הקברניט
תקיפת המטכ"ל הסורי: הנס שחולל חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים
נדיר מאוד שמשימה בודדת תצליח לשנות את מהלכה של מלחמה שלמה - אך באוקטובר 1973 לא היתה לצה"ל ברירה; שמונה פאנטומים נשלחו אל עורף האויב, במבצע מסוכן ביותר - והצליחו להעביר מסר רב עוצמה שמנע הרוגים בעורף הישראלי ואת כניסת ירדן למלחמה
שלום, כאן הקברניט; השבוע אנו מציינים 45 שנים למלחמת יום הכיפורים - אחד האירועים שעיצבו את דמותו של צה"ל המודרני, וחיל האוויר בפרט. נסיבות מתקפת הפתע אילצו את הקצינים לאלתר, כדי לאפשר ניצחון גם בנסיבות בלתי אפשריות - וגבורת כוחותינו ראויה לכל שבח.
- הציפור השחורה? שתאכל אבק: הכירו את אורורה, סוד כמוס מעופף
- המלך ג'מבו: כך נולד הבואינג 747 ולימד אותנו כמה העולם קטן
- דרקון עם גלגלי עזר: מדוע חיל האוויר הסיני יפסיד לכל יריב מערבי?
הרבה משימות ומבצעים יצאו לפועל במלחמה ההיא - והיום נדבר על אחת ספציפית, שכנראה הצילה את חייהם של אלפי חיילים ואזרחים: תקיפת המטכ"ל הסורי בתחילת המלחמה. היה זה מבצע מסוכן ביותר, שהצליח לשנות את פני המלחמה כולה - והושלם בהצלחה בזכות טייסים מעולים, מטוסים מעולים ונס בקנה מידה תנ"כי. בעצם, שניים.
לפני שניכנס לקוקפיט, נדבר לרגע על ההיגיון מאחורי המבצע: חיל האוויר נדרש לטוס לעומק השטח הסורי - אזור עשיר בסוללות טילים מתקדמות, המאוישות בצוותים הטובים ביותר - לפגוע בבניין אחד ולהשתדל לחזור הביתה בשלום.
תקיפות עומק הן משהו שמאפיין פתיחת לחימה, כשאתה הוא היוזם; אלמנט ההפתעה הוא שהביא לכזה ניצחון מסחרר במלחמת ששת הימים - בעוד ב-1973 היו המופתעים בצד הישראלי של הגבול.
הרעיון היה לשתק לזמן-מה את יכולתו של צבא סוריה להעביר פקודות, אבל גם להעביר מסר של דיר באלק, ואני אסביר: מלחמות הן לא התנגשות חמושה חסרת מעצורים. יש בהן היגיון, נקודות עצירה והרבה פוליטיקה; כל צד בוחן את הגבולות, מנסה להשיג כמה שאפשר מבלי לאבד שטח, חיילים, דלק ואזרחים. גם כשרצו סוריה ומצרים להביס את ישראל, לא שיגרו עלינו את ארסנל הטילים הבליסטיים שלהן כצעד ראשון. הן העריכו שלישראל יש יכולת גרעינית וחששו ממכת נקמה. ואולם, סוריה עברה את הגבול: צבאה ירה טילי קרקע-קרקע מדגם פרוג 7 על בסיסי צה"ל, ועל ישובים סמוכים להם.
והמסר שהועבר להנהגה הסורית בתקיפת המטכ"ל היה "אנחנו מביאים את המלחמה אליכם הביתה, ואתם עומדים לאבד הרבה יותר ממה שתכננתם לסכן". אם הוא יעבור היטב, תיזהר סוריה במהלכיה הבאים, תעביר יותר כוחות מהחזית אל העורף שלה, וללוחמי צה"ל יהיה קצת פחות קשה להגן על רמת הגולן. שאלו כל מי שנלחם שם במלחמה ההיא: הקצת הזה הוא הרבה מאוד.
למבצע היתה עוד מטרה: להרתיע את ירדן. צבאה לא השתתף במתקפת הפתע, אך צה"ל לא ידע אם יחבור לסורים או יפתח חזית נוספת בגזרת הבקעה. בששת הימים ירדן השתתפה בלחימה, ואף אחד לא הבטיח שהפעם זה לא יקרה.
וחזרה למשימה: טייסת 119, טייסת "העטלף", קיבלה אותה. מדובר באחת הטייסות הכי מפוארות של חיל האוויר, בעלת היסטוריה של משימות מיוחדות: ב-1956 נשלח מטוס מטאור בודד שלה לסיכול ממוקד אווירי - הפלת מטוס תובלה שנשא קצינים בכירים של המטה המצרי מדמשק לקהיר; במלחמת ששת הימים רשמה הכי הרבה הפלות מאושרות של מטוסי אויב; וב-1970 הצליחו אנשיה להפיל מטוסי מיג 21 שהוטסו בידי צוותים מברית המועצות (מבצע מאוד חריג, עליו אספר לכם בטור נפרד). אבל תקיפת המטכ"ל הסורי היה אופרה אחרת לגמרי.
פקודת המבצע כללה שמונה מטוסי F4E פאנטום, שייכנסו אל לוע הארי בנסיבות קשות: צבא סוריה היה בשיא כשירותו, עירנותו והמוטיבציה שלו. אחרי שניגבנו איתו את הרצפה בששת הימים, היה רעב לנקמה בחיל האוויר הישראלי.
בסביבות השעה 11:30 המריאה השמיניה מבסיס תל נוף כשכל מטוס עמוס לעייפה ב-5 טון פצצות ומיכלי דלק נתיקים. היה על המבנה לטוס מבלי להתגלות, שכן מטען כבד כזה לא מאפשר קרב אוויר אפקטיבי. לשם כך, יצאו מערבה לים וטסו מעליו צפונה בגובה נמוך, בו יתקשו מערכות מכ"מ סוריות לאתר אותם. המשימה החלה להשתבש תוך זמן קצר; אחד ממטוסי המבנה חווה תקלה טכנית חמורה ודיווח שאין ביכולתו להמשיך. הוא שבר הביתה ושבעת המטוסים המשיכו צפונה עד לבנון, כשעברו לדממת אלחוט ושברו מזרחה - אל שטח האויב.
מעל לבנון הסתבך המצב אף יותר: מזג האוויר לא בוחר צד במלחמות - ועננות צפופה כיסתה את השמיים. הטכנולוגיה של אותם ימים לא איפשרה תקיפה מדויקת בתנאים כאלה; אם לא ראית את המטרה, לא יכולת לפגוע בה. זאת, בעוד מכ"מים של טילי קרקע אוויר יוכלו לקלוט אותך אם תנסה לטוס גבוה יותר ולחפש פרצה בעננים.
מוביל המבנה, רס"ן ארנון לפידות (לבושין), סימן לשאר המטוסים שהמשימה תימשך. הוא ידע מה מונח על הכף וכמה בלתי אפשרי יהיה הביצוע, אך דחף קדימה. הוא לא עשה זאת בשל יוהרה, כי אם מתוך אמונה ביכולות הטייסים שהוביל; הם למדו היטב את תוואי השטח מלבנון ועד דמשק, ויכלו להמשיך ולנווט בגובה אפסי עד לסביבת המטרה. וכך המשיכו שבעת הפאנטומים בדרכם, כשהם שוברים בין נקיקי ואדיות, עוקפים הרים בזהירות ומתקדמים עקב בצד אגודל עד לפאתי הבירה הסורית.
לכל פאנטום יש שני אנשי צוות, שסרקו את השמיים וחיפשו פתח קטן, סדק בעננים, כזה שיאפשר כיוון והטלה של הפצצות. כנגד כל הסיכויים, נמצא פתח כזה. והטייסים זכו בלוטו: הוא היה מעל דרום דמשק, לא פחות ולא יותר.
שבעת המטוסים עברו לתצורת ביצוע: כל מטוס משך לגובה 6,000 רגל, שם את מבנה המטכ"ל בכוונת והטיל את הפצצות שלו. כשנסקו המטוסים, גילה אותם מערך הנ"מ הסורי וזרק לעברם כל מה שיש לו: טילי SA3 ו-SA6 מתקדמים, אלפי פגזי 23 ו-57 מ"מ ובטח גם הרבה קללות; אף אחד לא מבסוט מ-35 טון פצצות שהשחיל אויב בעיר הבירה שלו.
האש הזו גבתה קורבנות: מטוס מס' 3 נפגע קשה וצוותו נטש בשטח הסורי. הטייס, סרן דב שפיר ז"ל, נהרג במהלך הנטישה ואילו הנווט, יעקוב יעקובי, נפצע ונפל בשבי. מטוס מס' 6 נפגע קשה אף הוא, אך צוותו הצליח להביאו לשטח ישראל כשהוא בוער ומתפורר - ואף לנחות נחיתת אונס קשה, ללא בלמים. שאר המטוסים שבו לבסיס עם נזקים קלים או כשהם תקינים.
לא היה זמן לחלוקת שבחים: לפידות ואנשיו נקראו מיד למשימות אחרות, בעוד חוקרי המודיעין ואגף המבצעים קיוו שהמסר עבר. לאט לאט ניתחו והבינו את תוצאות התקיפה: הקומות העליונות של בניין המטכ"ל הסורי נמחקו, ואיתן קצינים ומפקדים; בניין חיל האוויר הסורי נפגע אף הוא. ולקינוח, נפגע גם מרכז האומנויות הסובייטי הסמוך. בריה"מ גינתה בחריפות את התקיפה, בה נהרגו 30 מאזרחיה ששהו באותו מרכז.
סוריה לא דיברה יותר מדי; כלי תקשורת במדינה טענו שנהרגו 26 אזרחים ונפצעו עוד 117, אך לא סיפרה על הקצינים כדי לא לערער את המוראל הלאומי. תחת זאת, ארזה בזריזות את אנשי המטכ"ל ומטה חיל האוויר, והעבירה אותם למפקדות אחרות. זה לקח זמן - בדיוק מה שניסה צה"ל להשיג; כדי למנוע תקיפות דומות, העבירה סוריה סוללות נ"מ וכוחות לוחמים מהחזית אל סביבת דמשק, מה שצמצם את היקפי המתקפות שלה; וגם ירדן לא פתחה חזית נוספת, והסתפקה בשליחת יחידה אחת לתגבור צבא סוריה בחצי השני של המלחמה. טילי פרוג לא שוגרו יותר אל שטח ישראל. המסר עבר, חזק וברור.
צה"ל, מעודד מהצלחת המבצע, החל לתכנן מבצעי תקיפה נוספים בעומק שטח האויב. הפעם הוטלו המשימות על טייסות מפוארות אחרות. ברוב המקרים, לא שיחק להם המזל; העננות של חורף שבעים ושלוש לא איפשרה לראות את המטרות, וטייסי המבנים הוסטו לתקיפת מטרות אחרות, קרובות יותר לחזית. אך במקרה אחד, דווקא הלך קלף לצה"ל: רביעיית פאנטומים מטייסת "האחת", אותה הוביל רון חולדאי, הצליחה לפגוע בבתי זיקוק גדולים ותחנת כוח בסוריה - מה שהגביל משמעותית את יכולתה לנהל מהלכים צבאיים; אם אין דלק, אין מלחמה.
עם תום הקרבות, התברר שחל עוד נס אחד, גדול לא פחות מכל סיפור העננים: בקומות התחתונות של בניין המטכ"ל הוחזקו חמישה טייסים ישראלים שנפלו בשבי קודם לכן - ואיש מהם לא נפגע. כששבו לארץ, סיפרו שהרגישו היטב את התקיפה: קירות קרסו, חלונות נופצו ודלתות עפו ממקומן. למעשה, חוקרי השבויים של סוריה אף חשבו שהתקיפה בוצעה כחלק ממבצע לשחרור שלהם, ודרשו לדעת איך הצליחו החמישה להעביר מידע לצה"ל כשהם סגורים בבניין הכי מאובטח בסוריה.
ארנון לפידות (לבושין) קיבל את עיטור המופת על ההחלטה שקיבל, והנווט שלו סגן ליאור אלעזר - את צל"ש הרמטכ"ל. מלחמת יום הכיפורים כללה עוד הרבה הצלחות והמון כשלונות, אך הניסיון חשוב יותר מכל מדליה: לקחי המלחמה ההיא עזרו להפוך את חיל האוויר הישראלי ליעיל יותר, מוכן יותר להפתעות וחכם בהרבה. הזמנים השתנו וקשה לי להאמין ששכנינו יפתחו שוב במערכה צבאית כוללת. אך אם זה יקרה, כדאי שיזכרו את השיעור המר של סוריה מ-1973: גם במלחמה יש קווים אדומים, ומי שחוצה אותם ישלם בריבית דריבית.