מתבונן: זה שיודע לשאול

לזה שיודע לשאול קוראים ג'ון ברוקמן, והאתר שלו, www.edge.org, מוכיח איך המדיום הממוחשב יכול לעצב מחדש את השיח האינטלקטואלי. זה התחיל בתהיות: כבר לפני עשר שנים, כשהרשת עוד היתה פעוטה, תהה ברוקמן מה הכמות האדירה של תוכן שקיים בעולם ובאינטרנט תעשה ליכולת שלנו לקלוט ולעבד.

קחו למשל את הספרייה של אוניברסיטת הרווארד, שב־1998 היו בה יותר מ־6 מיליון ספרים. מי יקרא אפילו חלק? מי יכול להתמודד עם כמויות שכאלה? איך מונעים את הסכנה שהיא תיהפך לערימת שחת, שאי אפשר למצוא בה את המחט? איך דואגים לכך שהחוכמה לא תוסתר על ידי הררי המילים שמבטאות אותה, לא תרדים את הקוראים הפוטנציאליים? ברוקמן האמריקאי סיכם את זה ב"מרוב ספרים אולי לא נראה את היער".

במקום לרכז את התהיות האלה בעוד ספר ארכני ומלומד, ברוקמן - מראשוני האנשים החושבים שפעלו באינטרנט - פשוט רתם לעניין את הרשת, ויצר ז'אנר אינטלקטואלי חדש. במקום לחיות עם התהייה, הוא הציג אותה כשאלה לדיון ושלח אותה ליותר ממאה אינטלקטואלים שנבחרו בקפידה. את התשובות הוא העלה לרשת, ובכך יצר קרקס שכלתני, מעין יריד דעות של חכמים. הפשטות היתה מילת המפתח: החיבורים היו קצרים, מעשרות מילים עד אלף מילים לכל היותר (כלומר האורך הממוצע היה דומה לאורך של הטור הזה); לא היו שם נוסחאות, גרפים או תמונות. פשוט מאה ומשהו עמדות בסוגיה נקודתית אחת, מרוכזות כולן במקום נגיש אחד.

האתר לא מבוסס על שום מודל עסקי איור: יונתן וקסמן

שנה אחר כך ברוקמן חזר עם שאלה אחרת לחבורת האינטלקטואלים: "אילו שאלות אתה שואל את עצמך?". התוצאה היתה מאה ומשהו תשובות שהן שאלות. כל אחת קצרה, אבל כל אחת "פצצות לגבות". עוד שנה עברה, והקושיות של ברוקמן ותשובות המומחים כבר החלו לצבור קהל חסידים. אלה היו הימים של טרום קריסת הבועה, ולכן כמעט כל שאלה ורבות מהתשובות מצאו דרך לחזור ולפאר את הרשת כתשובה אולטימטיבית לכל שאלה. אופן הצגת השאלה והתגובות היו כולם עדות ליופיו של האינטרנט ולמה שהוא יכול לעשות ל"גבוהי המצח".

ב־1999 הוא כבר היכה גלים בעיתונות העולם, כששאל את הפאנל הפחות־או־יותר־קבוע שלו "מהי ההמצאה החשובה ביותר של 2,000 השנים האחרונות?". כמה מחכמי הדור עדיין החזיקו מפריצות הדרך של הרנסנס, אחרים התרפקו על הישגי המדע של המאה ה־19, והיו שחיפשו את המצאת המילניום הכפול דווקא בתחומים שאינם מדע או טכנולוגיה, ובחרו למשל את המוזיקה הקלאסית או את ההתפתחויות הדתיות.

הפשטות של האתר מאפשרת לבדוק בקלות מה ענו המדענים ומה בחרו האמנים. השאלות פרובוקטיביות, התשובות קצרות, מזמינות השוואות מהירות. זה ניצול נכון ומדויק של המדיום. העיצוב מינימליסטי, לא יפה או מושקע במיוחד. האתר לא מבוסס על שום מודל עסקי, אין לו כוונות רווח, לא תראו שם פרסומות. יותר מעשר שנים ברוקמן עוסק במלאכה הזאת רק לשם הגירוי האינטלקטואלי, והוא לא מכזיב.

כל שנה, עם תום חופשת חג המולד, מיד ב־1 בינואר, מתפרסמת השאלה השנתית, ובצדה התשובות. יש אנשים, כמוני, שסופרים בקוצר רוח את הדקות לסוף מסיבת הסילבסטר, כי החגיגה האמיתית, וזאת כבר מסורת, היא האורגיה האינטלקטואלית שתכף תתרחש באתר.

השאלות מרתקות. בשנת 2000 ברוקמן שאל את האוראקלים שלו "מהו הסיפור החשוב ביותר שטרם סופר?". ב־2001 ביקש לדעת "אילו שאלות התפוגגו?". בדיעבד הסתקרנתי מאוד לראות כמה מן החכמים ניבאו את אירועי 11 בספטמבר ואת השינוי העמוק שנגרם בעקבותיהם באותה שנה. לאחר הטראומה הזאת ברוקמן חזר ושאל את הפאנל שלו, בפשטות צובטת לב: "?What Now" ("מה עכשיו?"). אפשר לשמוע בלקוניות של השאלה את הפסימיזם והלם הקרב של התקופה. אחריה הגיעו קצת יותר ממאה תשובות, רובן נבואות נחמה צופות לעתיד.

ב־2002 פנה ברוקמן לתרגיל רטורי: הוא פינה את הבמה למומחים, והציע להם לנסח שאלה משל עצמם. ב־2003 הצוות נדרש להבעת דעות על מדיניות המדע הלאומית. ב־2004 התבקשו להסביר מה לדעתם צריך ומה לא צריך לעשות בבתי המחוקקים.

ב־2005 ברוקמן התקיל את המדענים שבפאנל, כששאל: "מהם הדברים שבהם אתם מאמינים, אבל לא יכולים להוכיח?". ב־2006 ברוקמן שאל "מהו הרעיון הנועז שלכם?", וביקש לדעת מה עשו המומחים בשביל החוכמה, אילו סיכונים נטלו ואיך גירו והמריצו את העולם - כמו תורת האבולוציה הנועזת והמסוכנת של דארווין. שנה אחר כך ביקש לדעת "מה גורם לכם להיות אופטימיים?", ובשנה שעברה שאל "באיזה נושא שיניתם את דעתכם?".

הווידויים ששטחו המשיבים - חתני פרס נובל, דקאנים נשואי פנים ועוד עשרות אישים שמאחוריהם עשרות דוקטורטים ומאות מאמרים, ספרים, חידושים והמצאות - מרתקים ממש. השאלה של השנה כבר עלתה, ומבקשת לדעת "מה ישנה הכל?".

החומרים אמנם כולם באנגלית (אף שיש שם שלושה־ארבעה משיבים ישראלים), אבל המאמץ משתלם. נדירים המקרים שבהם נאמרים דברי חוכמה, ונדירים עוד יותר המקרים שדברי החוכמה האלה ארוזים בתמציתיות מזמינה. דווקא במסורת היהודית אנו מורגלים באריזה של שאלות ותשובות, וב-edge.org יש מין בופה של שו"ת, ארוחת טעימות אינטלקטואלית. ודגימות המזון נותרות על השולחן לטעימה חוזרת. מומלץ להתכבד. 

פרופ' שיזף רפאלי הוא ראש בית הספר לניהחול ומהמרכז לחקר חברת המידע באוניברסיטת חיפה.