הכלכלה הפלסטינית: עבר לא חשוב
בניגוד לאספנים היהודים, סוחרי העתיקות הפלסטינים רואים במקצוע שלהם עסק ותו לא
07:4022.09.09
בתחילת החודש התגלה מטמון ממרד בר כוכבא, כנראה הגדול ביותר שנמצא מעולם, ובו 120 מטבעות ועוד כלים מהתקופה ההיא (132–136 לספירה). בהודעה הרשמית של החוקרים הישראלים נמסר שהמטמון נמצא במערה בהרי ירושלים.
האתר המדויק לא צוין, אך נאמר שהוא נמצא בסמוך לכפר הערבי בתיר,
חלומו הגדול של כל סוחר עתיקות
למצוא מטמון כמו זה שנמצא הוא חלומם הגדול של כל החופרים וסוחרי העתיקות. לפני שנים, כאשר התחלתי גם אני להתעניין במטבעות יהודיים עתיקים, הכרתי את רוב הסוחרים הערבים ונהגתי לשבת שעות ארוכות בחנותו של מוחמד ביידון בוויה דולורוזה בעיר העתיקה. רבים פקדו את החנות, בהם תיירים, בעיקר יהודים ואמריקאים שחיפשו חפצים מימי התנ"ך והברית החדשה (תיירים קתולים ואורתודוכסים ממעטים לקנות עתיקות ואוהבים יותר חפצים בעלי ערך סמלי כגון איקונות). היו בהם גם אספנים רבים: ישראלים משוגעים לדבר, כמרים ונציגים דיפלומטים. אך מעולם לא ראיתי ערבי שבא לקנות עתיקות. שאלתי את ביידון: איך אתה מסביר
את זה שאין לך אף קונה ערבי?
ביידון היה בן למשפחת פלאחים מהכפר סילוואן. בימי המנדט עבד כנער בגינת ביתו של הפרופסור לכימיה אדולף רייפנברג ברחביה. רייפנברג היה אספן מטבעות נלהב, וגילה לביידון את העולם הקסום של המטבעות העתיקים וביקש ממנו שיחפש ויקנה עבורו מטבעות. לימים היה ביידון לסוחר עתיקות אמיד ובעל רכוש בכפרו. בתשובה לשאלתי, הוא הרים כד חרס עתיק שבור בחלקו ואמר: "מי צריך דבר כזה? הערבים שאני מכיר קונים רק כלים חדשים ולא חרסים שבורים".
רק ביזנס - לא יותר
מבחינת כל הערבים שהכרתי במשך השנים היה העיסוק בעתיקות ביזנס ולא מאומה יותר מכך. לא היה לפלסטינים צורך בהוכחות תיאולוגיות או היסטוריות המעידות כי חיו בארץ; המטבעות והכדים היו, ובמידה רבה נשארו, עסק מסחרי ותו לא. חאג' עומר מרחוב אל־ואד, שמכר עתיקות למשה דיין, לא רצה לקחת ממנו כסף, אלא ביקש חתימה שלו על כלי החרס. אחר כך הצטלמו יחדיו, וכך מכר חאג' עומר את הכלים והתצלום במחיר הגבוה עשרות מונים משוויים האמיתי. ברכאת בירושלים, אסכנדר (קנדו), בן העדה הסריאנית מבית לחם, אבו־סלאח הארמני, הבדואי עלי טוויל משבט התעמרה ואחרים - כל אלה הפכו את העתיקות לעסק משגשג.
תמורת מטבע הכסף הרומי של ארבע הדרכמות, שבר כוכבא הטביע בו את שערי המקדש, האספנים משלמים כיום 2,000–5,000 דולר. הסוחרים הערבים מכירים אותו היטב. הם קוראים לו בוואבה (על שם השערים). המטבע שמוטבע בו הכד ששימש בבית המקדש, אבו־ג'ארה בערבית, שווה גם הוא אלפי דולרים, ומטבע הברונזה שבו חקוק עץ תמר, בערבית אבו־נחלה, זול מהם, כ־150 דולר. אספנים, בעיקר יהודים, קונים אותם משום שהם מסמלים את ההוויה היהודית הקדומה; מוטבעים בהם כתב עברי עתיק, סמלי המקדש וארבעת המינים. הפלסטינים מחפשים אותם באדמתם, מפני שהם מקור פרנסה.
