המדרגות של נוחי

דרך ארוכה עשה איש העסקים נוחי דנקנר (54) עד שהפך לאחד מאנשי העסקים המוערכים והחזקים ביותר בישראל. האימפריה שלו, קבוצת אי.די.בי, כוללת חברות כמו סלקום, כלל ביטוח, מכתשים אגן, נכסים ובנין, נשר, נייר חדרה, נטוויז'ן, גיוון אימג'ינג, פאנדטקועוד, וכן שורה של חברות אחזקה שדרכן הוא מנהל את פעילות הקבוצה - דיסקונט השקעות, כלל תעשיות, כלל תיירות, כור, אלרוןו כלל ביוטכנולוגיה.

דנקנר, העצמאי והאסרטיבי ביותר מקרב דור הבנים של משפחת דנקנר, לא בנה את מעמדו ביום אחד, אלא בעבודה קשה ורציפה, שלב אחרי שלב. נדמה שדנקנר עורך מדי כמה שנים קפיצת מדרגה - צעד נועז, לעתים בעל אופי של הימור, שמקדם אותו עוד שלב בקריירה העסקית. אף על פי שכבר מזמן הגיע לטופ בישראל, נדמה שדנקנר לא נח לרגע.

בוטיצ'לי

לאחר השחרור מהצבא הקים דנקנר הצעיר יחד עם מודי כידון, חברו לקורס הטיס (שאותו לא סיים) את בוטיצ'לי, שהיתה ידועה יותר בכינוי "בית התה של נוחי". בוטיצ'לי היה בית גבינות ויין ביפו העתיקה, שהפך די במהרה למקום הבילוי הקבוע של החבר'ה הטובים מצפון תל אביב. כעבור שנתיים מכרו כידון ודנקנר את העסק ואפילו יצאו ברווח. זה כנראה היה האקזיט הראשון של נוחי.

הפרידה

הממון הרב שצבר דור המייסדים של משפחת דנקנר חולק שווה בשווה בין בני הדור השני, אבל הניהול לא חולק בצורה שווה. דווקא אביו של נוחי, יצחק, היה היחיד מבין ארבעת הבנים של רחל ומשה דנקנר שלא זכה לנהל את אחד מעסקי המשפחה - ופנה לתחום היהלומים. נראה כי דווקא נקודת פתיחה זו, שהיתה נחותה לכאורה עבור נוחי, דרבנה אותו לצאת לדרך עצמאית ולהוכיח את יכולותיו לשאר בני המשפחה.

משפחת דנקנר: נוחי, דני, דורי, שמואל, אלון וצביקה מור צילום: מיכאל קרמר

בשנת 1984 ייסד דנקנר עם שותפו משה לוסקי את משרד עורכי הדין דנקנר־לוסקי. את הפריצה לתודעת העולם העסקי הוא עשה רק באמצע העשור החמישי לחייו, כשלראשונה קראו שניים מנציגי דור הבנים (נוחי ודני) של משפחת דנקנר תיגר על מנהיגותו הוותיקה של הדוד שמואל, והובילו מהלך שבמסגרתו נכנסה המשפחה לגרעין השליטה בבנק הפועלים. העסקה הזו הפכה את נוחי כמעט בן רגע לאחד האנשים החזקים במשק.

נוחי ודני מונו לנציגי המשפחה בדירקטוריון הבנק, ופגשו שם את שרי אריסון ואת שלמה נחמה כנציגיו של תד אריסון. נוחי עצמו זכה לכהן כסגן יו"ר הדירקטוריון וכיו"ר ועדת האשראי של הבנק. את הידע והקשרים שצבר שם הוא ידע לנצל היטב שנים אחדות לאחר מכן.

בשנת 1999, בצעד אמיץ, החליט נוחי להיות הראשון מבני הדור השני של משפחת דנקנר שיפרוש באופן רשמי מעסקי המשפחה המגוננים. הוא מכר לדודו שמואל דנקנר את חלקו בדנקנר השקעות תמורת 95 מיליון דולר. זה היה האקזיט הגדול הראשון שלו, שבדיעבד התברר כאחד המוצלחים ביותר: חמש שנים מאוחר יותר נמכרה דנקנר השקעות במחיר נמוך בעשרות אחוזים מהמחיר שלפיו מכר נוחי את חלקו. העסקה הותירה את דנקנר כשהוא נזיל ומוכן להסתער על ההזדמנות העסקית הבאה.

נוחי דנקנר צילום: צביקה טישלר

רכישת אי.די.בי

זה לקח לו שנה שלמה, אבל באביב 2003, בשעה שהשפל הכלכלי עדיין בעיצומו ובבורסה ממשיכה לשלוט המגמה השלילית, השלימו נוחי ושותפיו יצחק מנור ואברהם (בונדי) לבנת את רכישת השליטה (52%) בקונצרן המגושם אי.די.בי מידי המשפחות רקנאטי וקרסו. העסקה, שנחתמה לפי שווי של 1.05 מיליארד דולר לאי.די.בי, הושלמה לבסוף לפי שווי חברה של 840 מיליון דולר בלבד, כאשר את ההנחה הצליח דנקנר להשיג לאחר שמניית אי.די.בי המשיכה לצלול בבורסה.

בדרך לעסקה הצליח דנקנר להתגבר על אינסוף קשיים שהוערמו עליו מצד בנק ישראל ומצד הגורמים המממנים, אבל הנחישות שלו והיכולת לאסוף סביבו צוות של מנהלים ויועצים מוכשרים במיוחד סייעו לו להגיע לקו הגמר. אלא שסוף מירוץ הרכישה התגלה כנקודת פתיחה למירוץ אחר וקשה בהרבה, אל ראש פירמידת העולם העסקי בישראל. מכאן והלאה הכל היה עניין של ניהול.

דנקנר ומנכ"ל אי.די.בי הטרי, חיים גבריאלי צילום: אוראל כהן

רכישת סלקום

לאחר רכישת אי.די.בי החל דנקנר בניקוי אורוות רציני בחברה, שבמהלכו מכר אחזקות מיעוט בחברות שונות וגייס מיליארדי שקלים באיגרות חוב. המהלך הגדול הבא של דנקנר היה רכישת גרעין השליטה (70%) בסלקום מידי בלסאות' והאחים ספרא תמורת 1.35 מיליארד דולר. שני השותפים היו מסוכסכים ביניהם ודנקנר ניהל משא ומתן עדין ומורכב מול השניים, שבסופו נהפכה אי.די.בי לבעלת מניות כמעט מלאה בסלקום.

בשנים שאחרי הרכישה עברה סלקום מהפכה ניהולית ששחררה אותה מהקיפאון ששיתק אותה במשך שנים, וכמעט גרם לה להפסיד את הבכורה בשוק לפרטנר. חשוב מכך, החברה עברה מהפכה פיננסית: תחת הנהגתו של דנקנר היא התמנפה וחילקה דיבידנדים של מיליארדי שקלים. למרות זאת, עלה שווייה ל־2.9 מיליארד דולר, כשבדרך מספיק דנקנר להנפיק את החברה בוול סטריט.

קרדיט סוויס

ההימור האחרון של דנקנר, שהביא אותו לשיא ב־2008, היה ההחלטה לשים את יהבו על הבנק השוויצרי קרדיט סוויס, דווקא בתקופה שבה מניות הבנקים נחשבו לסחורה שכדאי להתרחק ממנה. דנקנר, שהעריך כי המערכת הבנקאית שהיתה הראשונה להיכנס למשבר גם תדע לצאת ממנו, החל לבצע סיבובים על מניות הבנק ברבעון השלישי של 2008: בתוך שלושה חודשיים בלבד רכשה כור ומכרה מניות של הבנק ברווח של 533 מיליון שקל.

הסיבוב הזה היה רק הספתח עבור דנקנר. באוקטובר 2008 הוא טס לשוויץ וחזר משם עם 3% ממניות קרדיט סוויס, שנרכשו תמורת 1.2 מיליארד פרנק שוויצרי. בחודשיים הראשונים שלאחר הרכישה גבר החשש מפני נפילת בנקים גדולים בעולם ודנקנר ראה את מניית הבנק יורדת עמוק אל מתחת למחיר שבו קנה אותה, ומסבה לו הפסדים כבדים על הנייר.

חזרת הבנקים הגדולים לרווחיות ברבעון הראשון של 2009 החזירה לדנקנר את החיוך. מניית קרדיט סוויס זינקה בחדות, וברבעון השני הוא מימש את מרבית האחזקות ברווח עצום של 1.45 מיליארד שקל. נכון לתחילת ספטמבר עמד הרווח הכולל של כור מההשקעה בבנק על 2.57 מיליארד שקל. עוד הימור של דנקנר התברר כמוצלח.