בין רגולטור לוחמני לבעלים עצבני
פרשת שלמה זהר מלמדת שמערכת הבנקאות הישראלית היא הרבה דברים אחרים, הרחוקים מרחק רב משמרנות ומשיקול דעת
22:4301.11.09
פעם אמרו לנו שבנקאים הם שמרנים, שבנקאים הם שקולים, שבנקאים מצווים לסודיות ובעיקר שהם אינם סתם עוד בעלי מקצוע. הם הרי מנהלים כסף של אנשים, הרבה כסף. והנה, בתוך כמה חודשים מתברר שמערכת הבנקאות הישראלית היא הרבה דברים אחרים, הרחוקים מרחק רב משמרנות ומשיקול דעת.
כך
כמו אצל דנקנר, גם אצל זהר אנחנו לא באמת יודעים מה קרה ואולי גם לעולם לא נדע את הסיבות האמיתיות להדחה. ההחלטות והדיונים נעשים הרחק מעל לראשינו, בחדרי חדרים, בלי דיווח מספק לציבור. שוב ושוב אנו נוכחים לגלות שסיסמאות יפות כגון שקיפות, גילוי מלא וממשל תאגידי טובות בעיקר למצגות ולהרצאות בכנסים, אבל קורסות במבחן המציאות ומפנות את מקומן לפטרונות ולהתנשאות.
אלפי משקיעים שרכשו את מניות דיסקונט והפועלים בבורסה ומאות אלפי לקוחות שמנהלים אצלם את חשבונות הבנק שלהם זכאים לדעת הרבה יותר ממה שמוכנים לומר להם בשתי פרשיות ההדחה. ומילא המשקיעים והציבור, לפחות היה ראוי שהדירקטורים בשני הארגונים יקבלו את המידע על מה שמתחולל מעל לראשיהם באופן מסודר ומאורגן ולא מעל דפי העיתונות הכלכלית.
היום, למשל, ממש לא ברור איך בדיוק יכול דירקטור בבנק דיסקונט למלא את תפקידו כראוי ולהמשיך ולשבת על כיסאו כשהוא מגלה שהבעלים כבר החליטו לפטר את יושב הראש, למנות תחתיו אחר וכל זה בלי ישיבה אחת או מראית עין של דיווח שנעשה לפי כל הנהלים.
בשיאה של פרשת בנק הפועלים טענו בבנק ישראל שהציבור לא צריך לקבל את כל המידע, וכי לו היה יודע, היה חשש ליציבותו של הבנק. מעניין מה יגידו בבנק ישראל כעת, עם הדחתו של יו"ר בנק דיסקונט, ואם גם כאן יפטרו את הצורך בשקיפות ובדיווח באותן סיבות ממש. אם כך יהיה, נצטרך להגדיר מחדש את המונח סודיות בנקאית.
