"חדשנות זה קשקוש מיותר"

אם המוח היה מזיע, לחדרי ישיבות במשרדי חברות היה ריח של חדר כושר, ובכניסה לסמינרים על ניהול היו מחלקים מגבות. בעשור האחרון, ובעיקר בחמש השנים האחרונות, נדרשו כל המוחות העובדים להזיע, בשם החדשנות. המושג הזה היה לאל החדש של הניהול, השיווק והעבודה בתאגידי ענק ובחברות קטנות שנלחמות על חייהן בשוק תחרותי. הניסיון התמידי הזה להפתיע, להמציא את הדבר הבא, לנער את העולם, הצמיח גורואים, מומחי חדשנות, ודחק הצדה כמה עקרונות עבודה אחרים, בסיסיים יותר.

לכן מפתיע למדי שדווקא אחת הנשים הכי חדשניות בעולם שמה כעת על השולחן עיקרון קלאסי, ומטאטאה הצדה את החדשנות. בשקט, בעדינות, אבל בלי לשכוח לעשות לו גם וידוא הריגה. "חדשנות מוערכת יתר על המידה", אומרת אסתר דייסון, חלוצת אינטרנט, פעילת גנום, יועצת למדינות מתפתחות, יזמית טכנולוגית ותיקה, משקיעה בעלת הון ומי שבימים אלה מתכוננת לקראת הטיסה הפרטית שלה לחלל. "חדשנות היא גישה ילדותית; אחת הבעיות עם ילדים היא שהם רוצים להיות שונים ולעשות דברים מסעירים שאיש לא עשה לפניהם. אבל רבות מהבעיות שהעולם מתמודד איתן יכולות להיפתר אם נלמד לעבוד באופן יעיל יותר. אין צורך בחדשנות, יש צורך ביעילות".

דייסון היא קול מעניין במיוחד בגל האנטי־חדשנות שמתעורר לאחרונה באמריקה, ששיאו עד כה נרשם בסוף דצמבר. במאמר חריף שפורסם ב"ביזנסוויק" טען פרופ' ברוס נוסבאום, בעצמו מומחה לחדשנות, שהקונספט מת. "בסופו של דבר", טען בטקסט שעורר דיון נרחב בעיתונות וברשת, "החדשנות, הן כטקטיקה והן כאסטרטגיה, התבררה כחלשה מכדי להתמודד עם משברים כלכליים וחברתיים". במקומה הציעה נוסבאום את הטרנספורמציה - קונספט שיאפשר התמודדות עם עולם שמשתנה ללא הרף.

דייסון באוויר. "אני משערת שהאינטרנט מאכזב, כי טבע האדם מאכזב. האמת שציפיתי שאנשים יהיו טובים יותר בשמירה על פרטיותם. אנחנו יכולים לעשות עבודה טובה יותר בשמירה על המידע שלנו בלי למסור אותו לידי אחרים" צילום: Steve Jurvetson

ההצעה של דייסון, להתמקד ביעילות, מתחכמת פחות; והביקורת שלה מעורפלת קצת יותר, גם אם נוקבת למדי. "אני אוהבת חדשנות", היא מודה בראיון מיוחד ל"כלכליסט", "אבל אני לא חושבת שעולם של יעילות הוא רע בהגדרתו. אני חושבת שעולם שהוא כולו מקשה אחת הוא רע. איני מנסה לשכנע אנשים שלא להשקיע בחדשנות, ולגרום להם להשקיע בדברים טובים ומועילים יותר מאלה המוכרים להם - לא משנה באיזה תחום".

משתמע מכך שחדשנות אינה דבר טוב ומועיל.

"חדשנות זה טוב ויפה, אבל כמו עוצמה - גם לה יש שני צדדים. הדברים השליליים כוללים המצאות שאנשים לא מסוגלים להבין, חדשנות חסרת תועלת או מוצרים עמוסי פונקציות לא שימושיות. חדשנות לקויה באה לידי ביטוי במוצר חדש ויקר יותר, שלא מקנה לבעליו שום יתרון יחסי. גם חדשנות בתחומים של תרופות ממכרות, הימורים או כלי נשק ודאי אינה מועילה. חדשנות חיובית, לעומת זאת, נמצאת במודלים עסקיים חדשים, במוצרים זולים ועמידים יותר ובמתן פתרונות יעילים יותר לבעיות שאנשים מתמודדים איתן".

פרודוקטיביות, עמידות - פיהוק אחד גדול. חלק גדול מכוחה של החדשנות, ואולי המפתח להצלחתה, הוא הסקס אפיל שלה. אפשר לראות את זה בדוגמה הכי בנאלית: החדשנות של אפל סקסית, שיפור הביצועים של מיקרוסופט משעמם.

אבל דייסון מתנגדת לגישה הזאת. "אני חושבת שפרודוקטיביות סקסית מאוד", היא מתעקשת, "בתנאי שהיא נעשית למטרות טובות ומועילות. אם להתייחס לדוגמה שלך, אפשר לומר שהחדשנות של אפל הופכת את המוצרים לקלים לשימוש ולכן למועילים יותר. אני לא נגד חדשנות - אני נגד הערצת החדשנות גופה. מיקרוסופט, למשל, עושה דברים חדשניים ומועילים בכל הנוגע לרישומים רפואיים, ועל כך אני מריעה לה. לא תמיד חדשנות מיותרת; לעתים היא חיונית ויש בה צורך, כל אימת שהשיטה הישנה לא עובדת טוב דיה".

חברות האלקטרוניקה, למשל, שקעו במירוץ טרנדי וחסר תועלת, לדעתך? הן לא הפכו את הצרכנים למכורי חדשנות?

"לא בהכרח, יש הרבה דרכים שבהן החברות הללו רושמות הישגים אמיתיים בפרודוקטיביות ובהורדת העלויות. כל אדם מחליט לעצמו אילו מוצרים חיוניים לו, ולכן אני לא מתווכחת עם הצרכנים, אלא עם המוכרים שאומרים להם שהמוצרים הללו חיוניים".

זה לא הופך את החדשנות לעניין של נקודת מבט? כל אחד יכול לומר שהחדשנות שלו מביאה לשיפור כלשהו.

"זה לא עניין של השקפה. הנקודה היא שצריך לשפוט כל דבר לגופו ולהכריע אם הוא טוב או רע".

דייסון עושה את זה לאורך כל השיחה: לוקחת צעד אחורה, ורק משתמשת בו כתנופה לקפיצה נחושה הרבה יותר שלושה צעדים קדימה. הנה, היא לא שוללת חדשנות, אבל הנה, היא מזנקת הלאה ובטוחה שהיא יודעת בדיוק מהו טוב ומהו רע. הנה, היא חושבת שלחדשנות יש גם צדדים חיוביים, אבל רגע אחר כך היא שוללת את עצם השימוש במילה. "אני מעדיפה לא להגדיר מהי חדשנות בעיניי. זה כמו דמוקרטיה; אנשים מפסיקים לחשוב וכורעים ברך כשהם אומרים את זה. אני מעדיפה להימנע מנימוקים ומוויכוחים ולהשתמש במילה שמבטאת משהו ספציפי יותר ומעוור פחות מ'חדשנות' ו'דמוקרטיה'".

אסתר דייסון. "חדשנות היא גישה ילדותית. אחת הבעיות עם ילדים היא שהם רוצים להיות שונים ולעשות דברים מסעירים שאיש לא עשה לפניהם. אבל אין צורך אפילו בהמצאה אחת חדשה כדי לפתור את רוב הבעיות" צילום: Steve Jurvetson

והמילה הזאת, כאמור, היא פרודוקטיביות. המשבר הכלכלי ודאי סייע למעבר שלה מהחולמנות האמריקאית ליעילות היפנית. "אפשר לפתור עם פרודקטיביות את כל הבעיות", היא מכריזה, שוב נחרצת מאוד. "לעזור לעניים, להבריא אנשים".

אז למה זה לא קורה?

"פרודוקטיביות אינה פשוטה, ולכן אסור ללעוג לה. במובן מסוים, כדי לגרום לדברים לקרות אין צורך בחדשנות מחשבתית, אלא באומץ. זה מה שחסר בעולם. כמובן שכל הדברים עובדים יחד: טכנולוגיה טובה בהחלט עוזרת, אבל אין צורך אפילו בהמצאה חדשה אחת כדי לפתור את רוב הבעיות בעולם. אם אנשים רק היו עושים דברים כמו שצריך...".

"תמיד טוב לעשות טעויות חדשות" הוא הציטוט המפורסם ביותר של דייסון, כזה שכבר מככב על טי שרטס ומגנטים מסחריים, וחותם כל אימייל שלה. אין ספק שהרזומה שלה מצדיק את הכתרתה כאחד האנשים החדשניים בעולם. אבל במסגרת הדיון העקרוני בעיניה - והסמנטי בעיני אחרים - על חדשנות, היא מסרבת להיות מוגדרת כך. "אני מעדיפה להתייחס אל עצמי כאל אדם סקרן עם ראש פתוח, ולא כאל חדשנית".

אבל גם כאדם סקרן עם ראש פתוח, מפתיע לשמוע אותך מהללת כך את הפרודוקטיביות, עיקרון בסיסי למדי.

"אני משערת שחשבת שאני אדם של חזון ודברים דומים, אבל אני חושבת שפרודוקטיביות אינה דבר רע כל כך".

עם המחשבה הזאת היא יצאה בשנים האחרונות לשלל מדינות מתפתחות, כאלו שמבחינתן חדשנות היא לא בשורת הגאולה, מקסימום צעצוע לעשירים. מאז 1989 מעורבת דייסון בנעשה במרכז ובמזרח אירופה, ובשנים האחרונות הרחיבה פעילותה גם לאפריקה ולאסיה: היא משקיעה, מסייעת לחברות הפועלות במדינות אלו, פועלת בארגונים לקידום הדמוקרטיה והחינוך ברחבי העולם, ייסדה כמה גופים התנדבותיים ואפילו משמשת יועצת טכנולוגית לנשיא בולגריה. כל כך הרבה פעילויות, והמסקנה אותה מסקנה.

"אני מבלה הרבה זמן במדינות שבהן אנשים אינם יעילים", היא מספרת. "אני מבלה הרבה זמן עם ממשלות שאינן מתפקדות, במקומות שבהם לוקחים שוחד ולא מעניקים חינוך - לכן הם לא יכולים להיות יעילים. והפתרון למצב הזה לא יכול להיות חדשנות או ממשלה עולמית, אלא ביזור.

דייסון באימונים לקראת הטיסה לחלל. "אני לא חדשנית, אני מעדיפה להתייחס אל עצמי כאל אדם סקרן" צילום: Steve Jurvetson

"זו בעיה שהעולם המערבי אינו יכול לפתור, המדינות הללו צריכות לפתור אותה בעצמן", היא אומרת, ובעצם מוצאת עוד הקבלה בין חדשנות לדמוקרטיה. "אנחנו יכולים לעזור או לדחוף לכיוון הנכון, אבל בסופו של דבר זו החלטה שלהן. וזו הבעיה האמיתית, כי אנחנו יכולים לעשות הרבה - ואנחנו עושים - אבל איש אינו יכול לתת למישהו חירות, הוא חייב לקחת אותה בעצמו. לכן הדברים האלה מסובכים כל כך - כי אי אפשר לתת אותם, הם צריכים להילקח. וכדי לקחת, אדם צריך שיהיו לו כלים מסוימים מלכתחילה. זה התפקיד שלנו: להיות מודל לחיקוי חיובי, ללמוד איך להבריא אנשים או איך לספק להם אוכל כדי שהם יוכלו לעבוד, וכדומה".

דייסון היא חוקרת יבשות. הצלילה שלה לתוך תחומים צומחים, והבחירות המרתקות שלה פעם אחרי פעם, הופכים אותה למעין קולומבוס של העולם החדש. המסעות של דייסון (58) החלו ב־1977, כשעזבה את העיתונות והחלה לעבוד בכמה חברות השקעה. כעבור שש שנים בלבד היא כבר קנתה אחת מהן, התמחתה בהשקעה בחברות טכנולוגיות והיתה מראשוני התושבים ב"עולם החדש" ומראשוני המסקרים אותו.

בשנים האחרונות אחת היבשות החדשות שהיא מגלה היא הגנום האנושי. "זה מעניין אותי, זה עוד דבר שאני רוצה להבין ועוד ידע שאני יכולה לצבור". ובכל זאת, היא מודה, "זה הדבר הבא, ואני רוצה להיות מעורבת בזה".

במסגרת המעורבות הזאת העבירה דייסון את המידע הגנטי שלה לצורך מחקר מיוחד של פרופ' ג'ורג' מ. צ'רץ' מהרווארד, והיא חברה בדירקטוריון של 23andme - חברה שמוכרת ערכות אישיות למיפוי הגנום ומזמינה את הקונים להעלות לרשת את המידע הגנטי האישי שלהם, כדי ליצור מאגר מידע שיקדם את המחקר בתחום. "הרעיון הוא לעודד אנשים לא לפחד, למצוא קשרים בין דברים ולהבין. אין כאן ודאות, הגנום אינו חוזה את העתיד, אבל חשוב שיהיו כמה שיותר נתונים ומשתמשים כדי שאפשר יהיה לבצע השוואות וחישובים בעלי משמעות, מה שיסייע, למשל, לצמצם סיכונים בריאותיים". ואז היא עוצרת רגע וקופצת ליבשת אחרת שגילתה, האינטרנט: "גנום הוא כמו חיפוש מותאם אישית".

כמה מהפכני יהיה פרויקט הגנום?

"אני לא חושבת שזו מהפכה כמו החשמל, שנדבר עליה בעוד מאה שנה, אבל הוא ישנה את התפיסה של חלק מהאנשים את עצמם. בטווח הקצר זה יספק לנו טיפול בריאותי טוב בהרבה, משום שנבין תהליכים ביולוגיים ונוכל ליצור תרופות יעילות יותר. אבל אי אפשר להפריד בין סביבה לבין תורשה; רוב הבעיות הבריאותיות מקורן בהתנהגות ולא בגנטיקה. בכל זאת, אולי אם אנשים יידעו מה נמצא בגנים שלהם - הם יקפידו יותר.

"בטווח הארוך זה הרבה יותר מעניין: זה כמו Word של מיקרוסופט, שעשויה מאפס ואחד. אדם הוא קצת כמו Word, וידיעת האפס והאחד שמרכיבים אותו מעניקה לו ראייה חדשה לחלוטין על כל אדם. את יכולה להבין כיצד התוכנה בנויה, אבל התוצאה היא אינטגרציה בין המבנה הבסיסי הזה לבין המערכת כולה. ולהבין כיצד אנשים בנויים זה כוח".

לא רק Word, גם כל וירוס מחשבים בנוי מאפס ואחד.

"כן, זה החלק המפחיד. כמו בכל דבר - כוח וידע יכולים להיות מנוצלים לרעה. רשע הוא חלק מהאנושות, אבל היכולת לבחור בין טוב לרע היא שהופכת אותנו לאנושיים. צריך לבזר מערכות ולתת לאנשים חינוך שיאפשר להם להיות אחראיים לעצמם ולהבין את ההשלכות של הרשע, כדי שהם ילמדו להשיג מטרות בדרך חיובית".

מה שלא יקרה, איך שזה לא ייעשה, דייסון דורשת מאמץ. "העתיד נמצא בכל מקום שבו יש בני אדם. אני חושבת שהגישה של 'מגיע לי' במקום 'אני צריך לעבוד בשביל זה' משתנה בגלל המשבר הכלכלי. אני ממש לא חושבת שהגיע קץ הקפיטליזם, אבל כן הגיע סופו של העידן שבו אנשים מרשים לעצמם להיות עצלים".

העתיד הקרוב שלה נמצא דווקא בחלל, שבו אין בני אדם. בשלושת החודשים האחרונים התגוררה דייסון בקזחסטן, במרכז אימון הקוסמונאוטים הרוסי Star City. היא התאמנה לקראת טיסה פרטית לחלל, שעדיין לא ידוע מתי תתקיים - ונהנתה מכל רגע. "למדתי המון במחנה האימונים. זו חוויה מעניינת".

מתי גם אנחנו נוכל לטוס לחלל, כמו שאנחנו טסים לחופשה באירופה?

"זה לא יקרה בקרוב, אבל בעתיד זה ייהפך לדבר הרבה יותר נפוץ ונגיש. גם האינטרנט היה פרויקט ממשלתי, שהחל לפרוח רק כשהחברות המסחריות נכנסו לתמונה; בחקר החלל זה יהיה אותו הדבר".

את חוויות מחנה האימונים פירטה דייסון בהרחבה בבלוג שלה ב"האפינגטון פוסט", אתר חדשות ובלוגים עצמאי, אחד הפופולריים בעולם. הטורים של דייסון מעלים שגם קזחסטן והמחנה הרוסי היו מבחינתה יבשת שיש לחקור. "אני משוגעת", כתבה, "אני אמריקאית בעלת אובססיה ליעילות ולבהירות. אחת הסיבות שבגללן נרשמתי לתוכנית האימונים הזו היא כדי לאתגר את האובססיה הזו שלי (...) לראות אם אוכל לשרוד היטמעות בת שלושה חודשים בתרבות של עמימות ולחישות". גם הרוסית השוטפת שבפיה לא אפשרה לדייסון לפזר את מסך הערפל הקזחי־רוסי. "במובן מסוים, מידע הוא כוח. במובן אחר, מידע הוא חסר ערך, משום שאנשים מעוטי אפשרויות אינם רגילים לתכנן תוכניות או לשקול חלופות; הם רק ממתינים לעתיד שיבוא".

דייסון חיה על הקו העדין שבין מדע לחלום. ואיכשהו, זה הצליח לה, לפחות עד היום. היא נולדה בשוויץ לאב פיזיקאי ואם מתמטיקאית, למדה כלכלה בהרווארד והחלה את דרכה המקצועית כבודקת עובדות ואחר כך עיתונאית ב"פורבס". משם עברה לתחום ההשקעות, ובמקביל היתה מחונכי עולם המחשוב כפי שאנחנו מכירים אותו היום. ב־1980 היא יסדה את פי.סי פורום, כנס יזמי טכנולוגיה מוביל, וארגנה אותו במשך כעשרים שנה. כמו כן פרסמה בשני העשורים האחרונים אין ספור מאמרים וגם כמה ספרים שהיו תיעודים ראשונים, חדים ומדויקים של עידן האינטרנט המתהווה. בעשור האחרון היא שימשה, בין השאר, יו"ר ICANN, גוף ממשלתי אמריקאי שאחראי להקצאת כתובות אינטרנט; יו"ר EFF, ארגון למען זכויות אזרח ברשת; משקיעה, יועצת וחברת דירקטוריון בשלל חברות בתחום, ובהן, למשל, פליקר. במילים אחרות, לאשה יש קילומטרז' אינטרנט שמשנה לגמרי את הפרספקטיבה.

ממרחק השנים, מה נשאר מהאינטרנט שראיתם בעיני רוחכם כשהוא רק נולד?

"האינטרט לא התחיל כחלק מחזון היפי של חירות, דמוקרטיה וחופש המידע. הוא תמיד נשלט בידי ממשלות ותאגידים: הרשת התחילה כפרויקט מחקר ממשלתי של צבא ארצות הברית, והיתה מעין מועדון גברים, פורום פנימי סגור. המהפך קרה רק בתחילת שנות התשעים, כשהמגזר העסקי התחיל להשתמש בה לצרכים מסחריים, ואז היו מי שלחמו למען חופש הביטוי המסחרי. הרבה מאוד אנשים דמיינו את האינטרנט בצורות שונות, ולכן היו לרשת הרבה מאוד גלגולים, ורבים טוענים לזכות ראשונים. אבל זו המהות של האינטרנט: לשמש פלטפורמה להרבה חזונות שונים".

ומה החזון שאת הלבשת על הפלטפורמה הזאת?

"החזון שלכל אחד יש אפשרות לממש את החזון שלו. לומר שהאינטרנט הוא תרבות יחידה זה מטורף; זה כמו לומר שהעולם חד־תרבותי. האינטרנט הוא מקום שבו הרבה תרבויות יכולות לחיות זו בצד זו ולבחור אם לתקשר ביניהן או להישאר מבודדות. הן יכולות לעשות מה שהן רוצות.

"הרשת היא כמו כדור הארץ, היא מכילה הרבה דברים, רעים וטובים; יש לה עוצמה רבה והרבה בעיות, אבל בסופו של דבר אנשים אחראים למה שהם עושים עם זה. הרשת אינה כופה עליהם דבר. במטפורה אחרת, האינטרנט הוא כמו גלידה - הוא גורם להשמנה ולכן מי שאוכל גלידה צריך להפגין אחריות. אנשים אחראיים לעצמם ולמעשיהם, גם אם משתמשים בכלים החדשים ובטכנולוגיה באופן טיפשי".

יש טענה שהרשת של ימינו פחות חופשית מבעבר: ממשלות מצנזרות מידע, תאגידים מוכרים אותו.

"זה לא חשוב. ממשלות מצנזרות מאז ומעולם והאינטרנט הרבה פחות מצונזר מאמצעי תקשורת אחרים. גם התאגידים אינם בהכרח רעים - יש כאלה שעוזרים למשתמשים ולאינטרנט. בכל מה שנוגע לאבטחת מידע, למשל, אני מעדיפה לקנות את פתרונות האבטחה שלי מחברה שאני סומכת עליה ושאני בחרתי בה, מאשר מממשלה שלא בהכרח תספק לי פתרון אמין. אני מעדיפה שיהיו הרבה חברות שמתחרות זו בזו מממשלה שלכאורה מחויבת לציבור אבל בעצם אינה עושה דבר. כי הרי מה שחשוב זה הביזור של הכוח".

ובכל זאת, המציאות עמדה באידיאל המקורי?

"אני משערת שהדברים מאכזבים, כי טבע האדם מאכזב, אבל אני לא לוקה באשליות. האמת שציפיתי שאנשים יהיו טובים יותר בשמירה על פרטיותם. אנחנו יכולים לעשות עבודה טובה יותר בשמירה על המידע שלנו בלי למסור אותו לידי אחרים.

"ובכל זאת אני אופטימיסטית. מבחינתי קידמה זו אפשרות לשפר ולפתור בעיות, ואני רואה את העתיד כמשהו חיובי ומעניין, כהזדמנות".