שמעו, זה סטארט-אפ

בלומברג: "אלה הנעליים היחידות שלא מכאיבות לי ברגליים".

בווידוי הזה פותח היזם הטרי אלכס בלומברג את אחד הניסויים המעניינים בתחום הסטארט-אפים בתקופה האחרונה. לא בגלל הרעיון שמאחורי החברה שלו, שתייצר ותפיק פודקאסטים איכותיים ומושקעים, אלא בגלל הדרך שבה הוא מתעד את עבודתו: סדרת פודקאסט בשם "StartUp" העוקבת אחר כל שלבי הקמת הסטארט-אפ, כמעט בזמן אמת.

אלכס בלומברג צילום: אימג'בנק, Gettyimages

גיוס הכספים הראשון, חלוקת השליטה בחברה, המאמץ הנואש למצוא שם מתאים (בסופו של דבר נבחר השם גימלט מדיה, Gimlet Media) - כולם מתועדים ב־"StartUp". הפודקאסט כולל לפי שעה שמונה פרקים שכל אחד מהם עוסק בשלב אחר בהקמת החברה, ועדיין רחוק מסיום. כמו בסדרה "עמק הסיליקון" של HBO, בלומברג לא מהסס לחשוף גם את הרגעים הפחות יפים של הסטארט-אפיסט הטרי: הטעויות המקצועיות, חוסר הביטחון והפאשלות בפגישות עם המשקיעים. רק שבמקרה של בלומברג ו־"StartUp", הכל התרחש במציאות. "במובנים רבים זה ריאליטי", אמר בראיון ל"כלכליסט", "יש בה דמויות קבועות, ופורמט האודיו מאפשר להעביר יותר דקויות, ולא רק את הקונפליקטים שעל פני השטח".

בלומברג הוא שועל ותיק בתעשיית תוכן האודיו והפודקאסטים. בעבר הוא היה מפיק וכתב בתוכנית "דיס אמריקן לייף", ששלטה שנים בדירוג הפודקאסטים הפופולריים ביותר באייטיונס (והודחה למקום השני בידי הסדרה הבת "סיריאל"), וב-2008 ייסד את הפודקאסט הכלכלי הפופולרי "פלאנט מאני". מדובר בתוכניות חריגות בנוף הפודקאסטים המופצים ברשת: רובם מושקעים הרבה פחות מאלה שבהם עוסק בלומברג, וכוללים כמה אנשים שיושבים באולפן ומדברים ביניהם.

זה היה הרקע להקמת גימלט מדיה, וההחלטה לשדר את התהליך כפודקאסט היתה כמעט טבעית: "היתה לי גישה אל מאחורי הקלעים של חברת סטארט-אפ, וחשבתי שיהיה בזבוז לא לתעד את זה", נזכר בלומברג. הציטוטים בפסקאות הבאות מעניקים טעימה מההווי הסוער, העמוס והמבלבל שבלומברג מתאר, ואת פרקי הסדרה המלאה ניתן לשמוע בלינק זה.

"בהתחלה חשבתי שזו תהיה רק דרך טובה לפרסם את החברה", מספר בלומברג. "אבל כשיצאנו לדרך והתחלתי לתעד הבנתי שזה סיפור מעניין מאוד. הרגשות והדרמה של הקמת סטארט-אפ הם אמיתיים לחלוטין ובדרך כלל לא נחשפים. כל כך הרבה מההחלטות הן רגשיות: מה מרגיש נכון, מה לא מרגיש נכון. אין כללים. אנשים נוהגים להגיד 'זה רק ביזנס', אבל מניסיוני בינתיים - זה תמיד יותר מביזנס. הבנתי שעליתי פה על משהו".

1. התחלה מגומגמת

בלומברג מתעד פגישה עם משקיע פוטנציאלי

בלומברג: "יש לי מצגת שאני מראה לאנשים...".

כריס סאקה מקרן LOWERCASE Capital: "מצגת היא רק קביים".

בלומברג: "כן, אלה קביים, התרגלתי אליהם. אז, בסדר... אז מה רציתי... אז... כן".

קריינות: כמעט מיד הביטחון העצמי שלי מתאדה. זכור את המבנה, בלומברג, אני אומר לעצמי. בעיה, פתרון, כסף.

בלומברג: "אז הנה הבעיה. סוג עיתונות האודיו שאני עושה — רוב האנשים צורכים אותה ברדיו. האנשים האלה עוזבים את הרדיו בגדודים, והם מהגרים להאזנה דיגיטלית (...) אני רוצה להקים חברה שתיצור את התוכן שכל האנשים האלה יאזינו לו, בזמן שאנחנו כאילו עוברים לעתיד לוכסן הווה דיגיטלי".

קריינות: עתיד לוכסן הווה דיגיטלי? מי אומר את זה? אני נשמע כמו דושבאג.

סאקה: "אז אתה נמצא בעמדה ייחודית להוציא את זה לפועל כי אתה יותר טוב בזה?".

בלומברג: "כן".

קריינות: מצבי כל כך רע שכריס מתערב ומזין לי את המשפטים שאני צריך להגיד.

שמעו, זה סטארט-אפ איור: יונתן וקסמן

"כל פרק היה מלווה בחרדה מסוימת", הודה בלומברג. "אנחנו חושפים רגשות שאנשים לרוב לא מדברים עליהם בפומבי, את הבלבול שלנו ואת העובדה שאנחנו לא כל כך יודעים מה אנחנו עושים. זה משהו שמייסדי סטארט־אפים לרוב לא רוצים להגיד למשקיעים. אבל במקביל זה גם קטע אודיו מרתק: בשלב מסוים סאקה הדגים לי בפינת הרחוב איך הפיץ' שלי למשקיעים צריך להישמע, ואחר כך עשה פיץ' הפוך שהסביר לי למה אין לי סיכוי להצליח. למרות הבלבול שהפגישה הזאת יצרה, היא גרמה לי להבין שמה שאני יודע לעשות הוא ליצור סיפור רדיו טוב ושעליי להסתמך על זה".

2. האמת שמאחורי ההבטחות

בלומברג חושף מה יזמים חושבים כשהם מוכרים רעיון

בלומברג: "בתוך 8-10 חודשים אנחנו יכולים לצבור קהל שיאפשר לנו להגיע לאיזון באמצעות הכנסות מפרסום בלבד".

מאט מאזאו, שותפו של סאקה: "כמה אנשים ימנה קהל היעד?".

בלומברג: "300-500 אלף איש לכל שלושת הפודקאסטים שנשיק".

קריינות: הולך לי כל כך טוב שחסמתי את החלק במוח שמביע ספקות. אני טוען שהחברה תשיק שלוש תוכניות חדשות בשנה הראשונה, ושלוש נוספות שנה לאחר מכן, ואני אומר שהתוכניות האלו יצברו מאות אלפי מאזינים לפרק כמעט מהרגע הראשון. יש מעט מאוד פודקאסטים שמגיעים לקהל בכזה היקף. ואז אני עוד טוען שהקהל הזה ימשיך לגדול ויגיע להיקף של הפודקאסט הכי פופולרי בשטח, עם יותר ממיליון מאזינים לפרק. בעשור וחצי שעבר סייעתי להשיק בדיוק שני פודקאסטים מצליחים, אבל עכשיו אני אומר שבשנתיים הבאות אני אשיק עוד שישה. אני כנראה היחיד בעולם שיודע כמה זה יהיה קשה".

תיעוד האודיו כדרך לקידום הסטארט-אפ צילום: שאטרסטוק

סאקה החליט לבסוף להשקיע 100 אלף דולר בגימלט, ואליו גם הצטרף מייסד גרופון אנדרו מייסון. למרות האזהרות המוקלטות של בלומברג, הם לא היו היחידים. "הפודקאסט שכנעה את המשקיעים שגימלט יכולה להפיק עוד תוכניות כאלה", מסביר בלומברג. "במקרים רבים הסיבות להשקעה הן רגשיות, ומרבית המשקיעים בנו הם לא אנשי הון סיכון טיפוסיים. חלקם משקיעים כי הם אוהבים פודקאסטים ומאמינים שאפשר ליצור משהו חדש וטוב יותר בתחום. אחרים רוצים ליהנות מההחזר הגבוה בעתיד, ורבים נמצאים בין לבין".

בלומברג דוגל בכנות מוחלטת מול המאזינים/המשקיעים, עם יוצא אחד מן הכלל: "לא נכניס לכלוכים על אנשים או על חברות", הוא מבהיר, "אבל פרט לכך, כשאני שואל את עצמי האם יש דברים שלא פרסמנו ושיכולים להפתיע אנשים, התשובה היא 'לא'. הכל שם, כולל הדברים שהכי פחדנו לפרסם בציבור".

הגישה הפתוחה הזאת עזרה ל-"StartUp" לזכות בקהל גדול ונאמן: 200 אלף איש מאזינים בממוצע לפרק. "זה נהדר: כשנשיק את התוכניות האחרות שלנו הן יוכלו להשתמש בפלטפורמה הזו כמקפצה לבניית קהל משלהן", אומר בלומברג, "חוץ מזה, אנחנו לא בונים רק על פרסום לטווח הרחוק. המאזינים יצטרכו לשלם ונצטרך למצוא דרכים יצירתיות שיהיו מקובלות עליהם, כמו מינויי פרימיום או אירועים מיוחדים. אבל כבר עכשיו פונים אלינו הרבה מאזינים ושואלים, 'מתי אפשר לשלם? אני מוכן'".

3. עוגה דמיונית

בלומברג מנסה לצרף שותף, ותוהה כמה מניות לתת לו

אלכס בלומברג: "אז כמה מניות את חושבת שאני צריך להציע לו? (למאט ליבר, השותף החדש)".

נאזנין בלומברג: "10% או משהו באזור. זה גורם לי חוסר נוחות להגיד 10%, כי כמוך גם אני חושבת '10%, זה כל כך שמוקי'. אבל זה לא שמוקי".

קריינות: קשה לי לקחת את השיחה הזו ברצינות. החברה שווה כלום אז האחוזים לא משנים. אם היא תהיה שווה מיליונים אז זה גם לא משנה, אני אהיה הרבה יותר עשיר מעכשיו.

נאזנין: "כל 1% שאתה נותן — זה חלק ממשהו שבנית. אתה תעבוד קשה מאוד ותשקיע הרבה מהזמן והכסף שלך, ואתה פשוט תחלק את זה. צריך שיהיה קשה לקבל את זה ממך. כאילו אתה תחלק חלקים קטנים מהאצבעות שלך".

אלכס: "האצבעות האלה דמיוניות לחלוטין".

(יום למחרת בלומברג וליבר נפגשים לדון בחלוקת האחזקות)

ליבר: "כשאני בוחן את המצב, אני חושב על משהו בסביבות ה־50%. למשל חלוקה של 47:53 לטובתך או משהו בטווח הזה".

בלומברג: "טוב, חששתי שתגיד את זה. דיברתי עם אנשים שונים על מה תהיה חלוקה הוגנת, אבל אף אחד... הכי גבוה שמישהו חשב זה 10%, 12%. אני חשבתי שזה צריך להיות קצת יותר גבוה...".

ליבר: "אתה אומר שדיברת עם הרבה אנשים שעשו את זה בעבר, והם אומרים שזה צריך להיות 98:2 או 90:10, אבל זה לא בטווח שלי בכלל. מה אתה חושב? מה חשוב לך?".

בלומברג: "אני בהחלט... אני מרגיש כאילו יש... אני חושב... מה... אני לא רוצה...".

קריינות: האמת היא שאני לא יודע מה להגיד, כי החשש העיקרי שלי הוא להיות פראייר, שאנשים אחרים יחשבו שנתתי חצי מהאצבעות.

(מאוחר יותר ליבר ואשתו אלן מדברים על השיחה עם בלומברג)

מאט ליבר: "אני מאוכזב מאוד. עכשיו אני חושב שהוא לא רואה אותנו כמייסדים־שותפים".

אלן ליבר: "ציפית שהוא יגיד 'אתה ממש חשוב לחברה, בוא נלך על חלוקה של 50:50?'".

מאט ליבר: "ידעתי שהוא לא יגיד את זה, אבל הייתי מאוד מופתע מ־10%. זה גם עורר בי טינה, כי הרגשתי שזה ממעיט בחשיבות של הפוטנציאל והמחויבות שלי".

בסופו של דבר סיכמו שני השותפים שליבר יקבל 40% מהחברה. "זה אחד החלקים האהובים עליי בסדרה", אומר בלומברג. "יש האנשה של תהליך שנתפס כמאוד קר ומבוסס מספרים, אבל למעשה סובב כולו סביב רגשות".

כמה כסף מקבל כל גורם במיזם? צילום: shutterstock

שני השותפים שוברים את הראש כדי למצוא שם לחברה

מאט ליבר (קורא שמות אפשריים): "Resonance, StoryTone, Cream. השם Cream (שמנת) מגעיל את רוב האנשים, אבל אני אוהב אותו".

בלומברג: "אנחנו לא יכולים לקרוא לחברה שלנו קרים".

ליבר: "תן לי להגיד משהו על קרים. זה משהו עשיר...".

בלומברג: "מוצא חן בעיניי איך שנינו מסבירים את הרעיונות הגרועים שלנו".

קריינות: אנחנו מחליטים לפנות לשפות אחרות. מאט נכנס לגוגל טרנסלייט ומחפש מילים כמו "קוֹל", "סיפור" "לשמוע" באיטלקית, צרפתית והונגרית. ואז אנחנו מגיעים לאספרנטו.

בלומברג: "Orelo. אני אוהב את השם אורלו".

ליבר: "אורלו? מה זה אורלו?"

בלומברג: "אוזן באספרנטו. אני אוהב את הצליל".

ליבר: "אוראלי".

בלומברג: "אוראלי. זה גם נשמע כמו אוריאו (העוגייה - ע"כ), שמייצרת רגשות טובים אצל כולם".

ליבר: "אורלו היא מאוד נעימה. או-ר-לו".

(מאוחר יותר מספר בלומברג על השם המוצע לאשתו)

נאזנין: "אורלו? מה זה אמור להביע?".

אלכס: "זאת אוזן באספרנטו".

נאזנין (נחנקת מצחוק): "אלוהים אדירים, זה כל כך מטופש".

אלכס: "אבל זה טוב, נכון?".

נאזנין: "מי מכם העלה את הרעיון הזה?".

אלכס: "הוא עלה אורגנית".

נאזנין (עדיין צוחקת): "איך הוא עלה אורגנית? אתה דובר אספרנטו?".

"זו אחת ההקלטות האהובות עליי", נזכר בלומברג בהתלהבות. "הקשבתי לה הרבה פעמים, ואני נקרע מצחוק בכל פעם מחדש". השם אורלו, אם תהיתם, לא התקבל בסופו של דבר, לאחר ש"רוב התגובות היו אלימות בהתנגדותן", כהגדרתו של בלומברג.

למרות האווירה המבולבלת ולעתים חסרת הביטחון בפודקאסט, בדבר אחד בלומברג משוכנע: ענף האודיו נמצא בראשיתו של תור זהב חדש בזכות התוכניות המקוונות. "שני דברים השתנו בשנים האחרונות - הסמארטפון, והעובדה שמכוניות מחוברות לרשת דרך הטלפון החכם או המערכת הפנימית שלהן", הוא מסביר. "לפני עידן הטלוויזיה היינו יושבים בסלון ומאזינים לרדיו, ואז הגיעה הטלוויזיה שהשתלטה על הסלון. הרדיו קפא במקום שנים רבות, ונשלט על ידי דברים שזול להפיק כמו טוק שואו ומוזיקה. הוא הפסיק להיות מדיום שאתה מפנה זמן בשבילו. הפודקאסטים מחזירים אותו למעמד הזה".