לחזון האופטימי של חברות הטכנולוגיה יש תוצאות הרסניות כשהוא הופך למציאות

לפני שנים, כשאובר וליפט היו בתחילת הצמיחה המאסיבית שלהן, למייסדים ולמנהלים בחברות אלו הייתה הבטחה מאוד ברורה לציבור המשתמשים, למשקיעים ולערים שבהן פעלו: אנחנו נפתור את בעיית העומסים בכבישים. "אם כל המכוניות בסן פרנסיסקו יוחלפו באובר לא יהיו עומסים בכבישים", טען ב-2015 מייסד אובר ומנכ"ל החברה אז, טראוויס קלניק.

הרבה בנזין נשרף מאז, וכפי שציינו בניו יורק טיימס, יותר ויותר מחקרים עדכניים מצביעים על כך שהבטחות העבר רחוקות מהמציאות העדכנית. למעשה, הן אפילו הפוכות לה.

מחקר שנערך בסן פרנסיסקו, ופורסם בשנה שעברה, מייחס לשירותי הזמנת נסיעות 60% מהירידה במהירות הנסיעה בעיר בין 2010 ל-2016 (בעוד שמחקרים מטעם החברות עצמן טוענים להשפעה קטנה יותר). מחקר אחר גילה שעל כל מייל נסיעה של מכונית פרטית שאובר וליפט חוסכות, מתווספים 2.5 מיילים של אחד מרכביהן.

מהי סיבה מרכזית לכך? בערים גדולות הנהגים מסתובבים ללא נוסעים בערך 40% מזמן הנסיעה שלהם, והנוסעים עצמם בוחרים באובר וליפט במקום תחבורה ציבורית או הליכה. כלומר, החברות מוסיפות למעשה יותר נסיעות ברכב פרטי והאלגוריתם לא מוצלח מספיק על מנת למנוע מצב בו הרכבים נוסעים מרחקים ניכרים כדי לאסוף נוסעים (מה שמגדיל את הנסיעה לעומת רכב פרטי).

הכשל הזה הוא תוצאה, בין השאר, של תחזיות שגויות מצד ראשי אובר וליפט. בחברות סברו ששירותי נסיעות שיתופיות שהשיקו, דוגמת אובר פול, ימשכו מספר גדול של נוסעים בזכות תעריפיהן הזולים וכך יחליפו 2 או 3 נסיעות במכונית פרטית בנסיעה אחת משותפת. תפיסה זו בעייתית ביסודה – גם אם אכן התחזיות האלו היו מתממשות, זו חלופה פחות טובה מתחבורה ציבורית שיכולה להכניס 50 נוסעים באוטובוס אחד, ויותר מכך ברכבת תחתית. גם אם נוסעי תחבורה ציבורית יעברו להשתמש בשירותים השיתופיים של החברות, גידול העומסים בערים יישאר.

בפועל, קרה משהו גרוע עוד יותר: השירותים השיתופיים פשוט לא תפסו, ומרבית הנוסעים בוחרים לשלם קצת יותר על מנת לזכות בנסיעה פרטית. לפי הערכות, רק בין 20% ל-30% מהנסיעות באובר וליפט הן שיתופיות. לפני נתונים שסיפקו החברות לשיקגו, בעיר רק 23% מהנסיעות הן שיתופיות. וב-2018, מספר הנסיעות שהחלו או הסתיימו בדאונטאון, המרכז העסקי של שיקגו, עמד על 158 מיליון – עלייה של 309% לעומת 2015. באותה תקופה, היקף הנסיעות בתחבורה ציבורית ירד ב-5%.

השירותים השיתופיים לא מתרוממים, אנשים ממשיכים לנסוע במכוניות פרטיות, ונוסעי תחבורה ציבורית זונחים אותה לטובת שירותי הזמנת נסיעות. זו ההשפעה האמיתית של אובר וליפט על מארג התחבורה העירוני.

מוניות אובר (Uber). לונדון. צילום: .the memo

שירות הנסיעות ליפט (lyft) צילום: בלומברג

ההיסטוריה העדכנית רצופה בדוגמאות מסוג זה. פייסבוק, למשל, הושקה תחת ההבטחה לחבר אנשים זה לזה, להפוך את כל העולם למקום קטן יותר וקרוב יותר. בפועל, קרה ההפך: הפעילות ברשת החברתית, וברשתות חברתיות אחרות, נוטה לבודד אנשים בתוך קבוצה גדולה אך הומגנית של משתמשים בעלי דעות דומות, תוך סיוע להגברת הקיטוב והמחלוקות בין הקבוצות השונות.

במקרה של פייסבוק, ליקוי המאורות היה כל כך גדול, האמונה האופטימית בצד הטוב של הרשת החברתית כל כך עיוורת, שגם בשעה שרוסיה הפכה אותה לשדה משחקים פרטי להפצת פייק ניוז וזריעת מחלוקות בבחירות לנשיאות ארה"ב לפני ארבע שנים, המייסד והמנכ"ל מארק צוקרברג סירב להאמין והכחיש במשך זמן רב את האחריות שהיתה לפייסבוק במה שארע אז. הכי גרוע? נראה ששום דבר לא השתנה: ההחלטה של צוקרברג להתיר לפוליטיקאים לשקר בפייסבוק ללא השלכות נטועה באמונה השגויה שהצדדים הטובים של הרשת החברתית, הטבע האנושי עצמו אפילו, יאזנו ויסתרו את ההשפעות השליליות של השקרים.

פייסבוק. פייק ניוז צילום: שאטרסטוק

בדומה, יוטיוב נוסדה מתוך רצון ליצור קהילה חדשה שתאפשר להעשיר את הידע האנושי, או לפחות להעביר את הזמן בנעימים, באמצעות שיתוף סרטונים פרטיים, ובהמשך להוות פלטפורמה לתוכן איכותי ומקורי שיזניק גופי תוכן עצמאיים מסוג חדש, יצור כוכבים עם קול ייחודי, וגם ישמש כאפיק שיווקי מפתיע לעסקים קטנים. וזה קרה באמת, אבל במקביל התעוררו בפלטפורמה תופעות שליליות חמורות שלא נחזו בראשית הדרך או בהמשכה, ושמעפילות על ההבטים החיוביים. בין הבולטות בתופעות אלו ניתן למנות את הפיכת יוטיוב לקרקע נוחה להפצת תיאוריות קונספירציה נבזיות ומידע שקרי מסוכן, אלגוריתם מוכוון על מנת לחשוף משתמשים לדעות קיצוניות יותר ויותר, ורק השבוע נחשפה תופעה חדשה: סרטוני הגיימינג הנצפים ביותר הם בכלל הונאות ורמאויות שמנסות, בין השאר, לגנוב את המידע האישי של המשתמשים.

שירותי מסרים מידיים מוצפנים כמו ווטסאפ וסיגנל נוצרו על מנת לענות לביקוש של המשתמשים לפרטיות גדולה יותר בתקופה שבה ממשלות שולחות ידייים ארוכות יותר ויותר אל תוך המידע האישי, אך בדרך הפכו גם למקום מקלט מוצלח לפושעים ופדופילים (אם כי, במקרה זה האחריות לא מוטלת רק על חברות הטכנולוגיה: אם הממשלות לא היו כל כך רעבות למידע אישי של משתמשים, אולי לא היה צורך בשירותים המוצפנים האלו מלכתחילה. בקצרה, כל ממשלה שמתלוננת על הקושי שמייצרות אפליקציות מוצפנות, אוכלת את הדייסה שהיא עצמה בישלה).

אפשר לחשוב על עוד דוגמאות רבות כאלו. כולן, אמר לניו יורק טיימס פרופ' פרד טורנר מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטת סטנפורד, תוצאה של הנטייה של אנשי עמק הסיליקון להתמקד בהשפעה החיובית של הטכנולוגיה שלהם ולטפח חזון אידאלי סביבה. "זה משהו שטבוע בהם", הוא טען. לדבריו, חברות טכנולוגיה נוטות לסבול ממיקוד צר ותפיסה הנדסית בכל הנוגע לפתרון בעיות, ולכן מפספסות פעמים רבות את התמונה הגדולה. "העובדים שם לא מתוגמלים על בחינת המסגרת הרחבה שבמסגרתה נפרסת הטכנולוגיה".

זו בעיה אקוטית של עולם הטכנולוגיה, שאובר, ליפט, פייסבוק, יוטיוב ואחרות הן רק הסימפטום שלה. אנשים שמפתחים טכנולוגיות חדשות עושים זאת לרוב מתוך אמונה שהן ישפרו את העולם, יהפכו את החיים לקלים יותר, נוחים יותר, טובים יותר. הם לא עושים זאת ממניעים אלטרואיסטיים – בכל זאת מרביתם כאן כדי להרוויח כסף – אבל ביסוד הפיתוח עומדת התפיסה שטכנולוגיה היא כוח שמחולל שינוי לטובה, וכל מה שצריך לעשות זה לרתום אותו. זו תפיסה אופטימית, משובבת לב ונפש, אך כזו שמרסקת שוב ושוב על קרקע המציאות. אופטימיות היא דבר חיובי בעיקרון, אבל בלי בקרה ומגנונים מתאימים היא יכולה להביא לתוצאות הרסניות במיוחד. אולי הפתרון הוא להזריק קצת פסימיות לכל תהליך פיתוח, לשאול מה יכול להשתבש ואיך. אולי פשוט כדאי לזנוח את האמונה הבסיסית שטכנולוגיה תשמש לטוב, ולצאת מתוך נקודת ההנחה המתבקשת היא שקודם כל אנשים יחפשו איך לנצל אותה לרעה.

קצרצרים

1. אחרי פרישת המייסדים, אלפבית תחת שליטתו של מנכ"ל גוגל סונדאר פיצ'איי ממשיכה לכנס פעילויות ולקצץ בשומנים. הפעם על הכוונת: פרויקט העפיפונים הממונעים שפותחו על מנת להפיק אנרגיית רוח, כן זה הזו כמו שזה נשמע, הלך לעולמו עם סגירת החברה הבת שפיתחה אותו – הספינאוף הראשון מחטיבת X השאפתנית של גוגל שמחוסל מאז השינוי הארגוני האחרון בחברה. תהיו בטוחים שהוא לא יהיה האחרון.

2. בית משפט פדרלי בטקסס דחה עתירה שהגישה וואווי הסינית נגד החוק שמגביל את יכולתה לבצע עסקאות עם סוכנויות פדרליות או עם עובדי קבלן שעובדים עמן. בית המשפט דחה את טענות החברה שלפיהן החוק מנוגד לחוקה, ופסק שהקונגרס פעם בהתאם לסמכותו. החברה מסרה בתגובה שהיא שוקלת את צעדיה המשפטיים הבאים.

3. ספקיות אינטרנט תובעות את מדינת מיין בגלל חוק מקומי שמחייב אותן לקבל את הסכמת הלקוחות לפני שהן משתמשות או משתפות את מידע הגלישה שלהם. הטיעון הקצת הזוי? החוק מפר את חופש הביטוי שלהן. בעצם, לא כזה הזוי. אחרי שבית המשפט העליון פסק כבר שבכל הנוגע לחופש ביטוי תאגידים הם בני אדם, ושתרומות פוליטיות הן סוג של ביטוי שמוגן במסגרת התיקון הראשון לחוקה, לא נתפלא אם הטיעון הזה יתקבל בסופו של דבר וזכות התאגידים תרמוס שוב את זכויות האזרחים. אחח, אמריקה.