המשחק שיגרום לך להבין שאת אמא גרועה

משחק אימה חדש, The Park, עומד לצאת לקראת ליל כל הקדושים הקרוב - והרעיון שלו פשוט: אתם שולטים בלוריין, אם שמחפשת את בנה האבוד קאלום בפארק שעשועים נטוש. בפארק אפשר למצוא את כל הסממנים הרגילים של משחק אימה: קצת מפלצות, או מה שנראה כמו מפלצות, ולא מעט מתקני שעשועים מחרידים, שחלקם פועלים על דעת עצמם (וזה הרי אחד הרעיונות המחרידים ביותר לבני אדם: שהמכונות שהם בנו לשימושם, יתחילו לגלות רצון משלהן).

אבל המשחק עוסק במשהו אחר: פחדיה של לוריין מההורות. היא חווה את כל הסיוט של הורה: את ההאשמה שהיא לא הורה טוב מספיק, את ההבנה שבעצם, הילד שלה הוא לא פתית שלג ייחודי אלא סתם עוד ילד, את ההבנה שמכרו לה את ההורות כחוויה נפלאה ומעצימה ובפועל היא מתסכלת ומעיקה נורא.

אין ספק שעצם הרעיון של משחק כזה יביא לתומכי גיימרגייט - המיזוגנים שמנסים להרחיק נשים מגיימינג - את הסעיף. משחק אימה, הם יטענו בלהט והרבה שגיאות כתיב, אמור להיות כזה שיש בו מפלצות מפחידות. תנועה מקבילה, ה-sad puppies, ניסתה לחטוף השנה את פרסי ההוגו ונכשלה; הטענה שלה היתה שמדע בדיוני לא אמור להיות על המצב החברתי העתידי, הוא אמור להיות על חלליות שעושות "ווש" בחלל נטול אוויר ושספרי פנטזיה לא אמורים לעסוק בפחדים ובתקוות שלנו אלא באבירים שהורגים מפלצות.

גיבורת המשחק מחפשת את בנה צילום: engadget.com

שתי התנועות, בקצרה, רוצות לתקוע אותו בעידן של באוולוף, במאה השמינית. הן סוג של פונדמנטליזם גיימרי-גיקי. אבל אנחנו כבר לא במאה השמינית, ונכון שלפני 15 שנה הראיון של The Park היה מופרך, כי אף אחד לא האמין אז שמשחקים יכולים לעסוק בנושאים מורכבים, אבל הנה: משחקי מחשב מתקרבים לספרות ועוסקים בנושאים המפחידים באמת, אלה שאנחנו יוצרים לעצמנו. חישבו על כך: אחרי זמן קצר, כל משחק אימה כבר ייראה לכם תבניתי ולא יפחיד אתכם בקלות. עתה, השוו אותו למשחק שגורם לכם לפקפק ביכולת שלכם לגדל את הילד כמו שצריך. מה נשמע לכם מפחיד יותר?

מה לעזאזל רצית לומר כאן?

באוסטרליה מתנהל דיון מעניין, כאשר מפלגת הלייבור שבאופוזיציה מנסה להבין מה בעצם מדיניותה של שרת החוץ, ג'ולי בישופ, כלפי רוסיה ופוטין. חברת הפרלמנט מן האופוזיציה, פני וונג, הפנתה לראיון שערכה בישופ עם באזפיד שנערך כולו באמוג'י, ושאלה מה בעצם מייצגת הדמות של האיש האדום ואיך אמורים להבין שמדובר בפוטין.

שאלה מצוינת. כלל בסיסי בתקשורת, המכונה כלל ווילו (ע"ש אוסמו אנטרו ווילו, אקדמאי ופרלמנטר פיני שפיתח אותו) אומר "תקשורת אנושית בדרך כלל נכשלת, ואם לא - מדובר בתקלה". בני אדם ממש לא טובים לתקשר זה עם זה. אני אפילו לא נכנס לאסונות הדיפלומטיים שהם המגעים בין גברים ונשים. תקשורת היא עניין בעייתי ועל כן עליה להיות ברורה ככל האפשר.

אמוג'י. למה התכוון המשורר?

הכתב הפניקי שאנחנו משתמשים בתולדה אחת שלו והאירופים בתולדה אחרת שלו הוא, מבחינה זו, הצלחה יוצאת דופן. הוא מאפשר לאדם הזהיר לכתוב בדיוק את מה שהוא רוצה להעביר, ואם האיש שולט בשפה, גם להעביר בה רעיונות מורכבים. זה יתרון של כתב על פני פיקטוגרמות, השיטה שהיתה נהוגה במצרים העתיקה למשל, מעודדת עמימות – והיא מורכבת כל כך עד שהבנת כתב תמיד היתה שמורה למעמדות העליונים. זה לא היה לגמרי במקרה.

בשנים האחרונות אנחנו חוזים בנסיגה מדאיגה לכיוון הפיקטוגרמות, עם עליית האמוג'י. אלה לכל דבר ועניין כתמי רורשארך שהצופה בהם צריך להשליך עליהם משמעות. יש לציין שאמוטיקונים, בניגוד לאמוג'י, ממלאים תפקיד תקשורתי חשוב: הם מפיגים עמימות. אם אתה כותב משפט שנראה חריף ומוסיף לו סמיילי, בן השיח שלך יבין שאתה כותב בהומור. אם אתה מוסיף קרנף שרוקד קדצ'צקה, אין לו מושג מה אתה רוצה לומר.

וכל זמן שאתה בסך הכל ילד שאין לו שום דבר חשוב לומר, ואין לו אף נמען חשוב, אין יותר מדי בעיה. שניכם תסתובבו באפלה ובאיזשהו שלב תפתרו את הבעיה. כשאת שרת חוץ של מדינה חשובה שמדברת על מנהיג של מעצמה עצבנית, תני את מינימום הכבוד הנדרש לתפקיד שלך ולנמען שלך ותכתבי משפט ברור. עמום, אולי (אנחנו מדברים על דיפלומטים, אחרי הכל) אבל משפט. דברי אלינו במילים, השרה בישופ.

השיעור של הפעם הוא שאם פוליטיקאי מתחיל לדבר באמוג'י, דעו שהוא מנסה להסתיר את המשמעות האמיתית של דבריו או חמור מכך - שאין לו מושג מה להגיד.

עמק הסיליקון נגד CISA

בסנאט האמריקאי מתחילים בימים אלה לדון בחוק CISA, חוק שלכאורה אמור להגן על ארה"ב מפני התקפות סייבר, ו-22 חברות טכנולוגיה גדולות התייצבו רשמית נגד החוק. בין החברות ניתן למצוא את אפל, גוגל, טוויטר, ויקיפדיה (לא בדיוק חברה, אני יודע) ואחרות.

הטענה של מתנגדות החוק היא שהוא לא יצליח להגן על שום דבר, אבל יהדק את המעקב אחרי תושבי ארה"ב ויפגע עוד יותר בפרטיות שלהם. הסנאטור רון וויידן אמר שיש כלל בתחום הגנת הסייבר: "אם אתה לא יכול להגן על זה, אל תאסוף את זה". וויידן הצביע על שורה של התקפות על מחשבים של הממשלה והזהיר שהמידע החדש שהחוק יאפשר את איסופו יהפוך את אתרי הממשלה למגנט האקרים.

הריגול הממשלתי חשוף בעצמו להאקינג צילום: שאטרסטוק

החוק נשמע על פניו מופרך: חברות פרטיות יחלקו את מאגרי המידע שלהן עם המחלקה להגנת המולדת, וזו בתורה תשלח את המידע למשרד הממשלה הרלוונטי. זה אומר שבמקום מטרה אחת, יהיו לפחות שלוש (הרשימה של העסק הפרטי, העותק שנמצא אצל המחלקה להגנת המולדת, והעותק שמגיע למשרד הרלוונטי), כך שהמשתמש יצטרך להגנתו הגנה מוצלחת בשלוש נקודות ולא באחת.

אפל התנגדה בחריפות יוצאת דופן לחוק, ואמרה שהפרטיות של משתמשיה בראש מעייניה, ושהיא לא מתכוונת להפר אותה. בהקשר זה יש לציין שאפל הודיעה לאחרונה לבית משפט שהיא לא יכולה לפתוח את ההצפנה של האייפון, גם לצורכי תביעה.

קצרצרים

1. חברת AirBnB מצאה את עצמה במצוקה: עיריית סן פרנסיסקו שוקלת להעביר תקנה שתצמצם משמעותית את היכולת שלה לפעול בעיר. הטענה נגדה: היא דוחפת את מחירי הדירות כלפי מעלה בעיר שגם כך מלאה בהייטקיסטים שקונים דירות להשקעה ודופקים את כולם. אז החברה החליטה שמה שהיא צריכה לעשות הוא להעליב את התושבים. היא שמה שלטים שבהם היא נוזפת בהם על כך שעומדים להגביל אותה למרות שהיא משלמת מסים. זה עצבן לא מעט אנשים, שכתבו בתגובה שזה נחמד שהיא משלמת מסים, וכולם יודעים שזה לא מקובל בקרב חברות הייטק, אבל מה לעשות – בעולם האמיתי האדם הממוצע משלם מסים. החברה קלטה שיש לה בעיה ונאלצה להתנצל.

2. מנהיג מפלגת הלייבור האוסטרלית פרסם תוכנית להתמודדות עם חברות "כלכלת השיתוף", כמו אובר ו-AirBnB, והם נשמעים הגיוניים למדי. לאנשים מותר לעשות ברכושם כרצונם; השירותים החדשים צריכים להבטיח שכר ראוי ותנאי עבודה ראויים; כולם ישלמו את חלקם ההוגן במס; צריכה להיות הגנה הולמת על בטיחות הציבור; השירותים צריכים לספק גישה לאנשים בעלי מוגבלויות; וכל החברות צריכות לשחק לפי הכללים. הגיוני לגמרי, אבל החברות לא יאהבו את זה. אובר, למשל, מפרה כל אחד ואחד מהסעיפים של התכנית הזו. בקרוב תוכלו לשמוע אותה פועה בבכי ומקוננת על שהחוקים האלה יהרגו את החדשנות בהייטק.