מתבונן: אלה לא ימים טובים לכלכלת מלחמה
מלחמה עולה הרבה כסף, ובנטל נושאים משלם המסים וגם גופים וולונטריים. תמונות המתנדבים מעוררות גאווה, אבל האם נכון להפריט את החמלה? והאם נכון להפריד את החמלה מהמדינה בימים של משבר כלכלי, כשהטייקונים מתכווצים והקרנות של מאדוף קורסות?
מלחמה היא דבר יקר. עלויות ימי המילואים, התחמושת, שעות המנוע, האשפוז הרפואי והפיצויים למי שנפגע מצטברות, גורמי התקצוב הציבוריים נכנסים לכוננות, השאלות מתעוררות. האם המימון יבוא מתוך הרזרבה, או שגבולות התקציב ייפרצו? האם נדרש עדכון של המדיניות הכלכלית?
שאלות הטיפול
המראות עצמם מחממים את הלב — יוזמות פרטיות, ארגוני גמילות חסדים ויחידים מתנדבים עושים עבודה ברוכה ונהדרת. בימים של חירום והתגייסות לאומית הם מחזקים את התחושה שיש על מי לסמוך. משפחות מארחות פליטים מאזורים מופגזים. יישובים שלמים מעסיקים ילדים זרים ששגרת לימודיהם הופרעה. חברות פרטיות מעניקות הנחות מיוחדות לתושבי הדרום, הצפון או איפה שלא יהיה העימות האחרון.
זאת לא תופעה ישראלית ייחודית; בארצות הברית ובמדינות מפותחות פחות התהליכים דומים, בייחוד על רקע אסונות טבע (הצונאמי באסיה, ההוריקן באמריקה) או פורענויות מעשה ידי אדם (רעב באפריקה, מלחמות אזרחים ברחבי העולם.( גם במקרים האלה ראינו גיוסים ללא דופי, שהשיבו את האמון באדם.
צריך להפעיל כאן גם את השכל הקר, ולא להסתפק בלב המתחמם. האם האמונה באדם ובטוב לבו פוטרת אותנו מלדרוש מהממשלה לשאת באחריות? האם הארגונים האזרחיים צריכים להתקיים לצד ממשלה לא מעורבת? התגייסותם של תורמים ומתנדבים היא יפה וזמינה, אך ראוי לעצור ולתהות אם היא הפתרון היעיל והצודק, ועד מתי התהליך הזה יוכל להימשך. מצב החירום הנוכחי מחייב לשאול אם מסלול האחריות הפיסקאלית, שמצווה על דיאטה חריפה של הוצאות ממשלה, הוא המסלול הנכון. האם הביטחון הוא נחלת הממשלה, אבל החמלה היא עניין פרטי?
השאלה הזאת מקבלת משנה תוקף על רקע המשבר הכלכלי. בימים של בורסה גואה, קרנות פנסיה בריאות ותקציב ממשלתי עם עודפים, היא היתה תיאורטית יותר. אבל כשהחסכונות התכווצו, ההשקעות התנדפו והאי-ודאות גברה, הגופים האזרחיים חטפו עוד ועוד מכות.
למשבר הכללי הצטרפה הצטמקותם של טייקוני הצדקה. ארקדי גאידמק כבר לא כאן, ואין לו כסף להקים ערי אוהלים, להוציא אוטובוסים משדרות ולהיטיב עם תושבי הצפון. גם בפרויקטים הפילנתרופיים של שרי אריסון מדברים על "התייעלות וצמצום כוח אדם." קיצוצים מהותיים בפעילות החברות של שלדון אדלסון, מהתורמים הגדולים בישראל, אינם מבשרים טובות על העתיד לבוא.
לכל אלה נוספה ההונאה האדירה בקרן מאדוף. עוד לא למדנו כמה עמוקות ורחבות יהיו השפעות הפרשה בעולם הפילנתרופיה, אבל ברור כי ההונאה ההיסטורית הזאת שלפה את הפקק מתחתית אגן הניקוז של המון כספי עמותות ותורמים. אחד ממבקריו של מאדוף כבר הגדיר אותו "טרוריסט פיננסי" והאשים: "לא רק שנתת חיזוק לדורות של הלעזה אנטישמית, פגעת אנושות במרקם שלם של חברה אזרחית. דווקא את קופת הצדקה שדדת." אולי זאת ההזדמנות להחזיר את הקופה הזאת למקומה הנכון.
ג'ון קנדי, נשיא ארצות הברית, אמר: "אל תשאל מה המדינה עשתה בשבילך, שאל מה אתה עשית בשביל המדינה." תחת הנהגתו של הנשיא ג'ורג' בוש, האמירה הזאת קיבלה תפנית. בוש קרא לזה "שמרנות עם חמלה" — חלוקת עבודה שבה המדינה דואגת לצמצום ההוצאות, והחמלה היא באחריות אחרים. המדינה שואלת איפה אפשר לקצץ, ואתה תשאל איפה אתה יכול ונדרש לתרום.
על רקע המלחמה בדרום והתלות הגוברת של אזרחים בתשתית החוץממשלתית, אי אפשר שלא להיזכר במוטו אמריקאי אחר, שנשמע בימי מלחמת וייטנאם וחזר על רקע הלחימה בעיראק: .buy a bomber Force has to hold a bake sale to money they need, and the Air day when our schools get all the It will be a great שם, בארה"ב, במרכז ה"שמרנות עם חמלה," חלק ניכר מתקציב בתי הספר מגויס על ידי פעילויות של הורים, ומכירת עוגות היא הבסיס לתקציב הפיתוח. כמה נפלא יהיה כשלבתי ספר יהיה די כסף, ותקציב חיל האוויר יתבסס על מכירת עוגות.
פרופ' שיזף רפאלי הוא ראש בית הספר לניהול והמרכז לחקר חברת המידע באוניברסיטת חיפה
