המלכה בסי: הטייסת השחורה הראשונה, שנלחמה בגזענות מהאוויר

שלום, כאן הקברניט; בימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה נשא כל העולם מבטו לשמיים: המטוס הפך ממשהו שקוראים עליו בעיתון לפלא שרואים בכל מקום, ותפס מקום מרכזי בתחום הבידור.

צמח לו סקטור של טייסי פעלולים שמשכו מיליוני צופים להופעו, ונהנו ממעמד של כוכבי קולנוע וגיבורי תרבות. הטרנד נקרא Barnstorming, על שם אחד התרגילים הכי מפורסמים: טיסה דרך אסם, או בניין אחר. היה משהו מפתיע, מרגש ומפחיד בכל מופע שכזה: המטוסים היו בוסריים ובלתי אמינים, ולא פעם הסתיים המופע בהתרסקות הכוכב.

פעלולני אוויר בשנות העשרים צילום: newyorkerstateofmind

אבל אלה שהיו אמיצים ורודפי סכנה קיבלו תהילת עולם; ולא היה בשנות העשרים טייס מפורסם יותר מגברת בסי קולמן - שלא רק היתה האישה השחורה הראשונה שקיבלה רישיון טיס, אלא גם נודעה כפעלולנית הכי נועזת ומפתיעה. וחכו שתשמעו מה עשתה עם הכסף והתהילה שלה - משהו שלא תמצאו סלבריטאים עושים בימינו.

בסי קולמן, גיבורת טיס מסוג אחר צילום: picdeer/aviationcv/wikimedia

בסי קולמן נולדה בטקסס ב-1892, למשפחה ענייה של פועלי חווה בת 15 נפשות. הימים היו ימי ההפרדה הגזעית של ארה"ב; בעוד בהירי עור הלכו לבית ספר נורמלי, צעדה קולמן 12 ק"מ ביום כדי להגיע לאסם מתפורר בו הועברו לימודים ברמה נמוכה, רק משום שנולדה בצבע הלא נכון. המקצוע החביב עליה היה מתמטיקה, והיא הצטיינה בו, אך לא יכלה להתקבל לבית ספר מוצלח יותר. הפרדה גזעית פירושה שמירת החלשים בחולשתם, ורמת בקיאותה של בסי לא היתה מספקת גם עבור בתי ספר ליברליים. ואם לא די בכך, למשפחה שלה בקושי היה כסף לאוכל.

פועלים בדרום ארה"ב בתחילת המאה צילום: thestoryoftexas

בגיל 12 עזב אביה את הבית ובסי נאלצה לפרנס את המשפחה, ועבדה ככובסת במקביל ללימודיה. ב-1910 התקבלה לאוניברסיטת לנגסטון, אך פרשה לאחר סמסטר בודד; פשוט לא היה לה די כסף, והמשפחה נזקקה לעזרתה. ב-1915 עברה קולמן בת ה-23 לשיקגו, הוכשרה כמניקוריסטית ועבדה ביחד עם כמה מאחיה במספרה. ימיה עברו בזעם: אנשי עסקים, קציני צבא, בעלי מקצועות חופשיים נכנסו כל יום בדלת, כשהם מספרים על חייהם ועיסוקם. לאחר שסיימו להסתפר, קמו והלכו בעוד בסי נותרה במקצוע שלא רצתה, מבלי לדעת איך להשיג חיים טובים יותר.

חלק מהמבקרים היו חיילים ששבו ממלחמת העולם הראשונה, חלקם טייסים ומכונאים - שסיפרו על המכונות המעופפות הנפלאות. קולמן ראתה מטוס בעבר, אך לא שמעה טייסים מעודה. הניצוץ בעיניים שלהם עשה לה משהו. היא החליטה להפוך לטייסת.

מטוסי סיור במלחמת העולם הראשונה

פרצי צחוק עלו מהמספרה כשסיפרה קולמן לאחיה על החלום החדש; "טייסת?" אמרו, "אולי תרוצי לנשיאות ארצות הברית וזהו?". לאחר הצחוק, הגיעו ההסברים. אחד מאחיה טען שכזה הוא העולם, ושעדיף לצעירה אפרו-אמריקאית לשחק לפי הכללים לא לחפש צרות.

קולמן התעלמה ושלחה מכתבי מועמדות לכל בתי הספר לטיסה אזרחית בארצות הברית; מאות מהם צמחו בימי מלחמת העולם, במטרה לענות על הצורך הגואה בטייסים שיעבירו משלוחי דואר, נוסעים ומטען. כל אחד ואחד מבתי הספר הללו סירב לה. מניקוריסטית שחורה ענייה? מה לה ולטיסה? ואז נזכרה קולמן במשהו שאמר אחיה ג'ון: הוא שירת בצרפת במלחמת העולם, לעג לאחותו ואמר שנשים צרפתיות טובות יותר מנשים אמריקאיות משום שהן יודעות לטוס.

כן, בצרפת של 1915 היו לא מעט טייסות: הראשונה היתה הברונית אליס ריימונד דה לרוש, האישה הראשונה בהיסטוריה שקיבלה רישיון טיס. ועבור זרים שביקרו במדינה, נשים טייסות היו בגדר פלא; אנחנו מדברים על ימים מאוד, מאוד מפגרים - חמש שנים לפני שנשים בארה"ב קיבלו זכות הצבעה בבחירות.

אליס ריימונד דה לרוש צילום: Wikimadia

קולמן עדיין ראתה את עתידה בשחקים, אך הבינה שלא תגיע לשם בארצות הברית. לעזרתה נחלץ רוברט אבוט, המוציא לאור של עיתון השיקגו דיפנדר, שראה חשיבות עצומה בהצלחתה; הוא פעל לקידום זכויות אפרו-אמריקאים והבין שעם טייסת שחורה ראשונה, יהיה לגזענים קצת יותר קשה לטעון שהשחורים טיפשים וחלשים מטבעם. שהרי מה יותר קשה מלהטיס מטוס?

בחניכתו של אבוט, נכנסה בסי קולמן למשטר לימודי צרפתית בסניף המקומי של חברת ברליץ (כן, הם היו קיימים כבר אז), וחסכה כסף. לאחר כחמש שנים עלתה על אוניה לצרפת. היא התקבלה שם לאחד מבתי הספר הוותיקים והנחשבים ביותר לטיסה. כמעט שנה למדה בסי את רזי הטיסה, על מטוס ניופורט 28, גרסת אימונים של מטוס צילום חלש מימי המלחמה. היא לא הסתפקה בלימודים הבסיסיים, ולקחה שיעורים אצל אלופי טיס מקומיים, בעיקר בתחום האווירובטיקה. להיות טייסת זה לא מספיק: בסי רצתה להיות טייסת פעלולים. מהר מאוד גילו המדריכים שהיא לא טייסת רגילה. היו לה כישורי טיסה מכובדים מאוד, בצירוף משהו קטן שלא היה לאחרים. קולמן פשוט נולדה ללא פחד.

קולמן וחברים צילום: listelist

בשובה לארה"ב הפכה לסנסציה מסחררת: הליברלים התלהבו ממנה בהיותה מבשרת שינוי - אפרו-אמריקאית טייסת, ועוד רהוטה ומלאת חן וכריזמה; השמרנים התלהבו אף הם, פשוט משום שעבורם טייס שחור עור היה בגדר אטרקציה. היא התראיינה בכל תוכנית רדיו, בכל עיתון שמכבד את עצמו, ואלפים נהרו לראות אותה טסה. היא עיצבה בעצמה את חליפת הטיסה שלה - מעיל עור ארוך שנראה כגלימה, וכובע בעיצוב שתמיד חשף כמה שיותר מפניה. לא פלא שהעיתונאים קראו לה "קווין בס".

בסי קולמן בחליפת הטיסה שלה צילום: USAF

בשובה למולדתה, הכירה בסי את החבר הכי טוב שלה: מטוס הקרטיס JN4, שכונה ג'ני. היסטוריונים של התעופה מסתכלים על הג'ני כעמוד השדרה של התעופה האזרחית בארצות הברית; היה זה מטוס דו כנפי פשוט וזול ששימש לאימון טייסים במלחמת העולם הראשונה; ולאחריה, פוזרו אלפים כמותו בבתי ספר לטיסה ולא אגזים אם אומר שארה"ב למדה לטוס בזכותו.

מטוסי ג'ני באוויר צילום: San Diego Air and Space Museum

לא רק בסי התאהבה ב-JN4; זה היה המטוס הפופולרי ביותר על פעלולני האוויר של אותם ימים. הוא היה איטי מספיק כדי לאפשר להם להיחלץ מצלילות מסוכנות בזמן, נוח מספיק לתמרון, וכל כך קל לשליטה שאפשר היה לבצע בו תרגילים גם בגובה נמוך. וומה עשתה בסי עם מטוסי הג'ני במופעים שלה? גרמה לאנשים לחטוף התקף לב, ואז נקע בשתי הידיים מעוצמת מחיאות הכפיים. למשל, לקשור את הגה המטוס ברצועה ופשוט לעלות על הכנף, ואז לטפס על עמוד שנקשר אליה.

בלי חגורה ובלי מצנח, כן? צילום: (youtube (spanishproyecto

או נניח, לצאת מהמטוס, לרדת אל הגלגלים שלו, לשים על הציר שלהם רצועת עור, לתפוס אותה בשיניים ולהיתפס ככה בזמן שהאווירון ממשיך לטוס. רוצים עוד? יש עוד: היא התרסקה אל תוך מבנים מאולתרים בצורה יזומה, ויצאה בלי שריטה, קפצה ממטוס למטוס, אפילו חיברה מצנח עצום למטוס שלה והצניחה אותו ביחד איתה. אודה שאני לא מעורה בסצנת האולי ישנם פעלולנים שהיו עושים דבר כזה כיום. אבל בסי עשתה זאת בלי מצנח, בלי שום רתמת ביטחון ובעידן בו המטוסים היו מתפרקים רנדומלית.  

בסי חסכה ממש כל אגורה כדי לקנות מטוס משלה; פעמים רבות נאלצה לוותר על הופעות פשוט משום שלא ארגנה מטוס בזמן. בין עלויות שכירת המטוסים ותחזוקתם, והתשלום לצוות שלה, לא הרוויחה גיבורתנו יותר מדי. והיא רצתה מטוס משלה מסיבה מהותית יותר: כדי לפתוח בית ספר לטיס משלה. שם, האמינה, תוכל לתת תקווה לנשים וגברים מכל גזע, ולהכשיר אותם באומנות הטיסה. "השמיים הם המקום היחיד שנקי מדעות קדומות", אמרה בראיון לעיתון של אבוט. "ידעתי שאין לנו טייסים - נשים או גברים - וידעתי שהגזע שלנו זקוק לייצוג גם בתחום הכל כך חשוב הזה. ולכן, הבנתי שזו חובתי לסכן את חיי וללמוד טיסה".

קולמן היתה חדה ומלאת קסם, ולרגע לא הסתנוורה מאור הזרקורים. כשהגיעה לניו יורק, כלי התקשורת השתוללו לגמרי. סוכן כוכבנים מקומי פגש אותה והציע לה להציג עצמה כלבנה; לדעתו, היתה גוון עורה בהיר דיו, והעניין היה פותח בעבורה דלתות רבות. קולמן עזבה את הפגישה בזעם. "אני שחורה", אמרה. "וזה הניצחון שלי. אני שחורה ואני טייסת". במקרה אחר, קיבלה הצעה לככב בסרט, אך סירבה לאחר שראתה שהתסריט מציג אנשים שחורים בצורה לא מכובדת.

טייסת פעלולים בפעולה צילום: NASM

ב-1925 החלה ממשלת ארצות הברית להטיל מגבלות על התעופה האזרחית, בראשה טייסי הפעלולים. היה בכך היגיון: לא פעם קרה שפעלולן התרסק אל תוך קהל הצופים, פגע בבניין, הדליק שדה כשמטוסו נפל ועוד. אני חוזר ומדגיש: המטוסים של הזמנים ההם היו נופלים כמו זבובים בגשם. לבסי היה אפילו יותר קשה למצוא עבודה, אך היא לא ויתרה וכל הופעה שלה נחשבה לטובה ביותר בתחום. ב-30 באפריל 1926 הצליחה קולמן למצוא מטוס ג'ני בדאלאס, ולשכנע את בעליו להוריד במחיר; סוף סוף, קנתה מטוס משל עצמה. המכונאי שלה, וויליאס ווילס, הטיס את האווירון מהמנחת בטקסס אל ג'קסונוויל שבפלורידה. בדרך, התפלא ממצבו המכני העלוב של הג'ני, ונאלץ לנחות שלוש פעמים כדי לנסות לתקן תקלות ולחזק רכיבים רופפים.

כששמעו על כך אנשי צוותה של קולמן, דאגו מאוד והפצירו בה לא לטוס בו. קולמן התחייבה להופעה למחרת, והמריאה לטיסת מבחן ביחד עם ווילס. כעשר דקות אל תוך הטיסה, קרסו ההגאים והג'ני נכנס לסחרור מסוכן; קולמן, שלא חגרה חגורה כדי להיערך לפעלול שתכננה, הושלכה מהמטוס האבוד. גם היא וגם ווילס נהרגו. בדיקת הריסות הג'ני גילו שמישהו פשוט השאיר בו מפתח ברגים שנפל ונתקע בין ההגאים.

לא ידוע כמה כסף הצליחה בסי קולמן לאסוף, אך היא הצליחה להצית התלהבות בליבם של אפרו-אמריקאים. את החלום שלה הגשים מישהו אחר, וויליאם ג'יי פאוול, שהקים בית ספר לטיסה על שמה שלוש שנים לאחר מותה. "בזכות בסי קולמן התגברנו על דבר שהיה חמור יותר ממחסומים מבוססי גזע", אמר. "התגברנו על המחסומים שהיו בתוכנו, והעזנו לחלום". בית הספר הזה נסגר לאחר כמה שנים, עם המיתון הגדול של שנות השלושים. אך הזרעים נשתלו, ותוך עשור הפך כמעט כל בית ספר לטיסה לכזה ששעריו פתוחים גם לשחורים. כולם, פרט לזה של חיל האוויר האמריקאי - אך עליו נדבר בפעם אחרת.

טייסים בבית הספר ע"ש בסי קולמן צילום: NASM

סיפורה של בסי קולמן הוא סיפור של אומץ, נחישות, אכזבה - וגם תקווה. כשחושבים על כך, אנו חיים בתקופה דומה לזו של בסי: יש מחסור גדול בטייסים בכל העולם, אך רישיון טיס והסמכה למטוסי נוסעים גדולים הם עניין מאוד יקר, ששמור רק למעטים שזוכים במלגות נדירות, ולעשירים משועממים. עבור אדם בן זמננו במעמדה של קולמן, הסמכה כזו היא ריאלית בערך כמו מינוי לנשיא ארה"ב או למזכ"ל האו"ם.

מי נמצא במעמדה של קולמן? מהגרים ופליטים, בני מיעוטים וקבוצות אחרות שהחברה מרחיקה מהצלחת. אני מקווה שבעתיד הקרוב יהיו לנו טייסים מכל צבע, מגדר, גזע ורמה סוציואקונומית. בסופו של דבר, מאחורי ההגאים אתה לא "שחור" או "לבן" - רק "קברניט".