אבל מקוון

בתחילת השבוע אפשר היה לראות ברשת את כל התגלגלות הטקס. בשעות שאחרי תאונת המטוס, כשמותו של אסף רמון עוד לא פורסם בכלי התקשורת, פשטה השמועה המרה ברשתות החברתיות, התערבלה בקבוצות המשנה של פייסבוק וטוויטר ועקפה את מגבלות הצנזורה. אחר כך באו גלים גלים של שינוי הסטטוסים ועדכונים בטוויטר. במקביל נמלא הדף האישי של אסף רמון בפייסבוק בהודעות של חבריו, ונוצרה גם קבוצה חדשה, Assaf Ramon RIP, שמשכה מאות חברים. הדיווחים מן הלוויה והשבעה המשיכו להשאיר את הערוץ הזה חי.

תהליך דומה נרשם גם לאחר הרצח הכפול בברנוער ההומו־לסבי. החדשות, זיהוי הנפגעים, תגובות ההלם, התגבשות העצב האישי וההתארגנות לכעס קבוצתי התרחשו ברשת בתוך שעות. כרטיסיהם של הנפגעים נמלאו הודעות, נוצרו כרטיסים לזכר ההרוגים שצברו מאות ואלפי חברים, והאתרים השונים נשטפו גלים של התבטאויות ודיונים, שנתנו ביטוי לרגשות ולתחושת הקהילתיות.

יש אתרי הנצחה שמקימים בני משפחה או חברים. למשל, התלמיד שלי מארק ביאנו ואשתו נעמי, שנרצחו בפיגוע בחיפה לפני שש שנים, מונצחים עם חללי צה"ל ונפגעי פעולות טרור אחרים באתר הוויקי זוכרימפדיה (zochrim.org). אסף צור, בנו של תלמידי יוסי צור שנרצח בפיגוע התאבדות כמה חודשים קודם לכן, מונצח באתר הקרוי על שמו, blondi.co.il. האתר מונה את הימים מאז מותו (יותר מאלפיים), וגם את מספר המבקרים (יותר מ־50 אלף). האב השכול יוסי עוסק מאז האסון בהנצחה, ואף הקים אתר כללי יותר, ארץ זוכרת יושביה (ezy.co.il), המוקדש לתיעוד אתרי הנצחה. האתרים האלה הם מצבה נגישה, שמאפשרים סיכום של החיים, הצגת תמונות ומכתבים ומילוי ספר מבקרים.

גם בעולם הגדול מתרבים אתרי ההנצחה הווירטואליים. אפילו בני משפחתו של הסנטור טד קנדי וחבריו לדרך הפוליטית הקימו אתר לזכרו, tedkennedy.org. האתרים הרשמיים של הבית הלבן והסנאט מפנים לאתר זה, והופכים את הביקור בו למעין תחליף למעבר על פני הארון.

נרות זכרון צילום: גדי קבלו

תרבויות שונות נבדלות זו מזו בריטואל הפרידה מהמת - יש המציגים לראווה, ויש העוטפים בתכריכים. יש השורפים, ויש הקוברים. יש תרבויות של מודעות אבל, ותרבויות של הספדים קטנים בעיתונים. יש הלוויות עם מוזיקה, ויש עם בכי בלבד. יש שמתייצבים לטקס בבגדים חגיגיים, יש הבאים בשק ואפר. וכל אחד בונה מצבה אחרת, בחלוקת חלקות אחרת, עם טיפוח שונה וכיתוב מגוון על המצבות; הביקור בבית הקברות הוא תמיד חוויה מעניינת.

עכשיו נוספה לכל המסורות האלה גם מסורת הרשת. המוות הוא הרי חלק מן החיים, ולכן, כמו היבטים אחרים שלהם, מצא ביטוי מקוון. האם זהו שלב נוסף בתהליך האבל, או פשוט ערוץ נוסף לביטוי כעס, התמקחות או דיכאון? האם זאת האנינות של היהדות? האם החלפת התמונה בדגל גאווה עם סרט שחור מקבילה להנחת אבן על הקבר? האם כתיבה על הקיר בפייסבוק מחליפה את בכי המקוננות? והאם האבל המקוון יעמוד בסימן הגלובליזציה וההידמות בין תרבויות?

באבל המקוון יש שלב חדש. האתרים, כמו בתי הקברות, חרישיים ומטופחים. כולם משדרים תחושה מרצינה, מעיקה או מאיימת של מפגש עם משהו גדול מאיתנו. אבל האווירה פחות חרישית, יש קצת פחות יראת כבוד. בהיעדר מסורת ותיקה להישען עליה, נוצרת מסורת עם כללים אחרים. העצב אינו קטן יותר, תחושת האובן אינה מוחלשת, אבל אולי יש יותר נחמה בקהילה שנוכחותה מורגשת יותר בסביבה מקוונת.

אני רוצה לקוות שמנהגי האבל החדשים, שדורנו ממציא ממש עכשיו, יעצימו את הפונקציה החברתית המלכדת והמנחמת של ביקורים לניחום אבלים. אם המנהגים החדשים יקלו, ולו במעט, על כאבם של מתאבלים, ויסייעו לגיבוש הקשרים החברתיים של הקהילה הסובבת אותם - הרי שדור ה־2.0 יוכיח שהחדשנות הטכנולוגית/קהילתית יכולה לתרום גם במקום שבו לכאורה רק המסורת שולטת.