צנזורה באינטרנט

מרכז ברקמן לאינטרנט וחברה שליד בית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד http://cyber.law.harvard.eduהוא אחד ממוקדי המחקר האקטיביסטי על רשתות תקשורת מחשבים ויחס ממשלות לרשת. במרכז הזה מתארגנת פעילות אגרסיבית, כמעט חתרנית, לשימור הפוטנציאל הדמוקרטי של הרשת, ולמאבק בפוליטיקאים אמריקאים וזרים המנסים להצר את צעדי הרשת והפעילים בה.

מרכז ברקמן הכתיר את עצמו כפותח סתימות עורקים ראשי. בין השאר יזם המרכז ומוביל את פרויקט הרשת הפתוחה, The Open Net Initiative (ראו באתר http://opennet.net), המשותף לעוד אוניברסיטאות מובילות, בהן אוקספורד וקיימברידג' בבריטניה וטורונטו בקנדה. הפרויקט הזה משמש כלב שמירה לפתיחות האינטרנט, והוא מדווח בקול רם ולעתים תכופות על כל ניסיון חסימה. הפרויקט אף מפתח ומפיץ תוכנה וייעוץ כדי להתגבר על חסימות, בעיקר לשימוש אזרחי מדינות הנחשבות לרודניות.

אז מה נורא כל כך בחסימות ובסינונים של הרשת? פגיעה בחופש הדיבור ובזכות לדעת, בדמוקרטיה ובזכויות האזרח הבסיסיות ביותר. בתחילת שנות התשעים השתתפתי בייסוד כתבי עת אקדמיים מקוונים. במבט לאחור נראה הרעיון הגיוני, מקובל, כמעט מובן מאליו. משנפתחה האפשרות להפיץ באמצעות הרשת אפשר היה להוזיל מאוד את הגישה לידע המדעי ולהרחיב את קהל הקוראים של המחקר המדעי. להפצה המקוונת יתרונות רבים אחרים, מהיכולת לחפש עד היכולת לכלול תמונות, וידיאו ואודיו. ההסרה של מגבלות האורך בכתבי עת מודפסים היתה גם היא גורם משיכה. מה מסובך פה?

כבר ב־1994, בחודשיה הראשונים של הרשת בשימוש אזרחי, הופצו והותקנו מסננות תוכן. כבר אז, כשבסך הכל היה מספר קטן של אתרים וכמות מזערית של תכנים, הופיעה התופעה: תגובת נגד אינסטינקטיבית של דרישה לסינון, לבקרה, לצנזורה ולמגבלות. יחידים, משפחות, ארגונים וספריות מיהרו להתקין "שומרי סף" אוטומטיים, חסמו נתיבים, כתובות, תכנים או שמות כיד הדמיון הטובה עליהם. וכבר בחודשים הראשוניים עלה הנזק של המסננות והחסימות על תרומתן.

מפת סינון פוליטי של אתרים בעולם. מתוך מיזם "הרשת הפתוחה" של מרכז ברקמן צילום מסך: http://map.opennet.net

למשל סדרות של מאמרים שעסקו ברפואה של סרטן השד ובטיפול בנפגעות המחלה נחסמו אוטומטית, כי הכילו את המילים "שד" ו"חזה". מאמרים אחרים שעסקו ב"איידס" גרמו אף הם למחסום אוטומטי. לימים, 15 שנה ויותר לאחר שנאבקנו בהצלחה להסיר את החסימות השרירותיות ההן, אנחנו ממשיכים להיתקל בחסימות שהן תגובה לספאמרים ונוצרות על ידי מערכות נוגדות ספאם. כך, מערכות מידע שכוונתן טהורה ותוכנן זך ממשיכות ליפול קורבן ולהיעצר בפני מערכות סינון שרירותיות, "רשימות שחורות" ו"רשימות לבנות".

ההתחסדות הפוליטית, המוסרית או האחרת שעומדת בבסיס התקנת מסננות שכאלה היא אדירה. צדיקים מטעם עצמם לוקחים על עצמם לקבוע מה לא ייראה על ידי קהל שלם: משתמשי ספריות ציבוריות, עובדי ארגונים גדולים, תלמידים במוסדות השכלה. החסימה מתרחשת לא רק בקרב קהילות, אלא גם ברמת המדינה כלפי כל אזרחיה. זאת פארסה קומית־טרגית, שכן אין סיכוי שמסננות אכן ישמרו על הטוהר או יבטיחו את נפשו הרכה של מישהו. מסננות כאלה משרתות, לכל היותר, לטיהור מצפונו של המתקין. אין להן סיכוי אמיתי להשיג מטרה אחרת, אלא לגרום לנזק.

האתר נתן לעצמו שם יצירתי: Herdict הוא שילוב של Herd (עדר) ו־Verdict (פסק דין). האייקון של האתר הוא כבשה. דמותה מעמיקה את תפיסת המותג העדרי. במיטב מסורת "חוכמת ההמונים", גם כאן ההמון לוקח את החוק לידיים, ונותן גזר דין. האתר הזה, הנטוע באוניברסיטה האליטיסטית בעולם, מזמין את ההמון לשמור על זכויותיו. בכל נקודת זמן אפשר לראות באתר דיווח עדכני על האתרים שאנשים ברחבי העולם מתקשים להגיע אליהם. אפשר לראות את המקומות שמהם אנשים מתקשים להגיע, מיהם ספקי האינטרנט שבנוגע לפתיחותם ולשקיפותם נערמות תלונות, וכן הלאה.

בעידן של תקשורת רשתית, סינון הוא החטאה. ניסיונות נואלים לסינון הם החטאה, כי הם מנסים ללא הצלחה לצבוע משהו כחטא, אך סופם להחטיא. כמו שאמר השופט העליון היהודי האמריקאי לואיס ברנדייס: "אור השמש הוא החיטוי הטוב ביותר". ההנחה שבבסיס מערכות כמו Herdict היא שאין פתרון טוב יותר ממעורבות רחבת היקף של הציבור, לא החשכה והסתרה.