מהרקיע השביעי להתאבדות: האגדה של מטוס הזירו היפני

שלום, כאן הקברניט; בתרבות היפנית יש הערכה רבה לשלמות, דיוק ומצוינות. זה כך כבר אלפי שנים, מימי הסמוראים ועד לעת החדשה. והיום נדבר על מה קורה כשאומה שכזו מחליטה לבנות את המטוס הכי טוב בעולם - דבר שהצליחה לעשות לפני 78 שנה - ועתה מנסה שוב.

סיפורנו מתחיל בשנות השלושים, בימי יפן הקיסרית. היתה זו אומה שונה בתכלית מדמותה החביבה והאקזוטית של ימינו; דיקטטורה פראית, בה שלט קיסר שנתפס כאל, ורצתה להשתלט על אסיה. כמו צפון קוריאה של היום, רק עם שכל.

כרזת תעמולה יפנית

כדי להגשים את החזון האימפריאליסטי הזה, בנו היפנים את הצי הימי הכי חזק שאפשר, בחזיתו נושאות מטוסים מתקדמות. והאוניות הללו הצטרכו מטוס מיוחד, שיוכל להתעלות על כל יריב באוויר. 

נושאת מטוסים יפנית בשלבי בנייה מתקדמים

הדרישה היתה לא הגיונית בעליל; באותן השנים, לא היה אף מטוס בעולם שיכל לעשות זאת, אפילו לא בשלבי תכנון. זה כמו שמשרד ממשלתי יגיש היום דרישה לפתח את החללית אנטרפרייז, ז'אן לוק פיקארד והכל.

עיצוב הזירו

למכרז ניגשו החברות נאקג'ימה ומיצובישי. הראשונה הבינה מהר מאוד שהדרישה לא הגיונית ופרשה. השנייה הוכיחה שהכל אפשרי, אם אתה מספיק יפני: מר ז'ירו הוריקושי, מבכירי מהנדסי מיצובישי, היה רק בן 34 כשקיבל עליו את הפרויקט וגייס קבוצת מהנדסים צעירים. הם עבדו ללא הרף ופתרו עוד ועוד בעיות, עד שהגיעו לתכנון המושלם.

עבור שלדת המטוס נבחר סוג חדש של אלומיניום, קל יותר מכל קודמיו. פיתוחו היה חשאי במיוחד, והחומר כונה ESD, ראשי תיבות של אקסטרה-סופר-דוראלומין. השלב הבא היה השגת ידע: בכירי ממשלת יפן טיילו בעולם, עברו ממפעל מטוסים אחד למשנהו והתעניינו ברכישת מטוסי קרב. זאת, תוך תיעוד מדוקדק של אבות הטיפוס שהוצגו להם - ממבנה הכנפיים ועד לתצורת הברגים. במהלך 1937, הציעו חברות יפניות לרכוש אבות טיפוס שפיתוחם הופסק. המטרה: ללמוד מכל הכשלונות של כל מי שצפוי לייצר מטוסי קרב יריבים.

מטוס זירו נוחת על נושאת מטוסים

בניסויי הטיסה הראשונים התגלה שלמטוס החדש אין כושר תמרון מעולה, אלא כושר תמרון מדהים: בגלל שהיה כל כך קל, מהירות ההזדקרות שלו (המהירות הכי נמוכה בה יכול אווירון לטוס לפני שיתחיל ליפול) היא 60 קמ"ש בלבד - מה שאיפשר לו לפנות חד יותר מכל יריב; מבנה הגוף איפשר סיבוב מהיר כברק על ציר התנועה; וההתאמה בין המנוע והמטוס היתה מושלמת, מה שסיפק לו את כל הכוח הנדרש לטיסה מהירה בכל גובה. ולקינוח, היה לו טווח של 2,200 ק"מ (ויותר מ-3,000 עם מיכלי דלק נתיקים) - יותר משל כל מטוס אמריקאי, בריטי, גרמני או רוסי (לא פייר להשוות, אבל זה טווח ארוך יותר משל רוב מטוסי הקרב גם בימינו). היפנים בנו את מטוס הקרב הכי טוב בעולם, נקודה.

קטן, זריז וקטלני. זירו

העולם נחשף לזירו עוד לפני שפרל הארבור הפך למקום מפורסם; צבא יפן פלש לסין ב-1940 ופחות משנה לאחר כניסתו לשירות, כבר רשמו טייסי הזירו 99 הפלות ודאיות; בזמן הזה, לא הופל בסין אף לא זירו אחד. כמה אנליסטים ויועצי ביטחון בולטים הזהירו מפני יכולות המטוס, אך בארה"ב ובריטניה אף אחד לא התרגש. לא האמינו שיפן בכלל יכולה לבנות מטוסים מתקדמים בעצמה.

כשפלשה יפן לבורמה, גילו הטייסים הבריטים שהזירו מנקנק את הספיטפייר המפואר שלהם, על אף שהיה זה כלי חזק ומהיר יותר מהיריב היפני. טייסי הקיסר השתפשפו בשנים של לחימה בסין והיו מיומנים ביותר. הם ניצלו את זריזות המטוס שלהם ולעיתים קרובות, ביצעו תרגילי אירובטיקה תוך כדי קרב, כדי לבלבל את הבריטים ובעיקר להפחיד אותם. היו טייסים שהעידו שהיפנים פשוט משתעשעים בהם, כאילו עבורם, גם קרב אוויר סוער הוא פשוט תענוג.

בעלות הברית הופתעו מיכולות היריב היפני

כשנכנסה ארצות הברית למלחמה, חוותה הלם קטן; הטווח שלו היה כל כך ארוך, שבמודיעין הצי חשבו שיש ליפנים יותר נושאות מטוסים משהוערך, פשוט אין סיכוי שמטוס קטן כזה יוכל להגיע כל כך רחוק בלי ספינה קרובה.

לצי היו מטוסי F3F Wildcat, שהיו נחותים מהזירו בכל פרמטר אפשרי - פרט למיגון; הוויילדקט יכל לספוג הרבה פגיעות ולהמשיך לטוס. הטייסים היפנים, לעומת זאת, נאלצו לשלם את מחיר יכולות התמרון של הזירו: ללא מיכלי דלק נאטמים, כל פגיעה יכלה להצית את האווירון ולשרוף אותו תוך שניות.

מיכלי הדלק אינם נאטמים? יש סיכון להצתה

בינתיים, ניסתה מיצובישי לשפר את הזירו שלה, תוך שמירה על ביצועיו. וכאן נתפסה התעשייה היפנית בקלקלתה: טייסים פנאטים וצמאי דם לא נוטים לקטר על מגבלות המטוס, כך שלקח זמן להבין שבכלל צריך לשפר פה משהו. וכשהתקבלה ההחלטה, לא היתה טכנולוגיית מנועים מתאימה (ולפתח מנוע לוקח הרבה יותר זמן מו"פ מלפתח מטוס). השדרוגים היו מינוריים למדי. ואז התהפך הגלגל: קרב מידוויי נפתח.

זירו שבעקבותיו וויילדקט

לאחר קריסת הגנות האי סאיפן ביולי 1944, הבינו האסטרטגים ביפן שבעוד רגע יעוטו מפציצים אמריקאים על המדינה בכמויות עצומות, ויטחנו אותה עד דק כפי שנעשה לגרמניה הנאצית. הפיתרון הגיע מהשטח: תת-אדמירל מסאפומי ארימה הוביל בעצמו מבנה מטוסים - וריסק בכוונה את מטוסו על נושאת המטוסים פרנקלין. מבצעי הקמיקאזה נולדו.

מתקפת התאבדות יפנית

אדמירל-משנה טאקיג'ירו אונישי הקים טייסת ייעודית למטוסי התאבדות. "אני לא חושב שנוכל להחזיק בפיליפינים", אמר לאנשיו, "מלבד חיבור פצצת 250 ק"ג למטוס זירו וריסוקו אל תוך נושאת מטוסים אמריקאית, מה שינטרל אותה לשבוע".

טייסי התאבדות יפניים צילום: priroda.cz

בתור שכנה של צפון קוריאה הקפריזית, ביקשה יפן לקנות מטוסי F22 כדי להחליף את מטוסי ה-F15 שלה. ארה"ב התנגדה מטעמי סודיות הטכנולוגיות של המטוס והציעה במקומו את ה-F35 השנוי במחלקת. היפנים הבינו שעליהם לקחת את העניינים לידיים, והחליטו לבנות מטוס-על משלהם, בפרויקט שנקרא ATD-X.

עיצוב קונספט של מטוס הקרב היפני הבא

אב הטיפוס שלו נקרא Shinshin והוא עדיין בשלבי תכנון ראשוניים. מה שידוע זה שמדובר מטוס קטן מכל מקביליו, זריז יותר, ושכבר פותחו עבורו מתכות סודיות חדשות. בנוסף, גם הפעם משתפת מיצובישי פעולה עם יצרניות בריטיות ואמריקאיות כדי ללמוד מהטעויות שלהן. מדובר בפרויקט לטווח ארוך, שעתידו עדיין לא ברור; ייצור מטוסי קרב הוא סיכון כלכלי ואופרה פוליטית - כפי שלמדה ישראל מפרויקט הלביא.

מטוסי קרב דור חמישי - כשה-Shinshin קטן מהם בהרבה

יפן כבר הסכימה לרכוש עשרות מטוסי F35 שתשדרג בעצמה, אך למשרד הביטחון היפני ברור שזה לא הפיתרון המיטבי (כזכור, מדובר במוצר עתיר באגים). מטוס ה-ShinShin הוכיח שמיצובישי יכולה בהחלט לבנות מטוסי קרב חמקנים, ורק במהלך 2018 נדע אם תהפוך את דגם הניסוי למטוס סדרתי. בהתחשב ברוח החדשנות ובנחישות היפנית, יהיה זה מטוס פורץ דרך - אולי אף יותר מהזירו האגדי.