הקברניט
מדליה או עונש? הטייס המורד שנקם בנאצים לבדו
הגרמנים לקחו מז'אן דה-סליס לונשומפ את היקר לו מכל; אז הוא ברח מבלגיה הכבושה, הפך לטייס קרב בבריטניה והחל לתכנן מבצע נקמה עם כנפיים. כך הצליח אדם בודד להוציא משימה בלתי אפשרית, שנתנה תקווה למדינה שלמה
שלום, כאן הקברניט; המלחמה היא ממלכת הכאוס המוחלט, בה אנשים רגילים לפעמים לוקחים את החוק לידיים, וזורעים מוות וזוועות. ובמקרים אחרים - עושים מעשי גבורה לא שגרתיים. בסיפור שלפנינו מקרה שהוא גם וגם, והוא מתחיל על החוף בדאנקרק שבצרפת.
- מתקפת קוברה: המסוק ששינה את חוקי המלחמה
- הצוות עזב? נמשיך בלעדיו: כשמטוסים טסים בטעות בלי טייסים
- המטוס הכי מסוכן של סוריה ואיראן
כ-340 אלף חיילים, רובם בריטים ומיעוטם בלגים וצרפתים, נהדפו עד הים בידי צבאה האדיר של גרמניה הנאצית, וכמעט בנס הצליחו להיאסף בזמן בידי ספינות ולהגיע לאנגליה. על סיפון אחת מהן עמד קצין בלגי אחד, ז'אן דה-סליס לונשומפ, ורתח מזעם.
הוא היה ברון, בן-אצולה בלגי, חניך מצטיין באקדמיה הצבאית ומפקד מוכשר של יחידת פרשים - סיור משורין. והוא כעס על הלחימה בגרמנים, שלא תוכננה כהלכה. לאחר הנסיגה, קם לונשומפ ועלה על ספינה שיצאה בחזרה לצרפת. הוא תכנן לחבור לכוחות צבא שאולי נשארו בשטח, ולהמשיך להכות בגרמנים על אף הסיכוי האפסי לניצחון.
ז'אן דה-סליס לונשומפ וחבר צילום: alchetron
כשהגיע, שקל להמשיך עד למשפחתו בבלגיה הכבושה, אך ויתר; הוא העריך שהגרמנים לא יפגעו לרעה במשפחתו. אביו בטח ידע להסתדר עם הכיבוש הנאצי - הרי אין היגיון ברצח אוכלוסיה אזרחית שנכנעה לך, חשב. אבל הכיבוש הנאצי היה כיבוש מסוג אחר, וברבריות כזו לא נראתה בעת החדשה - כפי שלונשומפ עמד לגלות.
הוא החל להתקדם אל בלגיה תוך שהוא מחפש לוחמי מחתרת מכפר לכפר, נטמע בקהל, ומזנק אל מסתור בכל פעם שחיילים גרמנים התקרבו ובדקו מסמכים ותעודות. כך חמק כצל במשך שבועות, ואף הצליח ליצור קשר עם משפחתו. אז שמע את הבשורה ששברה את לבו: אבא שלו נעצר בידי הגסטאפו, נלקח למטה האזורי הראשי ושם נחקר באכזריות עבר עינויים איומים עד שנרצח. לא היה לו מה לספר, לא היה לו מידע לתת, אך הנאצים לא התרצו, ופשוט לקחו את חייו באלימות איומה.
משמר נאצי עובר מול ארמון המלוכה בבריסל הכבושה צילום: Bundesarchiv
מאותו הרגע, נעלם ז'אן דה-סליס לונשומפ. הצער כיבה והעלים לחלוטין את האדם. ובמקומו, נשאר צל בלבד - צל שרוצה רק לנקום בנאצים, לגבות מהם את המחיר על אכזריותם. הוא סב על עקביו והחליט לברוח מאירופה הכבושה.
לונשומפ הצליח להגיע לגיברלטר, שם פגש בחבורת קצינים בלגיים וצרפתים; לכולם היה ניסיון בטיסה והם הציעו לו להצטרף אליהם ולהתנדב לחיל האוויר המלכותי הבריטי. ואולם, החבורה נתפסה כשניסתה להגיע למרוקו, ונשלחה למחנה שבויים בדרום צרפת. שם הצליחו לברוח בהנהגת לונשומפ, ולהגיע למחוז חפצם.
בבואו לאנגליה, הציג עצמו כקצין מיומן; הוא סיפר על הכשרתו ויכולותיו, ניסיונו והמוטיבציה שלו, וכל החבורה שהגיעה עמו העידה שמדובר במפקד נהדר. רק רק בדבר אחד שיקר: הגיל שלו. הוא ביקש להצטרף לקורס טיס והתקבל - דבר שלא היה קורה לו היו יודעים שהוא בן 28 - מבוגר מכדי להתנדב להכשרה תובענית זו.
אנשי טייסת 609 (לונשומפ - שני משמאל) צילום: RAF Museum
במהלך הקורס, התבלט כחניך מעולה וכטייס מוכשר, וכשקיבל את הכנפיים ב-1942 הוצב בטייסת 609. היא הפעילה את מטוס ההוקר טייפון, כלי רב משימתי ורב כוח. מדובר במטוס שנשא ארבעה תותחי 20 מ"מ בנוסף לפצצות ורקטות, והיה חזק דיו כדי לקצור גם מפציצים וגם מטוסי קרב.
מטוס ההוקר טייפון צילום: wrsquadron609
התור להצטרפות לטייסות הטייפון לא היה ארוך במיוחד; בעוד טייסי ספיטפייר לדגמיו התמודדו עם מטוסי הגרמנים בגבהים, צוותי טייפון טסו בגובה נמוך ביותר בחפשם אחר מטרות קרקעיות - בעיקר רכבות, טורי שיריון, מפקדות ניידות ועוד. ובגובה זה חיכו להם גם מטוסי קרב וגם מערך תותחי הנ"מ העצום של הנאצים. מבצעי התקיפה הללו שכונו "ריבס" (הירק, לא השחקן מהמאטריקס) אמנם שיבשו את מהלכי הגרמנים בזירות צרפת ובלגיה, אך גם גבו אבדות כבדות בצד הבריטי.
מטוסי טייפון באוויר צילום: RAF
צוותי הטייפון אהבו אותו מאוד. היו למטוס מחלות שונות וליקויים טכניים (במיוחד לסדרות הראשונות שלו), אך מבנהו היה עמיד וחזק; טייפונים שבו לנחיתה גם עם גוף מחורר ביותר, והיו נוחים לביצוע נחיתות גחון במקרים של נזק לגלגלים.
טייפון בניסוי ירי קרקעי בתותחיו צילום: RAF
הטייסת היתה סביבה לוחמת קשוחה, אך גם מאוד משפחתית; אנשי 609 הגיעו בין השאר, ממדינות כקנדה וארה"ב וגם מצרפת, פולין ובלגיה. נוצרה בה רקמה אנושית אוהבת ומקבלת, שמאוחדת בשנאתה לנאצים. הקמע של הטייסת היה תיש בשם וויליאם, והאווירה בה עזרה לטייסים להרגיש שלכולם יש מקום.
וזה השתלם: הטייסים צברו מאות הפלות וחיסולי מטרות קרקע. לונשומפ אמנם היה חלק מהמשפחה, אך רק כלפי חוץ. מבפנים, הכל היה חלק מהתוכנית.
התיש של הטייסת צילום: wrsquadron609
ב-20 בינואר 1943 המריא ביחד עם מטוס מבסיס מנסטון בדרך לצפון בלגיה. המטרות, תשתיות רכבות ותחבורה, היו סטנדרטיות למדי. עוד יום, עוד תקיפה. לפני ההמראה, דאג לונשומפ שהטייפון שלו יצוייד במלאי תחמושת מקסימלי, מה שהשפיע לרעה על יכולת התמרון והטווח. אבל לונשומפ לא היה מוטרד. למעשה, בכלל לא חשב על לחזור מהמשימה הזאת.
חימוש מטוס טייפון צילום: RAF
שני המטוסים טסו נמוך מעל לתעלת למאנש, חצו את קו החוף והגיעו לאזור המטרות. אך לאחר שפגעו בהן כמתוכנן, עלה לונשומפ מול מס' 2 שלו והורה לו לחזור לבסיס. הוא עצמו יישאר עוד קצת בבלגיה. יש לו עוד מטרה אחת, מטרה שלא הוזכרה בתדריך.
היא נמצאה בבריסל, כמאה ק"מ משם. היה זה בניין גדול בשדרות לואיז מס' 453, שסופח והפך מפקדה ראשית לאס-אס. שם נחקרים האומללים שנפלו בציפורני הגסטאפו, משם זעק אל לונשומפ דם אביו.
טייפון פונה צילום: RAF
הוא הפנה את הטייפון מזרחה והנמיך לגובה אפסי, כדי להקשות על גילוי; כקצין בלגי שתפר כל ואדי וגבעה, כל חורש וכפר במדינה מילדותו ועד לאקדמיה הצבאית, לא התקשה לנווט ולהגיע לעיר.
מזג האוויר, שבדרך כלל לא משתף פעולה עם אף צד ואף תוכנית, הפתיע: שמי בריסל היו נקיים יחסית מעננים, ולונשומפ לא התקשה למצוא את היעד. הוא יישר את הטייפון מול הבניין, ופתח באש: ארבעה תותחי היספנו-סויזה ירקו אש בקצב של 700 פגז לדקה.
לונשומפ עט על בניין הגסטאפו (אילוסטרציה) צילום: airforceescape
מטה האס-אס פשוט חורר כמסננת; כל המשרדים החזיתיים, במיוחד הגבוהים המשקיפים לשדרה, חטפו. לונשומפ ידע מה הוא עושה; שם, שם ישבו הנאצים הכי בכירים. לאחר היעף הזה, עשה לונשומפ עוד סיבוב מעל לעיר, בגובה נמוך: במהלכו השליך מהמטוס אל העיר דגל בריטי, דגלונים בלגיים קטנים, ודגל בלגי גדול מעל ארמון המלך.
הגרמנים המבוהלים הקפיצו את כל מטוסי הקרב בסביבה, אך את לונשומפ הם לא מצאו. בגלל שהגיע בכלי בודד ובגובה נמוך, לא משך אש נ"מ, וגם בדרכו מערבה לא נתקל במטוסי גרמניה. להפתעת לונשומפ, הטיסה בחזרה לאנגליה היתה חלקה לגמרי.
איור המתקפה צילום: clara.net
אותו יום היה יום עמוס בטייסת 609: בגיחות התקיפה שלה הושמדו שבעה מטוסי אויב, נעצרו שתי רכבות ואף נפל טייפון אחד. כשנחת גיבורנו, חיכו לו מפקדיו והמפקדים שלהם, שרצו להבין מה קרה שם בעצם - ונדהמו כשסיפר להם שהתעכב כי עצר רגע כדי לנקום בנאצים.
המפקדים השתוללו מכעס: אנחנו מדברים על טייסת שרבים מאנשיה מגיעים ממדינות שהנאצים כבשו, כן? לך ונהל מלחמה כשכל אחד מרשה לעצמו לצאת לגיחות נקמה בגרמנים. כולם איבדו חברים ובני משפחה, ולכולם יש מטוסי קרב. אסור, אסור לאפשר פעולות כאלה. ומה אם יופל, ייחקר ויספר סודות צבאיים? ובנוסף, מטוסי קרב לא גדלים על העצים. לונשומפ נשפט על פעולתו המרדנית, הודח מן הטייסת והורד בדרגה. אלמלא הזדקק חיל האוויר לטייסים כמו אוויר לנשימה, היה מושלך לכלא.
אנשי טייסת 609. ומה אם כולם יצאו למבצעי נקמה? צילום: manstonhistory
ואז קלטו הבריטים מה קרה פה בעצם: המתקפה של לונשומפ עבדה כפי שצפה - נהרגו בה וורנר ווקט, מפקד המשטרה של האס-אס ואלפרד תומאס, ממפקדי האס-אס הכי בכירים בבלגיה. לצידם חוסלו עוד כחמישה אנשי גסטאפו, ורבים נפצעו. פעילות הגסטאפו והאס-אס כולו התבלגנה לגמרי: הנאצים מיהרו לנסח, לבחון ולהטמיע נהלים להגנה על קצינים בכירים מפני איומים אוויריים, וכל זה שיבש את שגרת הארגון. ומכת האש עשתה נזקים גדולים למבנה: בוצעו בו שיפוצים במשך חודש וחצי.
ובינתיים, חוותה בלגיה שיא חדש של מוטיבציה לאומית ושורות המחתרות המקומיות קלטו לוחמים, סייענים ומשאבים לרוב. ומהישגים כאלה אי אפשר להתעלם, גם כשאתה הגנרל הכי בריטי שאפשר.
אז לונשומפ הגיבור והמופתע הוזמן למסדר מיוחד, בו קיבל את מדליית צלב התעופה המצוינת, שניתן כאות לפעולת גבורה חריגה. כשנפוץ הסיפור, הפך לאגדה בקרב המתנדבים הזרים לחיל האוויר המלכותי.
הבניין שנתקף והמדליה שקיבל לונשומפ צילום: Wikimedia
כמו רבבות אחרים בזמנו, גם לונשומפ לא האריך ימים: בליל ה-15 באוגוסט 1943, נפגע הטייפון שלו מאש נ"מ במשימה בשטח אויב. הוא הצליח לשוב לשטח בריטי וניסה לנחות בבסיס מנסטון, אך המטוס נפגע קשה מדי; לונשומפ איבד שליטה בגובה נמוך והתרסק בשטח הבסיס. הוא נהרג במקום, בן 31 היה במותו.
הגיבור נקבר בכפר מינסטר, לא רחוק מהבסיס. הוא לא קיבל טקס מיוחד; חבריו התאבלו, ומיהרו להמשיך במשימותיהם; המלחמה לא עוצרת בשביל אף אחד. נשמע כמו סוף סתמי לסיפור כזה, לא? גם בבלגיה חשבו כך. ב-1992 נבנתה בבריסל אנדרטה יפה מול שדרות לואיז מס' 453, וכל מי שיעבור שם יראה את הכבוד והתודה שרוחש העם הבלגי כולו לז'אן דה-סלי לונשומפ, המורד האמיץ.
אנדרטת לונשומפ מול הבניין צילום: Paul Boedts
לונשומפ נתן סטירה מצלצלת לסמל חשוב של הכיבוש הנאצי. ההיסטוריונית הבלגית שאנטל קסטרלוט תיארה בכתביה את הבניין שתקף כנקודה בה פגשו בלגים רבים את השטן הנאצי לראשונה: שם נחקרו מנהיגי קהילה יהודים ואחרים, ודמם נשפך יום-יום.
מתקפתו של הטייס האמיץ נתנה לבני עמו תקווה. ותקווה היא לפעמים כל מה שיש לך ברגעים אפלים, ובמקרים אחרים - כל מה שחסר לך כדי לקום על הרגליים ולהילחם. טיסה נעימה!
