הסכם הפיוס: שביב של תקווה לתושבי עזה הנצורים

הסכם הפיוס הזמני והחלקי בין הרשות הפלסטינית ברמאללה לבין שלטון חמאס בעזה הביא לפרץ של שמחה במקומות רבים ברצועה. ברחובות חילקו סוכריות ופרחים. במקביל, בגדה המערבית נראה היה ששוררת אדישות. לא נראו, מכל מקום, התפרצויות שמחה. הסיבה ברורה: לתושבי עזה השרויים במצוקה ובמשבר הומניטרי חריף התגלה שביב של תקווה.

עזה נמצאת מזה עשור תחת סגר, למעשה מצור, מצד שלטונות ישראל ומצרים, הקובעים מכסות מצומצמות של מעבר אנשים וסחורות. החשמל מגיע רק שעות ספורות ביום, המים מזוהמים, שיעור האבטלה מהגבוהים בעולם, אין כמעט ייצור ויצוא ומערכת הבריאות קורסת.

בחינה של סעיפי ההסכם שאמור להיכנס לתוקף עד דצמבר מראה כי יו"ר הרשות מחמוד עבאס (אבו מאזן) בעצם ויתר. הוא יחזור לשלוט במנגנונים האזרחיים הממשלתיים בעזה, כלומר לממן את המשכורות והוצאות השירותים, אך לא תהיה לו שליטה במנגנוני הביטחון, כלומר בכוח הצבאי, שנשאר כולו בשליטת החמאס. כך היה מאז תפס החמאס בכוח את השלטון ברצועה ב־2007. השליטה בכוח הצבאי בעזה בידי החמאס - ואילו בנטל ההוצאות האזרחיות נשאה הרשות ברמאללה. בעזה רדפו אנשי החמאס את פעילי הפתח, ואף השליכו כמה מהם מגגות – והנה את הוצאות ממשלת החמאס המורדת שילמה הרשות.

משחררים יונים ברצועת עזה בעקבות ההצהרה על הפיוס צילום: רויטרס

לפני חודשים אחדים הדבר נמאס לאבו מאזן. הוא החליט לקצץ במשכורות לעזה, ולא לשלם הוצאות חשמל ומים. המצב בעזה הידרדר במהירות, ואילץ את החמאס להתפשר, לפחות סמלית, ולהודיע שהוא מפרק את המינהל האזרחי שהקים. אך הוויתור הגדול הוא של אבו מאזן, שמחזיר את התשלומים מבלי שתתמלא דרישתו לשליטה מלאה.

מדוע אבו מאזן ויתר? אחת הסיבות קשורה ליריבו מוחמד דחלאן. אבו מאזן רואה ובצדק את דחלאן כסיכון הגדול למעמדו. דחלאן, שהיה דמות מרכזית בהנהגת הפתח ושר בממשלות הפלסטיניות, סולק מרמאללה, הואשם בשחיתות ועבר לאבו דאבי. הוא הקים אימפריה כלכלית עם מוחמד רשיד, איש הכספים לשעבר של יאסר ערפאת, יזם מפעלי בנייה, ואף קיבל אזרחות סרבית בעקבות מפעליו שם. אבל מה שמעניין אותו יותר מכל הוא לחזור לרמאללה ולעמוד בראש ההנהגה שתחליף את אבו מאזן. לשם כך הוא משקיע כסף, שאת רובו הוא מקבל משליטי איחוד הנסיכויות במפרץ. יש לדחלאן רשימה מרשימה של נאמנים בגדה ובעזה ובמשאלי דעת קהל הוא זוכה לפחות ב־7% (לא מעט) תמיכה.

עובדה שמעוררת לא מעט תמיהה היא מעמדו של דחלאן אצל נשיא מצרים עבד אל־פתאח א־סיסי. דחלאן הפך לאיש אמונו ומסייע לו במגעים עם ישראל, אמריקה ומדינות נוספות. דחלאן תיווך במשא ומתן בין מצרים לאתיופיה במשבר מי הנילוס. הוא מוכר היטב לפוליטיקאים ולאנשי הצבא בישראל, ורבות נכתב גם על קשריו עם שר הביטחון אביגדור ליברמן. מקורות פלסטינים מדברים על כך שעמדתו העוינת של ליברמן לאבו מאזן נובעת מקשריו עם דחלאן.

ג'לילה, רעייתו של דחלאן, ביקרה בעזה כמה פעמים בתקופה האחרונה וחילקה שם נדבות ביד רחבה. ברמאללה אף סיפרו שהמצרים הודיעו לאבו מאזן שבכוונתם לאפשר לדחלאן לבקר בעזה. מה שידוע הוא שדחלאן הפך, באופן די מפתיע, לידידם של ראשי החמאס, יריביו לשעבר. הוא אף אירח כמה מהם לאחרונה בביתו. על רקע זה אפשר היה לקרוא ביומון הפלסטיני אל־קודס אתמול על שיחות בקהיר בין אנשי דחלאן ונציגות החמאס.

לפיכך אפשר להניח שהאיום של כניסת דחלאן לעזה דחף את אבו מאזן לוותר – ולהסכים לחזור לממן את רוב השירותים האזרחיים בעזה בעוד שהשליטה האמיתית נשארת בידי החמאס.

כל זה לא מעניין את 2 מיליון תושבי עזה. חלומם הוא שיוסר המצור, שיהיו להם חשמל ומים נקיים, שיתאפשר להם לעבוד בישראל, שיושקעו כספים לניצול מאגר גז לא הרחק מהחוף ושיהיה בסיס לכלכלה מתפקדת.