מתבונן: כל מלחמה והתקשורת שלה

המלחמה התקשורתית הראשונה שלי היתה מלחמת ששת הימים. את עיקר הכיסוי קיבלנו אז משידורי "קול ישראל": העברית היתה תקנית, הרשת היתה סמכותית, העיתונאי היה מכובד, והדיווח התקבל (כמעט) ללא עוררין. פרשן הבית היה אלוף במילואים, וכשהוא אמר שצריך שיהיה ערפל קרב, השתרר ערפל סמיך כל כך שלא ראינו אפילו את קצה האף. האלטנרטיבה היחידה היתה שידורים מארצות ערב, אבל אף אחד לא לקח ברצינות את קול הרע"מ מקהיר, עם התעמולה בעברית עילגת. לכל השידורים האלה האזנו מן המקלטים, ולא היה צורך בהפצרות חוזרות של פיקוד העורף. העיתונות המודפסת אמנם היתה מפלגתית ברובה, אבל באמינות של גלי האתר לא פקפקנו. רב־סרן שמועתי היה שם גנאי.

במלחמת יום הכיפורים הסיקור כבר נשמע אחרת. הטלוויזיה הישראלית הטרייה שידרה, אבל היתה עדיין שחקן משני. כמו הרדיו, היא היתה מכופתרת, עניין חגיגי השמור לערבו של יום, מאופקת וממלכתית. רוב הציבור עדיין סמך על חדשות הרדיו מדי שעה, לאחר שישה צפצופים. ובאותו יום הפרו השידורים את דממת הצום. בבוקר השקט היה מוחלט - לא ערוצים מחו"ל, לא מכשירי וידיאו ודי.וי.די - ולכן הפריצה עם שידורי המלחמה היתה חזקה במיוחד, וחרוטה בזיכרון. לא רק הפריצה עצמה הבהילה, גם הטון היה מזעזע. ההפתעה המוחלטת, הטראומה הגדולה, משבר האמון, ובצדם האבל על קורבנות, חלחלו אל השידורים. האנשים שמאחורי המיקרופון החלו לשאול עצמם שאלות קשות יותר: האם הממלכתיות היתה מופרזת?

צוות של עיתונאים זרים משקיף על רצועת עזה, בזמן מבצע עופרת יצוקה צילום: איי פי

אחרי יום כיפור שוב השתנה הסיקור. התפקיד של הטלוויזיה גדל, והיא סיקרה בהרחבה את ההפגנות והחקירות. ברדיו פתאום היתה תחרות, עם דיווחים שונים. בקול ישראל התרבו הערוצים, וכוונו לקבוצות גיל ועניין שונות. גלי צה"ל שידרו בכל שעות היממה. קול השלום תפסה תאוצה, עם קולות שנשמעו אחרת מהמסר הממשלתי. עוד ועוד ישראלים צפו בערוצי טלוויזיה זרים, למשל של מצרים ולבנון, וצלחות לוויין ראשונות צצו על הגגות. אלו היו סימנים ראשונים לגלובליזציה, ניצוצות של פוסט־מודרניזם. כבר לא היה ברור שיש אמת אחת.

את מלחמת לבנון הראשונה ומלחמת המפרץ הראשונה כבר ראינו גם בערוצים בינלאומיים, על חשבון מדורת השבט המוסמכת. ב־1991, כשרשות השידור וגלי צה"ל המציאו את האולפן המשותף, רבים כבר העדיפו להסתמך על מקורות זרים, לא משותפים. גם השדרנים נזקקו למקורות הזרים. פחות דיווחים נפתחו במילים "דובר צה"ל מודיע", יותר מהדורות סיפרו כי "כתבים זרים מדווחים...".

בשנות התשעים גדל הגיוון פלאים, עם התפשטות הכבלים. סקיי, CNN ו־BBC שידרו מהדורות שלא נשמעו לצנזור הישראלי ולהשקפה הממלכתית המקומית. גם השידור הישראלי נעשה פחות סמכותי, יותר תחרותי, עם הצטרפות הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו. את מה שעשו המקומונים לעברית בשנות השמונים, המשיכה התקשורת האלקטרונית בשנות התשעים, בעיקר בגלי צה"ל.

במלחמת המפרץ השנייה סמכותם של הדוברים הרשמיים כבר נשחקה משמעותית. הקריאות לרענן מסכות נתקלו בתגובות סקפטיות מצד הציבור. האזרחים נעשו יותר ביקורתיים ופחות ממושמעים, מלחמת לבנון השנייה היתה אבן דרך נוספת במגמה הזאת. כשהאינטרנט הציע מבחר אדיר של מקורות - אתרי חדשות וטלוויזיה ערביים, פרשנים מטעם עצמם וארגונים עם אינטרסים שונים - הזירה נהפכה צפופה מאין כמוה. פורומים מקוונים יצרו עולם חדש של חדשות מחובבים, עם דיווחים עצמאיים. נוצר שכפול מהיר ובלתי מבוקר של מידע בדוק, לא בדוק וסתם מפוברק, שקיבל הגברה בטוקבקים. במקביל נהפך הרדיו המקומי לגורם מרכזי יותר, בעיקר באזורים שבהם נפלו טילים. הצמא לעדכונים היה מיידי, מוחשי יותר, ומי שהיה רב־סרן שמועתי קודם לאלוף הפיקוד. התחרות בין הערוצים נהפכה לפרועה, ובשמה הם רמסו את הפרטיות, פגעו ברגשות, הפרו הוראות זהירות של ביטחון מידע.

המלחמה הקודמת הסתיימה בקריאה לשינויים מרחיקי לכת בתפיסה המדינית והצבאית. ומה עם התפיסה התקשורתית? האם גם ממנה נדרש שיפוץ כללי? אילו לקחים בתחום הזה הופקו במעבר ממלחמה בצפון למלחמה בדרום? גם במלחמה הנוכחית, כמו בכל קודמותיה, משדרים "ד"ש עם שיר". גם במלחמה הנוכחית, כמו בקודמותיה, נשמעים קולות גוברים הקוראים להשתמש בתקשורת כדי לחזק את ההסברה. האם גם בזאת, כמו בקודמותיה, יימשכו המגמות האחרות? האם מעמד הפרשן, סמכות ההודעה של הדובר, והאמון שנותנים בהם ימשיכו להישחק?

האינטרנט וערוצי התקשורת הלא רשמיים מזרימים כיום מידע בכמויות וקצב שלא הכרנו, ובמלחמה הזאת היוזמות הפרטיות רק מתרבות. אזרחים מייצרים יותר מידע, ו־Google Earth, יוטיוב, טוויטר והבלוגים מעורבים בקונפליקט - ואולי גם ביישובו. כשהצבא סוגר יותר שטחים לכניסת עיתונאים, הקהל נעשה יותר ביקורתי ואוטונומי. לכן גם מהבחינה הזאת חשוב לעקוב אחר המלחמה הנוכחית ותוצאותיה. כמה אחראית ורשמית תהיה התקשורת, וכמה יכורסם עוד מעמדה?

פרופ' שיזף רפאלי הוא ראש בית הספר לניהול והמרכז לחקר חברת המידע באוניברסיטת חיפה. sheizaf.rafaeli.net