מלחמת המצגות של צה"ל
עוזר הרמטכ"ל יצא השבוע כנגד המצגות הממוחשבות בטענה שהן מרדדות את הדיון; הבעיה אינה בטכנולוגיה אלא במשתמש, ובמקום לתקוף אותה כדאי ללמוד להשתמש בטכנולוגיות חלופיות
הטוקבקים לא איחרו לבוא, וארבעה קולות שונים נשמעו בעניין. המגיבים בקול הראשון השיבו אש ברמת הרטוריקה, והתמקדו בהתבטאות המיליטריסטית של וינר: לא כל שינוי בהליכי העבודה צריך להיעשות באופן אלים. לא כל בחינה של תוכנה צריכה להישמע כאילו היא הסתערות. והתבטאויות הננבחות בקול רם ומאיים אינן בהכרח משכנעות או נושכות. האם יש תוכנה שמעצבת את אופן ההתבטאות של וינר ועמיתיו?
הקול השני של המגיבים התייחס לדברים יותר לעומק - ותמך בעמדתו של וינר. "פחות עזרים = יותר תכלס", כתב אחד הטוקבקיסטים. המצגת נהפכת לעתים תכופות לקנקן או מסך עשן שמסתיר את התוכן החשוב, והיא זוכה לתשומת לב רבה מדי. המתנגדים רוצים לראות פחות מצגות גם בחברות אזרחיות ובאקדמיה.
מגיבים מסוג שלישי ראו בטיעוניו של וינר ביטוי להתנגדות עקרונית לטכנולוגיה. היו אפילו תגובות סרקסטיות ששלחו אותו להיסטוריה, עם ביטויים כמו "איש האתמול", "תקופת האבן", "בורות".
זאת לא הטכנולוגיה אלא השימוש בה, טענו התגובות מן הסוג הרביעי - וזאת העמדה שאליה אני מתחבר. הבעיה, אם יש כזאת, היא במשתמש, לא בכלי. סכין יכול להיות מסוכן בידיים לא אמונות, אבל שימושי בידי מי שרוצה לפרוס עוגה. נוהל קרב בצבא, תהליך קבלת החלטות בארגון אזרחי או נוהל דיון של כל מטה מקצועי יכולים להיות טובים או משמימים, עמוקים או שטחיים, יסודיים או מסונוורים באמצעות פירוטכניקה, מחדשים או טוחנים מים. בכל מקרה, לא הטכנולוגיה היא הקובעת. אותה טכנולוגיה עצמה יכולה להיות לעזר או לרועץ. כשם שתוכנת מצגות יכולה לשמש מחסה לקצינים גרועים המעוניינים להסתיר את רדידותם, היא יכולה לשמש אחרים כדי לשכנע או להבהיר בצורה מבריקה. הפוקוס על הטכנולוגיה במקום על מפעיליה או אופני השימוש הוא פשוט מוטעה.
על הסגנון הצבאי־אגרסיבי של וינר אני לא יכול להתלונן; איני אוהב את הסגנון הזה, ואני חושב שהוא תורם לרדידות הדיון לא פחות מן הטכנולוגיה שבה בוחר מאן דהוא כדי להציג דעות או עובדות. אבל אני לא מתבלבל בין עיקר לטפל כמו וינר. אני משתדל לא לערבב בין סגנון לתוכן, ומציע גם לו לנהוג כך.
כמו כן איני שש לתקוף את וינר על מידת הקידמה הטכנולוגית שלו. איני יודע עד כמה הוא משכיל טכנולוגית, והרי גם מי שבקיא בטכנולוגיה עלול לטעות לפעמים. זו לא שאלה של "מודרניות". הסוגיה היא אילו כלים תומכים באיזה תהליך מחשבתי וארגוני, והעיסוק בה צריך להישען על היכרות עם הכלים האפשריים, על מחקר ועל ניסיון. אני משוכנע שלוינר יש ניסיון רב בדיונים משמימים, שבהם אנו אסירים של מצגות משעממות, מטופשות ולא מחדשות. אבל מה הרבותא בציור תוכנה כזאת או אחרת כאשמה? בלי פאוור פוינט כל הקצינים יבריקו? קל מדי לתקוף את הטכנולוגיות במקום לטפל בקצינים רדודים או בהתנהלות השטחית.
זו לא טענה חדשה, העמדה שהשמיע השבוע וינר. פרופ' אדווארד טאפטי, מהחוקרים המובילים שעוסקים באופן הצגת נתונים, כבר הרבה לבקר את המצגות. טאפטי, שכבר זכה לכינוי "דה וינצ'י של הדאטה", גיבש כתב אישום רהוט נגד המצגות, שמסייעות לדובר ולא לקהל, מזמינות פשטנות ומכרסמות מזמן הדיון. הוא אפילו הרחיק לכת והאשים את ההישענות היתרה על מצגות באסונות של ממש, כולל התרסקות מעברות החלל של אילן רמון. אבל טאפטי, שלא כמו וינר, גם מציע חלופות טכנולוגיות, לא רק פקודות.
וינר מצא שעיר לעזאזל קל ונגיש מדי, ומעל בתפקידו להציג חלופה שמנצלת את הטכנולוגיה. לשלוח את מכיני המצגות "בפקודה" להכין ניירות של כמה עמודים הוא אכן צעד רגרסיבי. בעידן של התפוצצות מידע, לא בטוח שפרוזה היא הפתרון הנחוץ או היעיל. אולי במקום לפסול בלהט אמצעים כאלה או אחרים, כדאי להשקיע קצת יותר בלימוד, עדכון ושימוש נכון באמצעים שכבר קיימים? אולי ראוי לעסוק בשימוש יצירתי ופרודוקטיבי בכלי הצגה וניהול ישיבות? אולי קצת יותר מה כן במקום מה לא?
אני לא מאמין שוינר באמת מתכוון לשלול את הצורך בעבודה צוותית או בהצגה לקהל מקבלי ההחלטות. הוא אינו קורא לבטל את הפורמט הניהולי שנקרא בצבא "קבוצת פקודות" ובאזרחות קונסיליום או היוועצות מומחים. לכן איני מקבל את הפקודה שלו לחזור למסמכים ארכניים, וממליץ גם לתלמידיי לחפש תורות ניהול במקום אחר, אולי קצת פחות פסקני.
אני מציע שוינר ואחרים, בדברם על אמצעים תומכי החלטה ודיון, יתפנו לעסוק בטכנולוגיות כגון שווקי מידע וניבוי, כלי ויקי וכלי מיפוי קוגניטיבי, במקום להתנפל על שעיר לעזאזל - תוכנה כזאת או אחרת שהיא ממילא בת חלוף. בצבא, כמו באזרחות, נחוצים יותר תחכום ותמיכה בניהולן ישיבות ודיונים, ולא חזרה לאחור.
פרופ' שיזף רפאלי הוא ראש בית הספר לניהול והמרכז לחקר חברת המידע באוניברסיטת חיפה. sheizaf.rafaeli.net
