סמוטריץ' כמשל: כשחברות המדיה החברתית חוטפות את חופש הביטוי

יום שני האחרון היה כנראה אחד הימים המוצלחים בקריירה הציבורית של ח"כ בצלאל סמוטריץ' (הבית היהודי). אחרי שהביע בטוויטר את צערו על כך שחיילי צה"ל לא ירו בברכי נערה בת 17 שסטרה לאחד מהם ולא הפכו אותה לנכה, הרשת החברתית חסמה את חשבונו ל-12 שעות.

החסימה הפכה את סמוטריץ' בן רגע לכוכב היום, זיכתה אותו בכותרות באתרי חדשות ובראיונות לכלי התקשורת, שבהם הלין על סתימת הפיות האכזרית שלה נפל קורבן. מרוב שנסתם פיו, אי אפשר היה להתחמק ממנו ומדובריו שקוננו על העוול הנורא שנעשה לו.

ח"כ סמוטריץ' צילום: עומר מסינגר

אך מעבר לציניות המתבקשת כלפי סמוטריץ', ולהתעלמותו מהחסימות התכופות שמופנות לגורמי שמאל וימין כאחד, האירוע מפנה זרקור לסוגיה מהותית הרבה יותר: החסימה מזכירה עד כמה פעילות ויכולות הביטוי של המשתמשים - מכל קצות הקשת הפוליטית - נתונות לחסדי גחמות של חברות מסחריות שפועלות משיקולים שאינם תמיד טהורים ומוסריים.

בלחיצת כפתור טוויטר נטלה מהמשתמש מגפון מרכזי. למזלו של סמוטריץ', מעמדו כחבר כנסת מעניק לו פתחון פה רחב במגוון מדיות אחרות. אך עבור חלק הארי של משתמשי פייסבוק וטוויטר חסימת חשבון היא למעשה ניתוק מכלי הביטוי והפרסום העיקרי שלהם.

לפי גולשים רבים, הפתרון העיקרי להתמודדות עם סכנת סתימת הפיות היא פיזור סיכונים. במקום להסתפק בפלטפורמת ביטוי אחת יש לפעול במקביל בטוויטר ובפייסבוק, לפתוח בלוג בוורדפרס או באתר עצמאי ועל הגולש לשלם מכיסו עבור הדומיין והאחסון.

התנהלות כזו תסייע במניעת השתקה במקרה של חסימה מצד אחת הפלטפורמות, אבל מתעלמת משורש הבעיה: בעידן של רשתות חברתיות ופלטפורמות תוכן גולשים, מי הגורם שקובע את גבולות חופש הביטוי?

איור: ערן מנדל

כיום עבור חלקים ניכרים מהאוכלוסייה קובעי הגבולות הם הרשתות החברתיות עצמן - גופים מסחריים שמונעים בראש ובראשונה משיקולים כלכליים ורק אחר כך, אם בכלל, ממניעים אידיאולוגיים. ההגבלות שהן מטילות על יכולות הביטוי של המשתמשים הפכו לכל כך בסיסיות עד שאנחנו כבר כמעט ולא מרגישים בהן. בפייסבוק, למשל, אסור לפרסם תמונות עירום מכל סוג. האיסור כל כך מושרש והוטמע בכזו יסודיות בידי המשתמשים, עד שכמעט איש לא מעלה על דעתו לפרסם תמונות מסוג זה בפייסבוק.

אבל גם כשלא מרגישים בהן, ההגבלות שם, מעצבות את השיח בכל רגע. לפעמים הן גורפות ומטופשות להחריד, כמו האיסור הגורף של פייסבוק להשתמש במילה "כושי", שהובילה להסרת פרסום מתכונים לעוגות שוקולד ופוסט ובו קרדיט לצלם גיא כושי. אחרות מוצדקות וראויות, כמו במקרה של הציוץ של סמוטריץ', שתוכנו עשוי להיתפס כהסתה לאלימות שלא רק עוברת על כללי השימוש של טוויטר אלא ייתכן שאף על החוק.

אך שאלת המפתח אינה אם ההגבלות מוצדקות או לא, אלא איך מצמצמים את הכוח האדיר שמצוי בידי גופים מסחריים להגביל את חירויות הביטוי. הכלים הקיימים כיום להגביל את שליטתן של חברות כמו פייסבוק או טוויטר על יכולות הביטוי של המשתמשים שלהן פשוט אינם פרקטיים. אפשר לתבוע את החברה בבית המשפט, אבל מדובר בהליך יקר וממושך שעד שיסתיים יאבד את העוקץ. בפועל, מספר מצומצם מאוד של חברות מחליטות מי ומה יזכו בבמה ציבורית, בלי שום צורך לתת דין וחשבון לאיש.

לא נכון להפקיד את הכוח העצום הזה, את השליטה על זירות הדיונים הציבוריים הגדולים בעולם ובכלי הביטוי המרכזי של מיליארדים, בידי חברות מסחריות. אם כבר, הכוח לשלוט בחופש הביטוי צריך להיות מופקד בידי גוף שמייצג את המשתמשים, לא את בעלי המניות. אלא שנראה שהמכשול העיקרי מפני שינוי שכזה הוא המשתמשים עצמם. או לכל הפחות המשתמשים בארה"ב. סקר של מכון המחקר Pew שנערך בפברואר-מרץ השנה מצא כי 58% מהאמריקאים מתנגדים לצעדים של הממשל הפדרלי להגבלת פייק ניוז אם אלו עלולים לפגוע בחירות הביטוי שלהם. מנגד, 56% תומכים בנקיטת צעדים דומים מצד חברות הטכנולוגיה. הסקר אמנם בחן את ההתמודדות עם פייק ניוז אבל הסנטימנט זהה: התנגדות להתערבות ממשלתית שעלולה לפגוע בחופש הביטוי.

מסורתית, האזרח האמריקאי סולד מהתערבות ממשלתיות ומרגיש יותר בנוח עם רגולציה עצמית של תאגידים. תפיסה זו לא בהכרח רווחת במדינות אחרות, כל שכן באיחוד האירופי, אך כל עוד ענקיות המדיה החברתית יושבות בארה"ב, החקיקה האמריקאית היא הקובעת. ואם הממשל האמריקאי לא יפעל, כל צעד של מדינה אחרת יהיה מוגבל ומקומי בלבד.