תחת התירוץ לשמירה על הביטחון הלאומי: ארה"ב דורסת את עקרון החופשיות באינטרנט

אבל אם צריך לבחור איום אחד, מסוכן מכל, כזה שבאמת מאיים על עתיד האינטרנט, הרי שמדובר במגמה לפורר את העיקרון שעומד בבסיס הרשת, זה שאפיין אותה יותר מכל מאז פרצה לשימוש מסחרי בשנות ה-90 של המאה הקודמת: שלא משנה איפה אתה בעולם, מדובר ברשת אחת, זהה, לכל משתמש ומשתמש, אם אותם תכנים, אתרים ושירותים ויכולת לדבר זה עם זה לא שום מגבלה.

צנזורה ברשת צילום: The Dentalist

עקרון זה, שמעולם לא היה נכון במלואו אך לרוב היה נכון מספיק, נמצא תחת מתקפה זה קרוב לרבע מאה, בעיקר מצד מדינות כמו סין, רוסיה, איראן או טורקיה שמבקשות בדרכים שונות ליצור מעין גרסה חלופית של הרשת, בין אם נפרדת לחלוטין מהאינטרנט שכולנו מכירים ובין אם מוגבלת, מצונזרת ומגודרת עד כדי כך שבפועל היא נפרדת לחלוטין. לכן, זה מאכזב ומייאש שכעת ארה"ב מצטרפת, במעשיה גם אם לא בדבריה, למדינות שפועלות לערעור עקרון הפתיחות והנגישות של הרשת ומקדמות תחת זאת מעבר למעין רשתות מופרדות שמגישות למשתמשים במדינות שונות גרסאות שונות.

סימנים לכך ניכרו כבר עם איומו של דונלד טראמפ להחרים את טיקטוק, לכאורה על רקע הבעלות הסינית של החברה בפועל בגלל ההשפלה שהנחילו לו משתמשיה. עתה, מרחיב הממשל את המתקפה לכלל האפליקציות שמגיעות מסין, וקורא להסרתן מחנויות האפליקציות בארה"ב. "עם חברות-אם בסין, אפליקציות כמו טיקטוק, וויצ'ט ואחרים מהוות איום משמעותי למידע האישי של אזרחים אמריקאיים, שלא לציין כלים של המפלגת הקומוניסטית לצנזור תוכן", אמר מזכיר המדינה של ארה"ב, מייק פומפאו, תוך שהוא עיוור לאירוניה של צנזור שירותים בטענה שהם מאפשרים צנזורה. במקביל, צפויה מחלקת המדינה לעבוד עם גופים אחרים בממשל על מנת להגביל את היכולות של שירותי ענן סיניים לאסוף, לאחסן או לעבד מידע בארה"ב.

מייק פומפאו, מזכיר המדינה בארה"ב צילום: בלומברג

המהלך של פומפאו הוא חלק מתוכנית רחבה יותר, שמכונה בשם המכובס "רשת נקייה", ושפועלת לצנזור או הגבלת פעילות של שירותים שונים תחת התירוץ של שמירה על הביטחון הלאומי.

עיקרון הרשת האחידה ונטולת הגבולות מעולם לא היה באמת נכון. שירותים מסוימים, בעיקר כאלו שעוסקים בתוכן כמו שירותי סטרימיגנ, לא זמינים למשתמשים בכל המדינות. וגם בשירותים שזמינים בכל המדינות יש הבדלים בהצע התוכן שיש בהם. הרשת של גולש בישראל לא זהה לגמרי לרשת של גולש בארה"ב, ושתי אלו שונות מהרשת של גולש באיטליה. אם רוצים, אפשר להוסיף גם את הקוסטומיזציה ההולכת וגדלה של שירותים שונים, שמובילים לכך שהם נראים ומתנהגים אחרת בעבור כל גולש. לא מדובר רק על הניוז פיד בפייסבוק או ההמלצות באמזון ובנטפליקס שמושפעים ממשתנים כמו רשימת חברים או היסטוריית שימוש, אלא גם על דברים שפעם היום אחידים כמו תוצאות החיפוש בגוגל שעוברות כיום התאמה אישית ברמות משתנות.

צנזורה בפייסבוק צילום: שאטרסטוק

אבל דברים אלו הם תוצאה של קשיים מעשיים, כמו חוקי זכויות יוצרים, שיקולים עסקיים או מאמץ ליצור חוויית גלישה משופרת. הם לא תוצאה של החלטה עקרונית מלמעלה ליצור מעין רשת נפרדת ברמה זו או אחרת. דברים כאלו נעשים ברמת המדינה, והם ותיקים כמעט כמו השימוש הצרכני הנרחב ברשת עצמה. המדינה הבולטת ביותר בהקשר זה היא סין, שכבר בסוף שנות ה-90 החלה להפעיל את מה שמכונה חומת האש הסינית הגדולה – מערך צנזורה נרחב שנועד לשלוט בצורה הדוקה יותר בסוגי השירותים ובתכנים עצמם שזמינים במדינה. במסגרת מערך זה נאסרה בסין פעילותם של שירותים כמו פייסבוק וטוויטר, ומתבצע צנזור נרחב של תכנים, בעיקר בסוגיות כמו זכויות אזרח, דמוקרטיה והתנגדות לשלטון. שאילתות כמו "דמוקרטיה" או אפילו "כיכר טיין-אן-מן" יניבו בסין תוצאות שונות לחלוטין מאשר מחוצה לה. הרשת בסין שונה באופן מהותי מהרשת במדינות אחרות, ולא רק בגלל הבדלי שפה אלא כתוצאה ממדיניות ממשלתית מוכוונת.

סין לא לבד במאמץ הזה. כבר לפני כעשור החלה איראן במאמצים ליצור "אינטרנט נקי" (מאיפה המושג הזה נשמע מוכר?), מעין גרסה כשרה, או יותר נכון חלאל, של הרשת שתחסום לצמיתות גישה לאתרים שונים. לפי דיווחי עבר, כרבע מכלל האתרים חסומים רשמית באיראן, וכן מחצית מ-500 האתרים הגדולים כולל יוטיוב, טוויטר ופייסבוק.

בשנה שעברה, רוסיה חוקקה חוק שמאפשר לקרמלין לנתק את המדינה מהאינטרנט העולמי, לשלוט על הניתובים בתוך המדינה ולייצר לעצמה רשת מקומית מקבילה לזו העולמית. בפועל מדובר באמצעי שמספק לקרמלין שליטה מלאה על הרשת הלאומית וההתחברות אליה במדינה. מבקרים הזהירו שמדובר בצעד ראשון לקראת הקמה של חומת אש לאומית כמו בסין והגברת הפיקוח והמעקב אחרי הגולשים הרוסים.

ויש מדינות רבות – טורקיה, פקיסטאן, סוריה ועוד – שחוסמות נקודתית, ולעתים זמנית, אתרים שונים (יוטיוב ופייסבוק הם קרבנות פופולריים במיוחד). בחלקים רבים בעולם האינטרנט שונה באופן זה או אחר מאשר בחלקים אחרים.

אף שרק מדינות נטולות מסורת דמוקרטית חזקה חוסמות בדרך כלל בצורה גורפת אתרים, גם מדינות ליברליות יותר משחקות בתחום הזה. במקרה זה, לא מדובר על צנזור שירות מסוים, אלא על צנזור תוכן בשירות זה או אחר. אם תגיש מדינה לשירות כמו פייסבוק או טוויטר צו בית משפט שמורה להסיר פוסט כלשהו מכיוון שהוא מפר את החוק המקומי יענה השירות לבקשה ויסיר את התוכן – אך רק באותה מדינה. התוכן עדיין יהיה זמין לצפייה בשאר העולם, וכתוצאה תיווצר מעין גרסה שונה של האינטרנט באותה מדינה. לישראל זה קרה, ולא פעם אחת סביב פוסטים שמפירים צו איסור פרסום, למרות שנכתבו בארה"ב על ידי גולש אמריקאי, שבמעשיו לא ביצע עבירה על שום חוק במדינתו.

מה שיוצא דופן בתוכנית ה"רשת הנקייה" של ארה"ב היא שמדובר במהלך גורף לחסימת שירותים, משהו שלא זכור כדוגמתו או בהיקפו בדמוקרטיה מערבית ליברלית. זה לא חסימה נקודתית של תוכן או תכנים בעייתים, זה מהלך צנזורה נרחב של שירותים מסוימים רק מכיוון שהם מגיעים ממדינה מסוימת. יש הרבה סיבות מצוינות לא לעשות שימוש באפליקציות ובשירותים שנמצאים בבעלות סינית, אבל זו צריכה להיות בחירה פרטנית של משתמשים וארגונים, לא בכפייה מלמעלה על ידי המדינה.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ וסגן ראש ממשלת ליו הי צילום: AFP

התוכנית של ארה"ב, אם אכן תיושם, תהיה שקולה למעשה לצנזור רחב היקף, ראשון מסוגו במערב, של הרשת. כזה שחולק יותר מדי מאפיינים לא נוחים עם מדינות פחות דמוקרטיות, בלשון ההמעטה. החל מהשם המכובס ועד התירוץ הרשמי השחוק ("ביטחון לאומי"), שרק מהווה כסות לשיקולים אינטרסנטיים (במקרה זה, מאבק כלכלי בסין).

לארה"ב, למרות ההידרדרות בתדמיתה הבינלאומית תחת משטר טראמפ, יש עדיין הון תרבותי וחברתי ניכר. אם אכן תנקוט המדינה בצעדים קיצוניים אלו, יהיו לא מעט מדינות שירגישו בנוח ללכת בעקבותיה וליישם מדיניות צנזור וחסימה משלהן. לאורך השנים מתריעים מומחים מהיסדקות והתפוררות האינטרנט ליחידות נפרדות ומבודלות, שונות ממדינה למדינה ומאזור לאזור, כאלו שדומות יותר לרשתות פנימיות מוגבלות מאשר לרשת אחת גלובלית. ה"רשת הנקייה" של ארה"ב יכולה להאיץ משמעותית את התהליך הזה, ולהפוך אותו ממשהו שעד עתה היה רלוונטי בעיקר למדינות מסוימות לשינוי שיכול לאיים על העולם המקוון כולו.