דו"ח טכנולוגי
סלבריטאים יקרים, הגיע הזמן שתברחו מפייסבוק ומטוויטר
מדוע המפורסמים הפופולריים בעולם רק סובלים ומפסידים מהמדיה החברתית, האם זכותו של אדם להדפיס אקדחים במדפסת 3D בביתו, והסוללה של אלון מאסק פחות מהפכנית משנדמה
הסלבריטאות, למרות הקינה השמרנית המקובלת, איננה תופעה חדשה. הדמויות המוערצות בעת העתיקה לא היו המשוררים, כפי שאנחנו נוטים לחשוב, אלא הספורטאים והשחקנים. השמות שלהם התעמעמו כי הם לא כתבו שום דבר, אבל אי אפשר לקרוא טקסט קלאסי בלי להיתקל במקבילים של ג'ניפר לורנס או מוחמד עלי. אנחנו נוטים לחשוב שבמאה ה-19 כולם התעסקו במרקס וניטשה, אבל השמות שבאמת היו בכותרות היו שרה ברנהרדט ולולה מונטז.
סלבריטאים, כמו מלכים, תמיד ידעו שריחוק הוא חלק מהמשחק. כן, כל כוכב רציני צריך שכולם ידעו שהוא הגיע מכפר קטן ושכוח אל ושהיתה לו ילדות עשוקה, אבל הוא גם צריך אנשים שיעמדו בינו ובין ההמון, כי קרבה מולידה בוז. ואז הגענו למאה ה-21 ולמדיה החברתית, ופתאום הריחוק נהיה בעייתי.
חשבון האינסטגרם של בר רפאלי
פתאום העיסוק מרכזי של כולם הוא לכתוב על עצמם כל הזמן. אם פעם הסלב היה מעסיק איזה מזכיר שיכתוב בשבילו מכתבים למעריצים, ומדי פעם היה מגיח לביקור מתוכנן היטב לאיזה מעריץ, עכשיו גדול הפיתוי להצטרף אל הפלבאים ולפתוח לעצמך חשבון טוויטר או פייסבוק. וכולם ברשת החברתית - מפרסמים תמונות מאחורי הקלעים באינסטגרם, מגיבים למעריץ בפייסבוק, מעלים עוד ועוד תוכן וההמונים שותים בשקיקה.
הבעיה היא שיש המון פסיכים שם בחוץ, המון. הסלב הממוצע לא יודע עד כמה, עד הרגע שהוא פותח את חשבון המדיה החברתית שלו, ומגלה שיש המון אנשים שאוהבים אותו כי הוא ממלא את החור שבנשמתם, אבל יש גם לא מעט אנשים שהחור בנשמה שלהם מצריך משהו אפל הרבה יותר.
פתאום מגלה הסלב שנורא קל להישאב לוויכוחים מקוונים ששותים את זמנו, שהוא בעצם ממש חייב להסביר לאלמוני מהאינטרנט שהוא לא הבין את הסצנה מהפרק בסדרה ההיא ושהוא חתיכת טרול גס ומיותר. בינתיים, מי שהכי סובל הוא היח"צן של הסלב, שרואה שריפת ענק שלא קל לכבות. כי כשאתה סלב, אתה מותג. ישראל ישראלי יכול לכתוב סטטוס זועם ולהניח שחבריו בפייסבוק יבינו או יתעלמו. וסלב? ברגע שיכתוב את מה שהכי טבעי לו לכתוב, יאבד מעריצים, יאבד חוזים, יאבד כסף ואפילו את כס הסלבריטאות.
ואז מגיע הניתוק. בוקר אחד, האיש קם ומחליט שזהו, הוא עוזב - ומיד לאחר מכן צצות כתבות על איך שהרשת שברה עוד סלב. זה קורה עכשיו לבמאי המצליח ג'וס ווידון. זה קרה לפניו וזה יקרה אחריו. הפתרון למפורסמים למיניהם פשוט: ניתוק מוחלט. אתם ואנחנו לא חיים באותו העולם. מן השמיים ומחשבון הבנק שלכם תנוחמו.
אני לא סוחר נשק, אני סוחר קוד!
אנחנו חיים בעולם קשה ובעייתי מאוד. יש בו, למשל, קבוצה של חובבי כלי רצח שהחליטה שהקרב הבא על זכות הביטוי צריך לעסוק בזכות להדפיס נשק באופן ביתי. אלה האנשים שפיתחו את אקדח הליברטור, האקדח המודפס הראשון - ושמו את התוכניות שלו ברשת כדי שכל אחד יוכל להוריד אותן וליצור נשק בנוחיות ביתו. במחלקת המדינה לא אהבו את זה, והם איימו על היצרנים - חברת Defense Distributed - שאם הם לא יסירו את התכניות מהרשת, החברה תועמד לדין בשל עבירה על האיסור לייצא לחו"ל כלי נשק בלתי מורשים.
אקדח להדפסה עצמית צילום: CC by Electric Eye עכשיו הפסיכים הולכים לבית המשפט, בטענה שג'ון קרי וחבר מרעיו הפרו את זכות הביטוי שלהם בכך שאסרו על הפצת התוכניות לנשק ברשת. יש להם נקודה אחת נכונה: הטענה שלהם היא שאם הם היו מוכרים את כלי הנשק עצמו למקסיקו, אז הם בוודאי היו אשמים בהפצת נשק בלתי מורשה מחוץ לארה"ב, אבל כל זמן שהם רק מפיצים את התוכניות שלו, אז אין כאן הפצת נשק. זה ודאי נכון, אבל האם יש פה דיבור מוגן?
לדברי חובבי הנשק, הם בסך הכל מפיצים קוד מחשב. הפסיכים זוכים לתמיכה של פיל צימרמן, המפתח של PGP, שאומר שהוא לא חולה נשק ושאין לו רובים בכלל, אבל שהוא תומך בזכותם להפיץ את הקוד שלהם.
מכאן ועד לשכנע שופט שקוד שהמטרה שלו היא לאפשר למישהו ללחוץ "פרינט" ולקבל חלקים של רובה הוא רק קוד ולא אמצעי ייצור, הדרך הולכת להיות ארוכה. מצד שני, בהתחשב בדברים המשונים ששופטים מאשרים כל הזמן, זה בהחלט יכול לקרות.
יריית אזהרה אירופית
האיחוד האירופי הודיע אמש (ד') על פתיחת חקירת הגבלים עסקיים נרחבת כנגד חברות הרשת האמריקאיות, בדגש על פייסבוק, גוגל, אפל ושאר הענקיות. המטרה היא לברר האם החברות מנצלות את כוחן לרעה כדי להשיג כוח בלתי סביר בשוק האירופי. ספוילר: כן, כנראה שכן. אבל להוכיח את העניין משפטית ולגרום לחברות להפסיק? זה קצת יותר קשה.
משרדי גוגל בציריך בנוסף, החקירה תוארה באופן כה נרחב ומעורפל, שהיא נשמעת יותר כיריית אזהרה כנגד החברות האמריקאיות מאשר כתוכנית פעולה אפקטיבית. החקירה היא חלק מתכנית רחבה יותר של שינוי כל החקיקה בתחום הדיגיטלי באירופה. המטרה היא גם להסיר את כל החסמים על סחר דיגיטלי, כך שאדם מבריטניה יוכל לרכוש משהו בחנות מקוונת בספרד בלי שום בעיה. כרגע יש עדיין שורה של חוקים מקומיים שמשתנים ממדינה למדינה.
כמו כן, המטרה היא לשנות את חוקי זכויות היוצרים ביבשת, כך שכל תושביה יוכלו לקבל את אותו התוכן באותו המחיר - כרגע, האולפנים מוכרים תוכן זהה במחירים שונים ובתאריכי פרסום שונים במדינות השונות של האיחוד. בעלי זכויות היוצרים, כמובן, מתנגדים. גוגל ופייסבוק צפויות לגייס לצידן את משרד החוץ האמריקאי. נעדכן.
קצרצרים
1. כמה ימים אחרי שהקפיץ את כל עולם הטכנולוגיה בדיבורים על הסוללה הביתית שלו, נאלץ אלון מאסק להרגיע את ההתרגשות. כן, הרבה אנשים רוצים את הסוללה ויש כבר רשימת הזמנות ארוכה, אבל מאסק מודה שהמכשיר שלו לא יסייע כל כך לבתים פרטיים, אלא לעסקים. על פי החוקים הקיימים בארה"ב, לבית פרטי שיש לו פאנל סולארי עדיף למכור את החשמל שהוא מייצר לממשלה מאשר להשתמש בו בעצמו. וכמובן, מאז שמאסק העלה את ההצעה, היה מי שטרח לבדוק את הנושא ועכשיו עולות שאלות מציקות בקשר לעצם היכולת של הסוללה שלו לתפקד טוב עם פאנל סולארי. נעדכן.
הסוללה של אלון מאסק צילום: בלומברג
2. פוקסקון (מוטו: הופכים דם פועלים לגאדג'טים עבור העולם המערבי) מצאה את עצמה בשנים האחרונות תחת ביקורת חריפה בשל יחסה המחפיר לעובדים שלה, שלעתים הם עבדים יותר מאשר עובדים. החברה הכריזה לפני כשנתיים, על כן, שהיא תעביר כמה שיותר פעולות לרובוטים: הם נועדו לחסוך לה זמן וכסף, להיות יעילים יותר ולהוריד ממנה את ההצקות של ארגוני זכויות עובדים. השטיק לא כל כך מוכיח את עצמו: כרגע לפוקסקון יש כ-50,000 רובוטים, ביניהם שלושה רובוטים שהתפרסמו בכך שהם מוצלחים בחיתוך אטריות, אבל היא עדיין מעסיקה בערך את אותו מספר עובדים וההוצאות שלה לא קטנו.
3. המלחמה הקרה: פינלנד בונה בימים אלה קו תשתית רשת תת ימי שאמור לחבר את המדינה הקפואה אל גרמניה. המטרה של פינלנד: למצב את עצמה כמדינה שמגינה על מידע מפני שירותי מודיעין רעבתניים. הצינור אמור להיות חסין-NSA, לפחות עד שצוללת אמריקאית תתחבר אליו (צוללות אמריקאיות עשו את זה במלחמה הקרה האמיתית בערי נמל סובייטיות). העיתוי לא מקרי: בגרמניה העובדה שהמודיעין סייע לריגול של ה-NSA הופכת לשערוריה של ממש.
