הקברניט
איראן היא רק תירוץ: מה יעשו האמירויות עם F35?
לאיחוד אין באמת אויבים, ועם איראן הוא מנהל יחסי מסחר; למה רוצים שם מטוסי קרב חמקנים, מה יעשו איתם, ואיך זה ישפיע על ישראל? "הקברניט" מציג את חיל האוויר של המדינה, ואת תפקידו המיוחד במדיניות החוץ שלה
שלום, כאן הקברניט; לאחרונה נחשפו רשמית קשרי מדינת ישראל עם איחוד האמירויות הערביות. הם גוששו עוד בתחילת הניינטיז ונסללו ב-2005, אך עתה הוצאו מהארון. הרווח לשבע נסיכויות האיחוד ברור מאוד - והוא בעיקר ביטחוני: אפשרות לרכישת טכנולוגיות אמריקאיות, בראשן מטוסי F35 מתקדמים ביותר.
- הסמוראי שניצח 15 מטוסי אויב בו זמנית - בלי לירות אף כדור
- אתגר הקונקורד: איך הצליח מטוס נוסעים להביס את ה-F15?
- כך תשרדו נפילה ממטוס בלי מצנח
היום נדבר קצת על חיל האוויר של האיחוד, ונשאל למה צריכים שם מטוסי קרב חמקנים - או מטוסי קרב בכלל. התשובה הרבה יותר מורכבת מ"כי איראן"; אמנם ישנו סכסוך בין האיחוד והרפובליקה האיסלמית, אך הוא מתקיים במקביל ליחסי מסחר בריאים שמשרתים את שני הצדדים.
מימין: F35 אמריקאי, ולצידו F16 ומיראז' 2000 של איחוד האמירויות צילום: USAF
לפני הכל, קצת היסטוריה: אם הייתם שואלים במאה ה-16, היו אומרים לכם שלנסיכויות המפרץ קוראים בכלל "חוף הפיראטים" - כל ספינה אירופית שעברה שם בדרך להודו היתה בסכנת חטיפה ומתקפה. קצת קשה להאשים את שבטי המפרץ; שנים רבות חיו מדיג והנה באו להם אימפריאליסטים מגוהצים מהיבשת השכנה, עם טכנולוגיה מתקדמת שקל ושווה לשדוד.
בריטניה שנאה את הביזה הימית יותר מאחרות, ולאחר שעשתה שרירים נחתם הסדר עם הפיראטים. בעקבותיו, קיבל האזור שם חדש: חוף שביתת הנשק העומאני. הנסיכויות קיבלו בתמורה חסות בריטית מלאה, שהוסרה רק ב-1971 - ואז נולד האיחוד כיישות מדינית עצמאית.
מפרץ הפיראטים, ציור מ-1809 צילום: Wikimedia עד הסיקסטיז, היתה המדינה ענייה ביותר והשלטון היה תלוי אף בסיוע ביטחוני זר, כדי לאפשר לשייחים להמשיך לחיות חיי פינוקים בעוד האזרחים מתים מרעב. ואז התגלו מצבורי נפט עצומים במדבר ומדינת הפיראטים הפכה לכוכב עולה בזירה הבינלאומית.
חיל האוויר הוקם עוד ב-1968, בתור כוחות האוויר של נסיכות אבו דאבי. תפיסת ההפעלה היתה בריטית; עוד משנות החמישים השתמשה הממלכה המאוחדת בבסיסי איחוד האמירויות כדי להוציא משימות ביון במטוסי קאנברה, לנטר פעילות צי סובייטי בים ערב, ולאסוף מודיעין בשמי אפריקה והמזה"ת.
מטוס האנטר באיחוד, בבסיס שארג'ה. כשהוקם, לא היו בו האנגרים, וטיפולים רבים בוצעו תחת השמש צילום: radfanhunters
איחוד האמירויות תוכנן לתפקד כנקודת זינוק עבור מפציצים בתרחישי מלחמת עולם שלישית, ולכן הוכשרו מקומיים רבים בתפעול תשתיות ובסיסים. לצידם, ישבו בבסיסים גם מטוסי האנטר למשימות יירוט.
אמירות דובאי רצתה כוח אווירי משלה ממניעים פוליטיים, והפעילה אחד בצורה נפרדת מחיל האוויר העיקרי של המדינה; הוא אמנם פעל תחת צבא האיחוד, אך התמקד בדובאי. ב-1999 התמזג עם החיל הראשי. הציוד היה מערבי מיומו הראשון: מטוסי מיראז' 5 מתוצרת צרפתית, הוקר האנטר מתוצרת בריטית, וחימוש אירופי.
טייסי איחוד האמירויות ביחד עם מדריכים מפקיסטן, על מיראז' 5 צילום: pakdef
כיום נשען מערך הקרב של האיחוד על 63 מטוסי מיראז' 2000, ועל 77 מטוסי F16 מתקדמים במיוחד. כמו כן, יש בידיו מסוקי אפאצ'י, מטוסי תובלה כבדים C17, כלי התרעה ולוחמה אלקטרונית, ומטוסי תדלוק מתקדמים מתוצרת איירבוס. זה חיל קטן יחסית אך מגוון וגמיש מאוד.
בואו נתעכב לרגע על ה-F16 של איחוד האמירויות, שנקרא דזרט פלקון, בז המדבר: לאף מדינה בעולם אין כזה, שבו מכ"מ מתקדם ביותר, מנוע משופר, מיכלי דלק צורניים ומערכות מחשוב שעושות לטייס חיים קלים. ה-F16i, מטוס הסופה הישראלי, כולל כמה טריקים ומערכות נשק שאין לבז המדבר (בדגש על חימוש ארוך טווח), אך האחרון בעל מנוע חזק יותר. למעשה, זה הבן הכי חזק במשפחת ה-F16 שאי פעם נכנס לשירות.
F16 של איחוד האמירויות צילום: f16.net
חיל האוויר של איחוד האמירויות לא קם כדי להדוף פולשים, אלא כסממן עוצמה שלטונית; ועוצמה היא שם המשחק כשאתה שייח שקיבל את השלטון בירושה, ויושב בארמון מפואר מוקף פועלים שחיים מעשרה דולר בחודש. כן, למרות הון הנפט; קחו למשל את הנסיכות פוג'יירה, בה סביב 60% אבטלה ורק מעון ילדים אחד על אוכלוסיה כוללת של רבע מיליון.
אנחנו חיים במאה ה-21, ורק פחד יכול לשכנע אנשים - פוג'יירים או אחרים - שהם בסדר עם שלטון בסגנון המאה ה-12. אין ספק שמטוסי קרב הם דבר מאיים; אבל אתם יודעים מה? בשביל זה ממש לא צריך F35.
טייס של איחוד האמירויות מול ליין מיראז'ים צילום: USAF
ומה עם איראן? טכנית, הרפובליקה השיעית המפחידה שוכנת ממש מעבר למפרץ הפרסי, ועוד בנקודה הכי צרה שלו. וטכנית, שתי המדינות הן יריבות בינלאומיות; אבל המצב ביניהן קצת יותר מסובך משנהוג לחשוב, וקצת קשה לקרוא להן אויבות.
כועסים, אבל לא אויבים. בכירים איראנים צילום: FARS
מה יש לאיראן נגד איחוד האמירויות? קודם כל, האיחוד סוני, ובן ברית של סעודיה - ואין דבר שהנהגת איראן שונאת יותר מסונים וסעודים. בכלל, סעודיה ואיראן מנהלות שרשרת מלחמות פרוקסי ברחבי המזרח התיכון כבר עשרות שנים, שגולשות גם לאפריקה. תמיד צד אחד פועל בצורה רשמית והאחר מחמש מיליציה מקומית.
ספציפית, לאיחוד האמירויות ולאיראן יש סכסוך על שליטה בכמה איים זעירים במפרץ הפרסי, שאף פעם לא הגיע לרמה של עימות חמוש. אגב, למרות שהקשר הדיפלומטי הרשמי בין שתי המדינות נותק ב-2016 בעקבות החרפת יחסי איראן-סעודיה, עדיין חיים איראנים רבים באיחוד (למשל, 10% מאוכלוסיית דובאי) ואיראן מהווה שוק משמעותי עבורו; המסחר בין שתי המדינות עומד על מיליארדי דולרים בשנה. כן, הגבול בין האיחוד ואיראן הוא לא בדיוק גבול רמת גן-גבעתיים והיו בו מספר תקריות, אבל אינן אויבות פרופר. במילים אחרות, קשה לצבוע את איראן בתור סיבה להצטיידות במטוסי הקרב הכי מתקדמים שארה"ב מוכרת.
ההנפה הראשונה של דגל איחוד האמירויות. האיראנים לא מפרגנים, אבל לא בדיוק אויבים צילום: Wikimedia
אז למה צריכים שם חמקני קרב? הסיבה היא שחיל האוויר של איחוד האמירויות הוא בעצם הכלי העיקרי של המדינה להשתתפות בפעילות ביטחון בינלאומיות. לפעמים ביחד עם סעודיה, לפעמים עם מצרים - ובכל הזדמנות, עם ארצות הברית: כוחות האיחוד סייעו לאמריקאים כל שנותיהם באפגניסטן, בדגש על פעילות כוחות מיוחדים ופשיטות מוטסות. ב-1992 הצטרף האיחוד ללחימה בסומליה (בלאק הוק דאון? זה זה) ועד היום מסייע במלחמה בשודדי ים באזור (טוב, יש להם ניסיון בתחום).
עם פרוץ משברי בוסניה וקוסובו, היה האיחוד למדינה הראשונה מחוץ לנאט"ו שהצטרפה לאמריקאים. ב-2014 השתתפו כוחות האיחוד בתקיפות אוויריות של תשתיות דאע"ש וארגונים שיעיים אחרים בסוריה ועיראק, במסגרת מבצע "נחישות טבועה" האמריקאי.
מיראז' 2000 של האיחוד צילום: Dassault Aviation
לפי הערכות, לאיחוד חשוב מאוד להראות לאמריקאים שהם משחקים באותה הקבוצה. זאת, משום שטבעי לארה"ב לקטלג את האמירויות כגורם שאפשר ועדיף להחליש: שתי המדינות מתחרות בשוק הנפט. בשנות השבעים תפסו מדינות אופ"ק (התאחדות יצואניות הנפט, בהן מדינות ערב ואפריקה) את המערב בצוואר וייקרו את הזהב השחור עד ליצירת משבר אנרגיה עולמי.
כוח העבודה בבארות הנפט במדבר הערבי יהיה תמיד זול יותר משל בארות טקסס, והאיחוד רוצה גישה לטכנולוגיה אמריקאית, פרקטיקות צבאיות שלומדים דרך תרגילים עם אמריקאים, והגנה אמריקאית במקרה חירום. מלחמת המפרץ של 1991 הוכיחה מה שווה הגנה כזאת; סדאם חוסיין פלש לכוויית ואיבד בשל כך כל מה שיש לאבד.
סדאם חוסיין, שליט עיראק שהודח צילום: PBS
אגב, גם באותה מלחמה השתתף חיל האוויר של איחוד האמירויות; מטוסי מיראז' השתתפו במשימות תקיפה בגזרות בהן הושגה עליונות אווירית, בתור סגירת פינות לקואליציה הלוחמת. המשימות הללו לא השפיעו על הסיכוי לנצח את עיראק, אך בהחלט יצרו נרטיב של "אנחנו נלחמים שכם אל שכם", והזכירו לדוד סאם שיש לו אחיין אוהב במדבר הערבי.
הקשר בין ארה"ב ואיחוד האמירויות חזק מאוד בתחום התעופה הצבאית - ברמה של תרגילים משותפים. ולא רק: מאז 2001 פועל באריזונה מרכז הדרכה של איחוד האמירויות, שמוביל שיתופי פעולה שונים עם חיל האוויר האמריקאי, ושם דגש מיוחד על שמירת קשר אישי בין צוותי שתי המדינות, גם אחרי שהסתיים התרגיל והטייסים חזרו למזה"ת.
ליין מטוסי F16 של האיחוד, בבסיס חיל האוויר האמריקאי באריזונה צילום: USAF
מה שמביא אותי לימינו אנו: בעיני איחוד האמירויות, ה-F35 הוא כרטיס הכניסה לקואליציות הבאות. והפעם לא בתור שחקן ספסל, אלא בתור חלוץ.
מטוס קרב חמקן אינו כוח משימה עיקרי; הפעלתו יקרה יותר משל מטוס קרב רגיל, ובימינו מטרתו היא תקיפת מטרות באזור רווי נ"מ ואמצעי גילוי, או תקיפת מערכי הגנה באופן שיסלול את הדרך למטוסים אחרים. אם תהיה לאיחוד האמירויות טייסת F35, יוכל לתפוס חלק משמעותי יותר בכל מבצע תקיפה בינלאומי, וממש בתחילתו.
גם חמקן, גם פוטוגני. F35 צילום: USAF
טייסת כזו תשפיע ברמה נוספת: איחוד האמירויות וסעודיה הן שותפות טבעיות בכל הקשר ביטחוני, כשהאחרונה נותנת את הטון. חמקני קרב יוכלו לשנות את התמונה, אפילו אם גם לסעודים יהיו כאלה. האיחוד יוכל להשפיע כך יותר על מכת הפתיחה, תנאי הפתיחה כשלעצמם, ולהתעצם בתוך הברית הסונית - מה שיוכל להשפיע גם על ענייני כלכלה ומסחר; הכל נגמר בכסף.
ומה על הצד האמריקאי? במשך שנים העדיפה ארה"ב לחזק שתי מדינות במזה"ת - ישראל וסעודיה. לאחרונה נוצר מצב בו צריך לחזק עוד מישהו: פעולות סעודיה נגד אזרחיה עלו לרמה פראית לאחר רצח העיתונאי המסכן ג'מאל חשוקג'י, ושתיקת ארה"ב רועמת כמטוס קרב. הביקורת מבית התחילה להזיז אפילו לממשל טראמפ; מיומו הראשון נטען שהוא איום ונורא בתחום החוץ, והנשיא לא רוצה לספק עוד הוכחות ליריביו.
צוותי אוויר של איחוד האמירויות וסעודיה, ומטוסי ה-F15 ו-F16 שלהם צילום: thenational
ויש גם צד כלכלי: האמריקאים לא רק רוצים למכור, הם צריכים - ב-2018 הדיחו את טורקיה מתוכנית ה-F35, לרבות התחייבות ההצטיידות שלה במטוס. וזה אומר שמישהו צריך להיכנס למקום שהתפנה, כדי להוזיל עלויות לארה"ב עצמה. לאיחוד האמירויות יש כסף, יש מוטיבציה, ועסקה כזאת תועיל לארה"ב בכל זווית אפשרית.
עתה, בואו נדבר על הזווית הישראלית: בניגוד לנרטיב העוצמה שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו, היכולת הישראלית להגביל עסקאות אמריקאיות היא בגדר הטרדה בלבד. כן, הלובי היהודי בוושינגטון יכול לרעוש כזאטוט ולצעוק אמא אני לא רוצה, אבל השלטון הוא שיחליט. זה נכון שבשנות השבעים הבטיחה וושינגטון שהציוד הכי מתקדם יגיע רק לישראל, אבל מאז עברו הרבה מים בפוטומק.
טראמפ ושליט האיחוד, מוחמד בן זיאד צילום: איי פי
לדוגמה, בדצמבר 1976 קיבלה ישראל F15, וחמש שנים לאחר מכן הגיע המטוס גם לסעודיה. בגלל נהי ישראלי, נמכר מספר מוגבל של מטוסים למדינה הערבית, וללא מיכלי דלק צורניים שנותנים תוספת טווח. האמריקאים ידעו מה שהם עושים; כך יצרו אצל הלקוח מקום לשדרוגים. מאז ישראל המשיכו לזעוק, אך עוד ועוד F15 הגיעו לסעודיה. כמה יש שם היום? פי שניים מאשר אצלנו.
ולמה זה זאת? כי הרבה יותר קל להקשיב לכסף מאשר לישראל - מדינה שבעצמה עולה הון לארה"ב, בעוד מדינות המפרץ מכניסות. למשל, ב-2017 נחתמה בין סעודיה וארה"ב עסקת נשק שמדברת על רכישת ציוד וידע ב-350 מיליארד דולר בעשור הקרוב. זה סכום שדומה לתמ"ג של מדינת ישראל עצמה. וסכום שנראה הרבה יותר אטרקטיבי במציאות הכלכלית הנוכחית; כל העולם חי בתוך סרט אסונות כרגע, וארה"ב נפגעה יותר מאחרות. והאיחוד הוא לקוח משלם ותיק; מטוסי ה-F16 המתקדמים שברשותו הכניסו לאמריקאים שבעה מיליארד דולר.
F35 משגר טיל אוויר-אוויר צילום: USAF
ולקינוח, בואו נזכיר את הצד של החיים עצמם: ארה"ב רוצה שה-F35 יחליף את ה-F16 בכל מקום. הראשון הרבה יותר יקר מהאחרון ויקח זמן עד שמחירו יירד, אבל זה יקרה. כל מי שקונה F35 יהיה תלוי בחלפים, הדרכה ותשתיות אמריקאיות ולכן גם חשוף להשפעה פוליטית אמריקאית; בדיוק כפי שהיה עם ה-F16, בדיוק כפי שהיה עם כל מטוס לפניו. ארה"ב רוצה שותפות חזקות במפרץ הפרסי, שיוכלו להכות באיראן במקומה בעת הצורך - אך שותפות שעדיין תלויות בה; השוטר העולמי אוהב לקטר, אבל לא ימהר לוותר על תפקידו, ולא ישאיר ואקום אליו יזדחלו רוסיה, סין ומדינות אירופה.
בשורה התחתונה, אני מעריך שאיחוד האמירויות יקבל את המטוסים שלו, לא בגלל איראן ולא בזכות ישראל. זה יהיה תהליך של שנים שיצריך שרשרת אישורים בארה"ב והרבה דברים עוד יכולים להשתבש - אבל הכסף ינצח. טיסה נעימה!
