הקברניט
ספיישל Star Wars: הכירו את חללית הקרב הראשונה של האנושות
עדיין אין בנמצא X-Wing וטיסה במהירות האור אינה אפשרית - אך ארצות הברית, רוסיה וסין פיתחו חלליות צבאיות שנועדו לרגל אחר כוחות, ליירט לוויינים ולהפציץ את כדור הארץ מהחלל. וכולן שאבו השראה ממדען נאצי יצירתי במיוחד
שלום, כאן הקברניט; לכבוד הגעתו המיוחלת של הסרט החדש בסדרת "מלחמת הכוכבים" לאקרנים, היום נדבר על חלליות קרב. האנושות אמנם טרם הצליחה לטוס במהירות האור, אך האמינו או לא - חללית קרב דווקא יש.
- מהרקיע השביעי להתאבדות: האגדה של מטוס הזירו היפני
- כנפיים גריאטריות: המטוס הזה ישן מדי, האם יש סכנה שנתרסק?
- סם הטייסים: חיל האוויר שהפך את כל אנשיו לנרקומנים
היא נועדה לשבש לוויינים, להפציץ את כדור הארץ מהחלל ולהילחם בחלליות קרב אחרות, וקראו לה דיינה.
דיינה נולדה במשרדי בואינג, אי שם ב-1957. הפנטגון החליט שהגיע הזמן לעלות רמה בכל הנוגע לפעולה בחלל; ברית המועצות שיגרה לוויינים, וחלליות מאוישות שהיו חד פעמיות. ארה"ב הבינה שעליה לפתח כלי שיוכל להסתובב בחלל בצורה חופשית ורב פעמית, ולהתאים לצורכי הצבא. עד אז, כל מה שנורה לחלל נועד לצורכי מדע ומחקר. והחלל, קבעו הגנרלים, יהיה זירת הלחימה הבאה.
הפרויקט הצריך חללית שתוכל לטוס ולתמרן בקלות בגבול האטמוספרה ובחלל, ובמקום לנחות עם מצנחים כקודמותיה - לחזור לבסיס כמו דאון גדול.
כדי לפתח פלא מעופף שכזה, הניחה בואינג יד על שרטוטיו של אייגון זאנגר, גאון אירוספייס אוסטרי שעבד עבור גרמניה הנאצית בשנות הארבעים. היטלר רצה מפציץ שיוכל להגיע לכל מקום בעולם (למשל, וושינגטון) - וזנגר החל לתכנן עבורו דבר כזה: כלי טיס בעל מנועי רקטה ומגח-סילון, שימריא מגרמניה, יצא את גבול האטמוספרה ויגיע ליעדו כמו טיל בליסטי. הפיתוח זכה לשם "הציפור הכסופה", וכולנו יכולים לשמוח שהוא לא הושלם מעולם.
בואינג למדה את השרטוטים של הציפור, והחלה לעבוד על ציפור משלה. היה זה כלי טיס קטן בהרבה ויעיל למדי; הוא היה מגיע לחלל כשהוא מחובר לחרטומו של טיל טיטאן 3. ואז, היה מתקדם על בסיס עיקרון הדאייה הדינמית: הוא היה מתחיל בצלילה מתונה, משתמש במהירות שצבר כדי לנסוק, וחוזר חלילה. השיטה הזו נתנה לכלי את שמו: Daynamic Soarer, או בקיצור Dyna-Soar.
הפיתוח של דיינה כלל שלושה שלבים: דיינה 1, שהיתה חללית ניסוי בסיסית, שמטרתה לבדוק אם כל העסק עובד; דיינה 2, שיכלה לבצע משימות ביון ולאסוף מידע על יעדי אויב; ודיינה 3, חללית קרב לכל דבר ועניין, שיכלה להגיע במהירות לכל פינה בעולם (ולהפציץ אותה), ללווייני אויב (ולפוצץ אותם), או אל חלליות מחקר (ולחטוף אותן).
העיצוב היה פשוט וחכם: גוף ממתכות עמידות בחום, המחולק לכמה מקטעים: קוקפיט ובו טייס בודד, מערכת קיום חיים ואלקטרוניקה, ומקטע לציוד משימה - חיישנים, מצלמות או פצצות. כל זה שקל קצת פחות מ-5 טון, משקל נוצה במונחי מטוסים.
אבל היה במונחי לוויינים, היה זה משקל היפופוטם אחרי חנוכה; כמעט כל החלליות שקדמו לדיינה שקלו פחות. כדי לשגר אותה לחלל, תוכננה גרסה מיוחדת של טיל הטיטאן, בעלת סנפירים גדולים לייצוב (דיינה מייצרת התנגדות אוויר משמעותית ומערבולות שחייבו זאת). החל פיתוחם של מנועי רקטה חזקים במיוחד, שיצליחו לשאת את דיינה לגובה המשימה הנדרש.
וכאן, כדרכם, הסתבכו העניינים: פיתוח המנועים התעכב והתייקר, פיתוח המתכות העמידות הסתבך והממשלה החליטה להסיט תקציבים לטובת תוכנית החלל הסטנדרטית. אחד האסטרונאוטים שנבחרו לתוכנית דיינה סור הועבר ממנה לתוכנית אחרת, אפולו שמה. והבחור היה ניל ארמסטרונג, שהפך לאדם הראשון על הירח. הטכנולוגיה שפותחה עבור דיינה זכתה לשימוש בכלי טיס מפורסם בהרבה: מעבורת החלל של נאס"א.
ברית המועצות, אומה יצירתית מאוד בכל הנוגע לתעופה וחלל, לא טמנה ידה בצלחת: בשנות ה-60 החל פיתוחה של חללית צבאית שזכתה לשם מיג 105.
החללית הסובייטית נשענה על תפיסת הפעלה אחרת: היא תוכננה להינשא בידי מפציץ על קולי כבד בשם טופולב T4, להתנתק ממנו בגובה רב ואז להדליק מארז רקטות גדול שייקח אותה לחלל. בניגוד לדיינה, הנחיתה תוכננה להיות ממונעת. גם התוכנית הזאת בוטלה, במהלך שנות השמונים. וגם היא, בדומה לדיינה, סייעה לפיתוח בוראן, מעבורת החלל הרוסית.
אז אם דיינה לא טסה ומעבורת החלל אינה צבאית, איך אפשר להגיד שיש לאנושות חללית קרב? ובכן, גם שם לא נגמר הסיפור. חברת בואינג צברה ידע נרחב בפיתוח דיינה ובפרויקטים מוזרים מקבילים, וב-1999 פיתחה עבור חיל האוויר האמריקאי את ה-X37, מקבילה מודרנית לדיינה. הפעם, בגרסה לא-מאוישת, שאפשר לשגר בטילי טיטאן 5 - ומסוגלת לדאות חזרה לבסיס, דיינה-סטייל.
הכלי שוגר לראשונה בסוף העשור הקודם; מה עושה ה-X37 בין ההמראה לנחיתה? אף אחד מחוץ לפנטגון לא יודע בוודאות. ישנם אסטרונומים חובבים ברחבי העולם שמנטרים את משימות ה-X37, או יותר נכון - את השיגורים והנחיתות. לא קשה לעשות זאת: כל שיגור טיטאן 5 הוא פומבי ומתועד (מה גם שקשה להסתיר ירי של משהו באורך 60 מ', ששוקל כמעט מיליון ק"ג, ועושה הרבה מאוד רעש); כל שיגור כזה שאחריו נסגר מסדרון אווירי לתעופה אזרחית, מעיד על משהו שדואה למטה.
לפי הערכות, ה-X37 ביצע מספר טיסות ניסוי ואף משימות, חלקן בקרבת לוויינים סינים. לפי הערכות, חללית ה-X37 מסוגלת לשבש לוויינים וחלליות, לא ידוע אם באמצעות מערכות לוחמה אלקטרונית או נשק חם. לנטרל לוויין זה די קל, ברגע שמגיעים אליו; מספיק שמחממים את המעטפת שלו (נניח, עם לייזר) כדי להזיק משמעותית למערכות שלו. ישנן מספר טענות שלא הוכחו, לפיהן ארה"ב בדקה את חללית הקרב שלה על חללית רוסית, מה שגרם לה להתרסק.
סין, שאינה פראיירית, מפתחת מאז 2007 חללית צבאית משלה, שנקראת שנגלונג ("הדרקון השמיימי". שם מאוד מוצלח). גם היא כנראה מבצעית, וכמובן שאף אחד לא יודע מה הסינים עושים איתה.
אז ראינו שיש כלי טיס למלחמה בחלל - אבל למזלנו, מעולם לא נערכה מלחמה שכזו בפועל. לאנושות אין מושג איך נלחמים באפס כבידה, מה שהוביל לשורת תקריות מביכות: ארצות הברית פוצצה טיל גרעיני באטמוספרה ב-1962, והפולס האלקטרומגנטי שנפלט היה קצת יותר גדול. שצפו גדולי הגאונים: נורות נשרפו בהוואי, 1,445 ק"מ ממוקד הפיצוץ ונוצרה קרינה שנטרלה שליש מכל הלוויינים שהקיפו את הפלנטה במסלול נמוך. חלקם שב לפעול, בעוד אחרים נפגעו קשה - ביניהם טלסטאר, לוויין התקשורת הראשון בעולם.
ברית המועצות ניסתה להתקין תותח על אחת מתחנות החלל שלה בשנות השבעים, וניסוי ירי כמעט שהעיף אותה מהמסלול. ברבות הימים, נערכו ניסויים בחימוש קרקע-חלל ואוויר-חלל, בדמות טילים נגד לוויינים, אך לוחמה בחלל עצמו עדיין מוגדרת כפעילות חשאית ביותר. ישנן אמנות בינלאומיות שמגבילות את השימוש בכלי נשק חלליים, בעיקר משום שמדובר במרחב פתוח לכל, ואף מדינה לא מחוסנת מפני תקיפה חללית - ואם יתחילו הפצצות-חלל, ייפגעו כל הנוגעים בדבר.
בנוסף, ישנן עוד סוגיות שמרחיקות אותנו מלחימה בחלל. למשל, העובדה שרקטות עצומות אינן דרך אמינה מספיק להובלת דברים שמתפוצצים. קחו לדוגמה את רקטת פלקון 9 של ספייס X שהתפוצצה על כן השיגור בשנה שעברה. מה היה קורה אם המטען היה כולל, למשל, ערימה גדולה של טילים? וגם אם יפותחו רקטות אמינות דיין וחלליות קרב יעלו להן לחלל עמוסות בכלי משחית, כל משימה מוצלחת תהיה בעייתית מאוד: לוויין שהושמד יכול ליפול ולהישרף באטמוספרה, אבל גם להמשיך במסלול סביב כדור הארץ, כשהרסיסים מהפגיעה בו עלולים לפגוע בלוויינים וחלליות אחרות. סביב הפלנטה שלנו יש שדה ענקי של זבל-חלל, כולו מלא לוויינים מושבתים, חתיכות שהתפרקו מהן ועוד - וכולם יכולים בקלות להתנגש במהירות עצומה בכלי חלל פעילים.
אז מה למדנו? שהאנושות עוד רחוקה מאוד מפיתוח X-Wing, אבל שאנחנו בהחלט בדרך. טיסה נעימה, ושהכוח יהיה בעזרכם!