על גששים, GPS ומה שביניהם

טופופובים הם אנשים הפוחדים מחיפוש, אלה שאינם חולמים לצאת לחפש אתונות ובוודאי שאינם מצפים למצוא מלוכה. לאלה מומלץ בחום לקבל מעט "תרפיה לטופופוביה" על ידי קריאת הספר החדש והבלוג של הפסיכולוג הקנדי קולין אלרד, המתייחס לעניין האוריינטציה וההתמצאות במרחב כתופעות פסיכולוגיות. בימים שבהם כלי חיפוש באינטרנט ובמרחב הקיברנטי הם נחלת הכלל, מרענן להיזכר בחיפוש ובהתמצאות בעולם האמיתי.

“אתה נמצא כאן: איך זה שאנחנו מצליחים להגיע לירח, אבל הולכים לאיבוד בקניון" הוא שם ספרו החדש של אלרד. אפשר לקבל ורטיגו רק מלחפש את הספר. (בארה"ב הוא נקרא "You Are Here: Why We Can Find Our Way to the Moon, but Get Lost in the Mall"). יש מי שיש לו חוש כיוון טבעי, כאילו נולד עם מצפן ביד ומד קואורדינטות וירטואלי חקוק במוח. כך היו הגששים, רעיי בצבא. אבל יש רבים, כנראה רבים יותר, שאפילו לא יודעים מהו מד קואורדינטות, ובוודאי שאינם מצטיינים בהתמצאות במרחב. היכולת להתמצא במרחב, לנווט בדרך הקצרה ביותר ולשמור על אזימוט נבחר, היא כנראה מתנה נדירה. על היכולת הזאת נסוב ספרו החדש של אלרד, שמתייחס אליה רבות גם בבלוג שלו (www.colinellard.com).

במהלך שירותי הצבאי יצא לי לפקד לתקופת מה על מחלקת גששים. לאנשים מופלאים אלה היו יכולות מתוך האגדות. הם תמיד ידעו איפה הם נמצאים, גם כשהיו בתוך עינה של סופת חול. תמיד ידעו איך להגיע, גם אם זה היה לילה נטול ירח ומסלול חתחתים. והם ידעו מי עבר פה קודם, לאן הוא הלך, ובאיזו מהירות התקדם.

תל אביב. "איפה לעזאזל זה בוגרשוב" צילום: אוראל כהן

איפה יש עוד אנשים כאלה? במקומם, יש יותר טכנולוגיה. אני מביט בהשתאות בהתפתחות המהירה של כלי ההתמצאות המקוונים העומדים לרשותנו. אנו לא גששים, אבל יש לנו מערכות מיפוי, תצלומי אוויר, תצלומי שטח, תצלומי אוויר שמולבשים עליהם מפות, מפות שאפשר לסובב ולהביט בהן מזוויות שונות, ועוד. יש התפתחות מסעירה בתחום הטלפוניה הסלולרית במרחב, וניצול יכולות האיכון שבה. אנחנו לא גששים, רק רוצים להגיע הביתה בשלום, אבל עוד ועוד מאיתנו מבקשים דברים מתוחכמים כמו התוויית מסלול בטרם צאתנו מהבית, עדכון הבחירה על פי שיקולי צפיפות ודיווחי תנועה, ועוד.

הצעצוע החדש, ה־GPS, הופך במהרה להיות מכשיר נכסף, המותקן בעשרות אלפי מכוניות. לשכנים כבר יש. האם אני שמרן חסר תקנה המתגעגע לעולם הישן, בכל פעם שאני מביע את ההתנגדות הפנימית שלי ל־GPS? אולי רכשתי גם את זה בצבא. אז, התייחסנו בחשדנות לכל טכנולוגיה שהפכה את משתמשיה לתלויים בה. אפילו למצפן. תמיד אימתנו את האזימוט גם באמצעות סימנים נוספים: כיוון הצל שמטילה השמש לפי השעה ביום, הזווית של אפיק הוואדי, הצד של האפיק שבו יש יותר צמחייה, מסלול הירח ומיקומו לפי השעה בלילה והתאריך בחודש, מיקום כוכב הצפון. זכרנו תמיד שגם אם המצפן לא מזייף, הוא מוטה במעלה או שתיים. כמה עוד יודעים לעשות שימוש בכל אלה? היום, עוד ועוד אנשים מקבלים את הוראותיו של ה־GPS כפקודה.

יש הבדלים מגדריים ביכולת ההתמצאות במרחב, שכבר נהפכו ל"ידועים". ידוע שנשים מתייחסות פחות למיקומן המרחבי ולכיווני שושנת הרוחות, ושגברים אינם יודעים איך לבקש עזרה ולשאול על כיוונים (אגב, לגששים שלי לא היתה שום בעיה לבקש עזרה. אלה היו גברים שבגברים). אם תאמר לאשה: "אני מחכה לך בפינה הצפון־מערבית של ההצטלבות", אתה צפוי לחכות זמן רב, כי הצירוף "הפינה הצפון־מערבית" פשוט לא מדבר אליה. לעומת זאת, אם תאמרי לו: "סע עד תחנת הדלק השנייה ואז תפנה ימינה בדיוק בין המכבסה לשיח הבוגנוויליה" - גם את תתייבשי כנראה ארוכות. אין לו מושג מה זה בוגנוויליה, והוא מעולם לא שם לב שיש שם מכבסה. האבולוציה פיתחה במוחם של הציידים, אבותיהם הפרה־היסטוריים של הזכרים של ימינו, כישורי התמצאות הנסמכים על כיווני רוחות השמים, וניוונה את תשומת הלב הניתנת לפרטים לאורך הדרך. ואילו אצל המלקטות, אמותיהן הקדמוניות של הנשים, התחדדה דווקא ההבחנה בפרטים מקומיים והישענות עליהם. חלק ממשי מביטחון ישראל וגבולותיה היה (ואולי עדיין) מבוסס על כך שיש כאלה, כמו הגששים ששירתתי איתם, שהאבולוציה שלהם היתה כנראה אחרת.

נמלים יכולות לנדוד בצורה אקראית, ימינה ושמאלה, למרחקים אדירים, מספר לנו אלרד, ואז למצוא את הקן ולחזור אליו בקו ישר, הקצר ביותר. אצל בני אדם המצב אחר: על פי סקר שערכה חברת נוקיה, יותר מ־90% מהמבוגרים מאבדים את הדרך ואת הביטחון במיקומם באופן תדיר. אובדן הדרך והכיוון מזוהים בזיכרון האבולוציוני שלנו עם סכנת מוות. כשליש מן המבוגרים מאשימים את בני זוגם באיבוד הדרך. התברברות קלה יכולה, אם כן, להתפתח למשבר גדול מאוד.

אלרד מטיף לטיפוח יחסי קרבה חמים יותר עם המרחב וההתמצאות בו. אולי קצת פחות Google maps, וקצת יותר התמזגות עם הטבע. קצת פחות תלות עיוורת במדריכים ונהגים, וקצת יותר ערנות. ואם כבר GPS, אולי כדאי שנחשוב להתקין GPS שיש לו חוש הומור, ולהתייחס גם אנו לטעויות ניווט קטנות בפרופורציה. בדיוק מה שלא הייתי מוכן לקבל אצל הגששים בצבא.