השופטת אלשיך: השופטים הכלכליים - בודדים בצריח

רגועה ושלווה יחסית, לאחר עוד שבוע עבודה עמוס, התייצבה ביום חמישי האחרון שופטת הפירוקים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ורדה אלשיך, מול קהל של כ־40 עורכי דין כדי לתת להם עצות של "עשה" ובעיקר "אל תעשה" בהופעות באולם שלה.

המפגש, שאורגן על ידי המכון להשתלמות של לשכת עורכי הדין בריכוזה של עו"ד ארנה לין, הוא הראשון מתוך סדרה של מפגשים עם שופטים. הוא נועד להציג לעורכי הדין את ה"אני מאמין" של השופטת אלשיך בנוגע לניהול הליכים משפטיים.

אלשיך היא השופטת היחידה העוסקת בפירוקים בתל אביב, מה שהופך אותה לצומת המשפטי החשוב ביותר בתקופות של משק במצוקה ושל מחנק אשראי. לאלשיך יש מונופול על כל תיקי הפירוק בבית המשפט המחוזי, ולצדה פועלת רק שופטת אחת, דניה קרת, שממונה על נושא הכינוסים.

ורדה אלשיך. "אתה יושב ומרגיש שאתה בגן ילדים" צילום: עמית שעל

"אני מנסה כבר המון זמן להקים כאן בתי משפט לחברות, כמו בדלוור, ולא מצליחה", מכריזה השופטת ממש לקראת סוף המפגש. "אני נגועה, אז אני נזהרת, אבל בהחלט צריך להיות דבר כזה, בייחוד עם מה שעומד לקרות בזמן הקרוב". היא גם מצביעה על הבעיה: "אין מספיק שופטים שמבינים בזה. אנחנו בודדים בצריח ואין לנו עם מי להתייעץ. אני יכולה להגיע עד דניה קרת, והיא אליי, כשאני נפגשת עם גלאור (נשיאת ביהמ"ש המחוזי בחיפה - מ.ש.) אנחנו מתווכחות על נושאים עקרוניים, אבל אנחנו בודדים, אין לנו עם מי להתייעץ".

השופטת אכן פורשת בפני הקהל "את אשר מצופה ממך באולמה", כפי שמבטיחה כרזת הפרסום של הלשכה, אך אותם טיפים מפוזרים בין הביקורת הקשה שיש לה נגד הצדדים שמופיעים מולה. אלשיך מטילה אחריות בעניין הסחבת בבתי המשפט בעיקר על עורכי הדין המופיעים מולה, ומצרה על הרמה האנושית של עורכי הדין: הם לא מקצועיים ("כמה סבלנות יכולה להיות לשופט כשעומד מולו עורך דין ולא יודע על מה הוא מדבר") ולא תרבותיים ("תשאירו את הדיבורים וההתנהגות הזאת לרחוב"). בין לבין היא גם משיבה לתקשורת ("בחיים שלי לא ראיתי את שלמה נס כחבר שלי, אבל בעיתונות החליטו שהוא חבר שלי. למה? כי צילמו אותנו ביחד באיזה מקום").

איזו שפה הם מדברים?

השופטת אלשיך הציגה במשך כשעה וחצי את נוף עורכי הדין הנשקף מכס השיפוט שלה, והוא לא תמיד מוצא חן בעיניה. "לדוגמה", אומרת אלשיך בתוכחה, "עורכי דין שלא מדברים עברית כמו שצריך. אתה לא מכבד את עצמך כשאתה לא מדבר עברית היטב. מדובר בילידי הארץ, וזה מאוד עצוב כי אני תמיד חושבת - איזו שפה הוא כן מדבר נכון?".

אבל לאלשיך יש ביקורת גם על הסגנון ועל עולם התוכן של הביטויים. "כשאתם מדברים זה עם זה אתם גוררים את בית המשפט לזירה של בוץ", המשיכה. "תשאירו את הדיבורים וההתנהגות הזאת לרחוב! אני כבר לא מדברת על השפה. כשהתחילו עם ביטויים מהצבא לא אמרתי כלום, אבל אתם רוצים שיכבדו אתכם? זה מרגיז, זה מעצבן, כי אתה יושב ומרגיש שאתה בגן ילדים". אלשיך סיפרה על אירוע שהתרחש לפני כמה שנים, שבו שני עורכי דין יצאו מאולמה ו"הלכו מכות". "האחד נגס לשני את תנוך האוזן", נזכרת השופטת, "ואת השני לקחו לאיכילוב".

אחד הפתרונות שהציעה השופטת במהלך הדיון, שאת יישומו הטילה על לשכת עורכי הדין, הוא שהאוניברסיטאות והמכללות יחזרו ללמד דיני אתיקה כמקצוע חובה במהלך הלימודים.

השופטת אלשיך לא ידועה רק בזכות ההתמחות שלה בדיני הפירוקים והכינוסים או בזכות ההחלטות המהירות מאוד שהיא נדרשת לקבל, אלא גם בשל המזג החם שלה. זה שמופנה בעיקר כלפי עורכי דין, ובפרט כלפי עורכי דין שאינם בקיאים בתחום. "אם אתה מופיע בבית המשפט, אתה צריך לדעת על מה אתה מדבר", אומרת אלשיך. "היום נכנס עורך דין לאולם שלי ודיבר רבע שעה לא לעניין".

לאור המבטים ששלחו אליה עורכי הדין בהרצאה היא מרגישה צורך לחדד את הנקודה: "רבותיי, תבינו! הוא בעל תפקיד בתיק, האיש בתיק הזה. אני לא מבינה על מה הוא מדבר. כמה סבלנות יכולה להיות לשופט שיושב עם ערימה של תיקים ועומד עורך דין ולא יודע לשם מה הוא בא לבית המשפט. כזה עורך דין גומר לך את מצב הרוח, ובהמשך היום נופלים חללים שלא קשורים לעניין".

"אני כבר לא מדברת על עורך דין שלוקח על עצמו תיק פירוק, לוקח על עצמו את ההימור הזה כשהוא לא מכיר את התחום - ועוד יותר מזה, הוא מעז להופיע כשהוא לא מוכן לדיון. איך אתה מעז?!", מצליפה השופטת בקהל כאילו אותו עורך דין נמצא מולה כעת.

בלי התחכמויות, בלי סחבת

השופטת יודעת מיהו האשם המרכזי בבעיית הסחבת בבתי המשפט - עורכי הדין. אלשיך מציגה כדוגמה משרד עורכי דין מפורסם בתל אביב שייצג לקוח באחד התיקים מולה. את שמו היא מסרבת לחשוף. לאחר שנתנה הוראה כי את הסיכומים בתיק יגישו על גבי שני עמודים, הגיש המשרד שני עמודים ונוסף על כך עוד כ־200 עמודים. "הוא חשב שאני לא מבינה? שאני לא יודעת? מישהו עולב בך בלי שאתה יכול להגיד משהו", אומרת אלשיך, ומייעצת לשאר עורכי הדין: "אל תתחכם. עורך דין כזה לא צובר נקודות זכות אלא צובר נקודות חובה. אני אימצתי את זה מהשופט המנוח אלוני; כשהייתי אומרת לו זה לא הוגן להגביל לחצי עמוד סיכומים, הוא היה אומר 'מה שלא שכנעו אותך בעמוד הראשון כבר לא ישכנעו ב-200 הבאים'".

אלשיך אומרת שהסחבת נמשכת גם בדיונים עצמם. "עורך הדין אומר 'עוד שלוש שאלות אחרונות', אני סופרת עד 30 ואז הוא אומר 'אני מתנצל'. למה? כי 50% מהשאלות הן חזרה. יושב שופט ועל זה הוא מבזבז את הזמן, ואחר כך באים ואומרים שיש סחבת בבתי משפט".

גם בקשות הדחייה המרובות המוגשות לפתחה מרגיזות את אלשיך. "היום ביקשתי שיעבירו אליי תיק כי ראיתי שהוא מתגלגל מ־1998. הופיע עורך הדין של אחד הצדדים והתחיל עם תרגילי דחיות, אמרתי לו: 'היום התיק הזה נגמר'. תעשה מה שאתה רוצה. אתה יכול לצאת החוצה, לנהל מו"מ במזנון, אתם יכולים לרוץ מסביב לבניין, לא משנה, אבל היום זה נגמר. אותו עורך דין החל להגיד שאני מכריחה אותם להגיע לפשרה, אז כן, ב־1998 לא הכריחו אתכם, היום ב־2008 כן. התיק הזה לא יראה את 2009".

אלשיך מזכירה לקהל כי גם שופטים צריכים לתת דין וחשבון, והיא עצמה "מודה" כי במשך 31 שנה כשופטת רק פעם אחת מילאה טופס דיווח על תיק שחיכה יותר מ־30 יום להחלטה. "יש לי כבר את ההחלטות מוכנות, רק תגישו את הבקשות", אומרת אלשיך למשמע הצחוק של הקהל, "אני לא רוצה לתת יד שמישהו ישאל, ובצדק, למה התיק הזה מתגלגל כל כך הרבה".

השופטת חוזרת לאותה דוגמה מהדיון באותו היום: "אותו עורך דין טען בפניי: 'אני לא הגשתי בקשות דחייה'. פתחתי וספרתי בתיק הזה 12 בקשות דחייה. ואחר כך אומרים שיש סחבת בבתי המשפט. מ־1998 לא ניהלו פשרה, ובדיוק היום הם התחילו. הצדדים בתיק יצאו החוצה, חזרו אחרי 20 דקות, קיבלו אחר כך עוד 45 והתיק היה גמור".

"איזו תחושה יש לשופט מול עורך דין כזה? מה אתה עושה מול עורך דין כזה?", אומרת אלשיך בתסכול. "אני לא יודעת, אף פעם לא הייתי עורך דין פרטי, אז מישהו פעם אמר לי - גובים לפי ישיבה, לפי הופעה; אז בסדר, אני לא מוכנה לתת לזה יד".