות מתמשך לאורך חייך מרעב, קור, עלבון, אכזריות ושברון לב?' בית קברות עירוני יוכל להכיל את המתים מאותו טרור קצר, שאת כולנו לימדו כל כך לרעוד ממנו ולהתאבל עליו; אבל כל צרפת כולה תוכל אך בקושי להכיל את ארונות המתים שמולאו על ידי הטרור העתיק, האמיתי - אותו טרור מר ונורא לאין שיעור, שאף אחד מאיתנו לא לומד לראות בכל גודלו ולרחם על קורבנותיו כראוי".
אבל טוב לדעת שצרפת עדיין לוקחת ברצינות את ההיסטוריה שלה, ושמשחקים שעוסקים בה עדיין מעוררים ויכוח.
קצרצרים
1. פעם, לא כל כך מזמן, היה סטארט-אפ כלשהו בתחום העיצוב בשם Fab שאף אחד לא הבין בדיוק מה הוא רוצה מהחיים שלנו, אבל כולם היו משוכנעים שהוא העתיד של... משהו. וכך, פאב צמח וצמח וצמח, עד שהערכת השווי שלו הגיעה למיליארד דולר. למי ששכח, מיליארד דולר זה המון, המון-המון כסף. העובד הישראלי שמקבל שכר חציוני יצטרך לעבוד 14,367 שנה כדי להגיע למיליארד שקל. תכפילו את זה בכמעט פי 4, ותגלו שאדם מן הישוב צריך לעבוד יותר שנים משיש תרבות אנושית מוכרת כדי להגיע לסכום הזה. מיליארד דולר זה בערך פי שלוש מתקציב התרבות הישראלי. ובכן, מהבלון של Fab יצא האוויר ועכשיו היא עומדת למכירה בסכום של 15 מיליון דולר בלבד, פחות משני אחוזים מערכה המנופח.
איפה הכסף? נעלם כשהבועה התנפצה צילום: שאטרסטוק 2. גוגל יוצאת בניסוי מעניין: היא מאפשרת למשתמשים לשלם כדי לצפות באתרים מבלי שיוצגו להם פרסומות. התשלום נע בין דולר לשלושה לאתר. כשמשתמש ששילם כסף מגיע לאחד מהאתרים בפרויקט, הפרסומות שמופיעות באתר מכוסות בפיקסלים. הניסוי מוגבל בינתיים וההשתפות בו היא בהזמנה בלבד, אבל יש משהו מרעיש בכך שאחת החברות ששותפות לחטא הקדמון של האינטרנט -מכירת הפרטיות שלך תמורת גישה לתוכן - מתחילה לפעול לטובת המודל האתי יותר.
3. ולפינת הטמטום המשווע: בחברת AirBnB יש ברנש, צ'יפ קונלי שמו, שמחזיק בתואר המפוקפק של "גורו אירוח". אני לא יודע במה הם מאכילים אותו, אבל יש סיכוי שמדובר בחומרים משני תודעה. קונלי טוען כעת שהחברה צריכה להיות מועמדת לפרס נובל לשלום. הסיבה שלו: AirBnB מאפשרת לאנשים מכל הגזעים לשכור דירות מאנשים מכל הגזעים ובכך מקרבת לבבות. אני מניח שהוא ניסה לומר שכולנו בני אדם, אבל פרס נובל לשלום? באמת? מאז הנרי קיסינג'ר לא היה מועמד מפוקפק יותר.
4. ברק אובמה עדיין משתמש בבלקברי. ב-The Verge חושבים שהוא צריך להתעדכן ושהבחירה שלו היא כל כך 2008. אבל אובמה צודק: הוא לא צריך צעצוע, הוא צריך כלי עבודה. משהו שמקבל מיילים ומוציא אותם ומאפשר לקבל הודעות מהירות. זה הכל. הוא לא הולך לטיולים בלתי מלווים בקרוב, אז אין לו צורך ממשי במפות גוגל, ודאי לא בשאר הסחות הדעת ובזבוזי הזמן שמרכיבים את הסמארטפון המודרני. בלקברי הוא סוס עבודה, וזה מה שאנשים רציניים צריכים כדי ל.... שניה, יש לי נוטיפיקציה.
