מדעי האמפתיה

את נוירוני המראה, אחת התגליות המדעיות החשובות בעשורים האחרונים, גילו פרופ' ג'קומו ריזולטי ועמיתיו לגמרי במקרה. באחד הימים, אי שם בתחילת שנות התשעים, נכנס למעבדה החוקר ויטוריו גלסה, עם גביע גלידה בידו. ואולי היה זה ליאונרדו פוגסי, שהחזיק בידו בוטנים? המדענים לא מצליחים להכריע. אבל מה שקרה אחר כך ברור: במעבדה נמצא באותה עת קוף מקק, שאלקטרודות חוברו לאזור במוח שלו האחראי על תכנון וביצוע תנועות. הוא ישב בשקט, וכשהמדען נכנס אל החדר עם הגלידה (או הבוטנים) התבונן באיש האוחז משהו בידו; באותו רגע הנוירון במוח הקוף שאחראי על תנועת האחיזה הזו החל "לירות" במרץ. הקוף עצמו לא זז, ולא החזיק דבר.

החוקרת לינדזי אוברמן. "הצלחנו להראות שאצל נבדקים עם אוטיזם יש שיפור מסוים ביכולות התקשורת החברתית, מיד אחרי גירוי מגנטי של אזור במוח שבו נמצאים נוירוני המראה. בסופו של דבר, זה יכול להיות טיפול"

לקח לריזולטי ולעמיתיו כמה שנים להבין את משמעות התופעה: אותם נוירונים במוח הקוף פעלו כשהוא ביצע פעולה מסוימת בעצמו - וכשרק הביט באדם מבצע את הפעולה הזו. במילים אחרות, המוח שלו שיקף את הפעולה שבה הביט. ב־1996 פרסם ריזולטי את התגלית במאמר שחולל מהפכה בחקר המוח, ושבו טבע את המונח נוירוני מראה. שנתיים לאחר מכן, בשיתוף חוקרים מארצות הברית, הצליח להציג עדויות ראשונות לקיומם של נוירונים כאלה בבני אדם.

"מה שגילינו הוא שבאמת קיים מכניזם שמאפשר לנו לשים את עצמנו בנעליהם של אחרים", אומר ריזולטי (72) בראיון ראשון לכלי תקשורת ישראלי. "נוירוני המראה הם מעין מנגנון המקשר אותנו באופן מיידי לזולתנו, כך שנוסף ליכולת שלנו להבין אחרים באופן אינטלקטואלי, יש לנו מנגנון שמעניק לנו יכולת להיות איתם, להשתתף ברגשות שלהם ואפילו בתנועות.

"החידוש בתגלית שלנו", הוא מסביר בשיחת טלפון ממשרדו באוניברסיטת פארמה, איטליה, "הוא שהיא מחברת שני תחומים שנחשבו נפרדים - התחום המוטורי ותחום הראייה. העיקרון המאחד הוא אותו סוג ספציפי של נוירונים שגילינו, שפועל גם כשאדם עושה משהו, וגם כשהוא צופה באדם אחר מבצע את אותה פעולה. הם עושים תרגום מיידי של משהו ויזואלי למשהו מוטורי".

פעולת התרגום הזו, לפי אחת התיאוריות, היא זו שמאפשרת לנו לחקות אנשים אחרים: אנחנו רואים אותם, ויודעים מיד אילו שרירים להפעיל כדי לחזור על התנועות שלהם. הנחה אחרת מציבה את נוירוני המראה בבסיס היכולת שלנו להבין מה אחרים עושים - ולצפות מה הם עומדים לעשות. "כשאני רואה מישהו מושיט את ידו לגעת באף, אותו דפוס פעולה מוטורי מופעל אצלי ואני יכול להבין מה הוא עושה באופן מיידי לחלוטין, ללא שום תהליכים קוגניטיביים מורכבים", אומר ריזולטי. "גילינו שזה קורה גם עם רגשות - אותו אזור מופעל כשאני חווה כאב, למשל כשצובטים אותי, וכשאני רואה מישהו אחר חווה כאב. זו בעצם אמפתיה".

המשמעות של הגילוי הזה על המין האנושי היא אדירה, לפחות לפי חלק מהחוקרים בתחום. אחד מהם הוא ויליאנור רמצ'נדרן מאוניברסיטת סן דייגו בקליפורניה, מחוקרי המוח המובילים בעולם כיום. "נוירוני המראה", כתב במאמר מפורסם שעסק בנושא, "יעשו לפסיכולוגיה מה שהדנ"א עשה לביולוגיה: הם יספקו מסגרת מאחדת, ויעזרו להסביר מגוון של יכולות מנטליות שעד כה היו מסתוריות ולא נגישות לניסויים". בין היתר טען רמצ'נדרן שנוירונים אלה יסבירו את היכולת האנושית לאמפתיה עם אחרים, את היכולת לחקות אחרים וללמוד מהם ואולי אף את מקור השפה האנושית.

ג'קומו ריזולטי, אבי התגלית: "אותו סוג ספציפי של נוירונים פועל גם כשאדם עושה משהו, וגם כשהוא צופה באדם אחר מבצע את אותה פעולה. זה נוגד את נקודת המבט שלפיה אנחנו חיים כל אחד לעצמו ולא אכפת לנו מאחרים"

ביולוגית, אנחנו לא אגואיסטים

המאמר של רמצ'נדרן הפך את נוירוני המראה לתחום לוהט. תחילה התקבלו ההכרזות על התגלית בספקנות. מכיוון שבני אדם אינם מתנדבים להחדיר אלקטרודות למוחם (בניגוד לקופים, שאותם איש אינו שואל), קשה מאוד להוכיח באופן ישיר את קיומם של נוירוני המראה במוח האנושי. המסקנה שהם נמצאים שם מתבססת בעיקרה על ממצאים מטכנולוגיות לדימוי המוח כגון fMRI, המאפשרות לעקוב אחר פעילותם של אזורים שונים במוח אך לא אחר פעילות נוירונים בודדים. בעשור האחרון עוד ועוד ממצאים כאלה נאספו, חיזקו את המסקנה כי נוירוני המראה קיימים ואפשרו להבין את אופן פעולתם.

ב־2003, למשל, הוכיח מחקר צרפתי כי אותו אזור במוח מופעל כשאנחנו חשים גועל - וכשאנחנו מביטים בפרצופים המביעים גועל. שנתיים לאחר מכן הראו חוקרים מאוניברסיטת לונדון כי כשהנבדקים מתבוננים באנשים מבצעים תנועות שהם עצמם ביצעו בעבר, נרשמת פעילות מוגברת באזורים של נוירוני המראה. בניסוי השתתפו רקדני בלט ומומחי קפוארה; כשרקדני הבלט צפו במופע מחול, נרשמה במוחם פעילות גדולה יותר מזו שנרשמה כשצפו בקפוארה, ולהפך. המסקנה, כתבו החוקרים, היא שהמוח שלנו מפרש טוב יותר פעולות של אחרים שמוכרות לנו היטב מפעולות הזרות לנו.

ובינתיים בארצות הברית, באותה שנה ממש, הוכיחו ב־UCLA שנוירוני מראה משקפים לא רק את הפעולה שבה אנו צופים, אלא גם את מטרתה: קבוצה אחת של נוירונים מופעלת למראה יד המושטת לכוס מלאה, ואחרת למראה יד המושטת לכוס ריקה ומלוכלכת. לדעת החוקרים, זו עדות לתפקידם של נוירוני המראה בהבנת הכוונות של האחר - אם הוא מתכנן לשתות מהכוס או לשטוף אותה. ב־2009 הראו חוקרים איטלקים כי הנוירונים הללו פועלים גם אצל עיוורים, בהתבסס על שמיעה.

גוף המחקרים הזה מרשים ביותר ותומך בדרמה שייצר רמצ'נדרן, אבל ריזולטי עצמו מאופק יותר. "החשיבות הגדולה של התגלית, לדעתי, היא דווקא מחוץ למדע, בתובנות הפילוסופיות שעולות ממנה. מתברר שהרעיון שאנחנו אגואיסטים בבסיסנו לא נכון מבחינה ביולוגית. נוירוני המראה הם ממצא שנוגד את נקודת המבט האינדיבידואליסטית, כאילו אנחנו חיים כל אחד לעצמו ולא אכפת לנו מאחרים".

להסתדר בחברה. ילדים בריאים שרואים חיוך גדול מכווצים את שרירי הלחיים מיד, ובאופן אוטומטי. ילדים אוטיסטים שרואים חיוך כזה מכווצים את שרירי הלחיים באיחור של עשירית שנייה, ומפספסים את האינטראקציה. נוירוני המראה שלהם עובדים, אבל לאט מדי ולא אוטומטית איור: יזהר כהן

ובכל זאת, לא תמיד אכפת לנו מאחרים.

"כשאנחנו רואים מישהו חש כאב יש לנו אמפתיה בסיסית אליו, אנחנו מבינים מיד מה הוא מרגיש. אבל יש הרבה גורמים חברתיים והיסטוריים שמשפיעים על ההתנהגות שלנו. במלחמה, למשל, אני מרגיש את הכאב של האדם האחר, אבל מתגבר וממשיך להילחם. יש לנו מנגנונים שפועלים נגד הנטייה הטבעית להיות חברותיים. מצד שני, אי אפשר להתעלם מהדבר הבסיסי, מהביולוגיה. יש מכניזם שמעמיד אותנו בקשר תמידי עם אחרים, ואיננו מאושרים כשהוא לא עובד".

הבסיס למוסר, הסיבה לאבולוציה

מרקו יקובוני (50), חוקר מ־UCLA, הולך רחוק יותר: אחרי שסייע לריזולטי להוכיח את קיומם של נוירוני המראה, הוא סבור שהם יכולים להסביר את קיומו של המוסר האנושי. "הפעולות שלנו מקושרות עם מצבים נפשיים, עם כוונות ורגשות", אומר יקובוני ל"מוסף כלכליסט". "כשאני תופס כוס, זה משום שאני רוצה לשתות. כשאני מחייך, זה משום שאני שמח. בכך שנוירוני המראה מופעלים בפעולות שלנו וגם של אחרים, הם עשויים לספק מנגנון עצבי פשוט יחסית לאמפתיה, להבנה של המצבים הנפשיים והרגשיים שקשורים לפעולות שאחרים מבצעים".

ואיך מגיעים מכאן למוסר?

"יש מי שטוען, כגון הפסיכולוג ג'ונתן היידט, שאמפתיה והוגנות הם הבסיס למוסר. כך שאם נוירוני המראה חשובים לאמפתיה, ואמפתיה היא אספקט בסיסי במוסר, אז הם מנגנון ביולוגי במוח שלנו שקשור להתנהגות מוסרית".

להבין אדם אחר. כשאדם רואה מישהו אחר אוחז כוס, המוח שלו מתנהג כאילו הוא עצמו אוחז בכוס. הוא מבין מיד מה חברו עושה, ומה מטרת הפעולה - לשתות, או לשטוף את הכוס. אוטיסטים, לעומת זאת, מבינים את הפעולה אבל לא את המטרה, ותמיד חושבים שהאדם אוחז בכוס כדי לשתות איור: יזהר כהן

אותם נוירונים משמשים את רמצ'נדרן גם להסבר חדש להיסטוריה האנושית. עדויות ארכיאולוגיות מעלות כי לפני כ־50 אלף שנה חלה קפיצה משמעותית באבולוציה, שבאה לידי ביטוי בהופעת ציורי המערות, יצירת הבגדים הראשונים ושימוש בכלים מתוחכמים יחסית. מה קרה, באותו רגע בזמן, שאפשר את השינוי? רמצ'נדרן מעריך שרק אז נוירוני מראה התפתחו דיים כדי להצמיח את היכולת האנושית לחקות- שבניגוד לדימוי הרווח, כמעט לא קיימת אצל קופים. היכולת הזו היא שאפשרה לפעולות חדשות - ציור, תפירה וכו' - להתפשט במהירות.

נוירוני המראה, אם כן, מתחילים להסתמן כמפתח האולטימטיבי, זה שמגויס לפתרון השאלות הגדולות: האם יצר האדם טוב או רע מנעוריו? איך אנחנו יכולים לדעת מה אחרים מרגישים? מה מקור השפה האנושית? ולמה אנחנו אוהבים לצפות בהתעמלות קרקע? (ריזולטי: "זה תענוג לראות תנועה יפה, כי אתה מרגיש כאילו אתה האדם האחר").

אבל אלה בדיוק הספקולציות מרחיקות הלכת שגורמות לחלק ממדעני המוח להסתייג מקדחת המראה. המבקרים מזכירים כי יש כרגע ידע חלקי ביותר על פעולת הנוירונים האלה, וכי בכל דבר ועניין המוח מפעיל כמה אזורים במקביל. נוירוני המראה אותרו רק בשני אזורים (ברוקה והקורטקס הפריאטלי), וגם שם הם רק כ־10% מתאי העצב. קול ביקורתי אחר יוצא נגד הנטייה האימפריאליסטית של מדעני המוח למצוא שם פתרונות לאין ספור שאלות. "נוירו־טראש", קרא לזה לאחרונה ריימונד טליס, רופא, פילוסוף ומהאינטלקטואלים המוערכים בבריטניה, וטען שהגישה הזו מתעלמת מכוחם של רעיונות, מסורות, מנהגים וכל יתר הגורמים שמעצבים את חיינו.

יקובוני עצמו מודה ש"יש הרבה הייפ, ולפעמים זה עשוי להיות מסוכן ומטעה. ועדיין, אני חושב שזו תגלית חשובה מאוד. אף אחד במדעי המוח לא דמיין אפילו תאים עם תכונות כל כך מפתיעות. הם מפריכים הרבה מההנחות הקודמות לגבי איך נוירונים עובדים".

המראה האטית של האוטיסטים

להזדהות עם המוּכּר. כשרקדני בלט צפו במופע קפוארה, נרשמה בנוירוני המראה שלהם פעילות מוגבלת בלבד. כשצפו במופע בלט - הנוירונים השתוללו. ההצלבה הזו פעלה גם כשבדקו את תגובות המוח של אמני קפוארה. מכאן שהמוח מפרש פעולות מוכרות טוב יותר מפעולות זרות איור: יזהר כהן

למרות ההסתייגויות, בשנים האחרונות נראה שההבטחה של נוירוני המראה מתחילה להתממש - דווקא באמצעות חקירת המקרים שבהם הם אינם מתפקדים כראוי. היכולות שאותן נהוג לייחס לנוירונים האלה - חיקוי, אמפתיה ויכולות לשוניות - הן בדיוק היכולות הבעייתיות בתסמונות שעל הספקטרום האוטיסטי. משום כך, כבר בשלב מוקדם של המחקר החלו מדענים שונים לקשר בין אוטיזם לליקויים בנוירוני המראה. זה גם הכיוון שבו מתמקד ריזולטי לאחרונה. "מה שנראה בהתחלה כמשהו מאוד תיאורטי", הוא מסביר, "נהפך לחשוב גם להבנת בעיות התפתחותיות ואולי גם לריפוי.

"ילדים אוטיסטים ברמת תפקוד גבוהה מבינים מה אתה עושה, אבל לא למה אתה עושה את זה", הוא מדגים וחוזר לדוגמה הפופולרית בתחום: "נניח שהם מביטים בך מחזיק כוס - הם יגידו תמיד שאתה מתכוון לשתות, גם אם אתה מחזיק את הכוס בצורה מאוד משונה, כי כוסות מיועדות לשתייה. לעומת זאת, ילדים עם התפתחות תקינה שרואים שאתה אוחז בשפת הכוס יגידו שאתה מתכוון להזיז אותה או לתת אותה למישהו. הם מבינים מיד מה אתה עושה ולמה".

הקשר בין אוטיזם לנוירוני המראה אינו מוטל כיום בספק, טוענת ד"ר לינדזי אוברמן (30) מבית החולים של אוניברסיטת הרווארד, אחת החוקרות הבולטות בתחום הספציפי הזה. לדבריה, מערכת נוירוני המראה קיימת אצל אוטיסטים אך אינה מגיבה כראוי, מסיבה שעדיין אינה ברורה. "אוטיזם הוא הפרעה התפתחותית, שמשפיעה על מבנה המוח ועל התפקוד שלו", היא אומרת ל"מוסף כלכליסט", "ההשערה שלי היא שהחיבורים במערכת אינם פועלים כמו שצריך, והאותות העצביים לא עוברים כראוי. דמיין ניסיון לנסוע לעבודה בכל בוקר בדרכים צדדיות, במקום לעלות על הכביש המהיר. או שבכלל לא תגיע, או שעד שתגיע הישיבה שלך כבר תסתיים. ככה בערך נראה המוח של ילד אוטיסט - התשתית, החיבורים, לא נבנים באופן יעיל".

למה? עד כה השיגו המדענים הבנה מוגבלת מאוד של הסיבות לבעיות שאוברמן מתארת. "התהליך שגורם למוח להיות מרושת באופן נכון הוא תהליך התפתחותי מורכב מאוד. אנחנו לא מבינים אותו במוח בריא, ועל אחת כמה וכמה במוח שאינו מתפקד היטב. התיאוריה שלנו היא שמשהו לא כשיר בהתפתחות של החיבורים האלה, כך שכאשר אות נשלח במערכת הוא לא מגיע, או שעד שהוא מגיע האירוע כבר עבר והאות כבר לא רלבנטי".

לפתח מוסר. ניסויים העלו כי אותו אזור במוח מופעל כשאדם חווה כאב או גועל - וכשהוא רואה מישהו אחר חווה כאב או גועל. זהו הסבר נוירולוגי לאמפתיה, שנתפס אצל חלק מהחוקרים גם כבסיס הביולוגי למוסר איור: יזהר כהן

כדוגמה היא מתארת ניסוי שבו נבדקה יכולת החיקוי של ילדים אוטיסטים. "אם אתה מראה לילד בריא חיוך גדול, התגובה היא לרוב של חיוך חזרה, הוא יכווץ את שרירי הלחיים שלו באופן אוטומטי. כשילדים אוטיסטים רואים חיוך כזה, הם מכווצים את שרירי הלחיים באיחור של עשירית שנייה. זה אולי נראה מעט, אבל באינטראקציה רגילה בין בני אדם הם כבר יפספסו את מה שקורה. המערכת אטית מדי". בניסוי אחר הראו החוקרים כי אצל אוטיסטים נרשמת פעילות באזורים של נוירוני המראה כשהם צופים בסרט שבו הם עצמם נראים מבצעים פעולות שונות; לעומת זאת, כשהם צופים בסרטים שבהם אנשים זרים מבצעים אותן פעולות, לא נרשמת כל תגובה מוחית כזו. "בעקבות ניסויים כאלה הסקנו שמערכת נוירוני המראה קיימת אצל אוטיסטים, אבל היא פועלת לאט, ואינה מופעלת באופן אוטומטי".

מגנט שמשנה את המוח

חרף העובדה שאינם מבינים את הסיבות, אוברמן ועמיתיה מנסים להשתמש בידע הקיים לצורך טיפול - ולגרום לנוירוני מראה של אוטיסטים לפעול. באמצעות TMS, גירוי מגנטי חיצוני של המוח (מבעד לגולגולת), יוצרים החוקרים שדה אלקטרומגנטי ממוקד שמגביר את הפעילות החשמלית באזורים נבחרים במוח. אין כאן עדיין טיפול לאוטיזם - השיטה אושרה בארצות הברית רק לאחרונה, ובינתיים רק לטיפול בדיכאון, והמחקר של אוברמן נמצא בשלבים מוקדמים מאוד.

"אחד מכיווני המחקר שאנחנו בודקים", היא בוחרת את מילותיה בזהירות, "הוא ניסיון להפעיל באמצעות TMS אזור מסוים במוח ולראות איך האזור מגיב לגירויים לאחר ההפעלה הזו. הצלחנו להראות שאצל נבדקים עם אוטיזם יש שיפור מסוים ביכולות התקשורת החברתית, שמתרחש מיד אחרי גירוי של אזור ברוקה במוח (אחד משני האזורים שבהם זוהו נוירוני מראה). זה מראה ש־TMS יכול להיות טיפול, בסופו של דבר, גם אם אנחנו לא שם עדיין".

איך זה עובד?

"אם מבצעים גירוי כזה פעם אחת, ההשפעה נמשכת 20-15 דקות. אבל אם חוזרים על הטיפול כמה פעמים, אפשר להתחיל לאמן מחדש את המוח. זה מה שעושים במקרים של דיכאון: מעבירים את החולים סדרה של טיפוליים יומיומיים לאורך תקופה של כשבועיים, והשפעת הטיפול הזה נמשכת כמה חודשים".

אוברמן עוד לא מטפלת, רק בודקת את האפשרות לטפל באוטיזם בשיטה הזו; אחד הנבדקים הראשונים שעליהם נוסתה השיטה הוא ג'ון אלדר רוביסון (54), שהיה בשנתיים האחרונות לאחד הדוברים המזוהים ביותר עם הלוקים בתסמונות הספקטרום האוטיסטי בארצות הברית. רוביסון, שפרסם ספר מצליח על חייו עם תסמונת אספרגר ("Look Me In The Eye"), תיאר ל"מוסף כלכליסט" את השפעת הטיפולים של אוברמן עליו כחוויה מטלטלת. "אני מאמין שהסדרה של שישה טיפולי TMS שעברתי ב־2008 העצימה את העולם עבורי. המטרה של המדענים היתה לשפר את האינטליגנציה החברתית שלי, ואני חושב שזה אכן קרה. בין השאר, היכולת שלי להסתכל לאנשים בעיניים השתנתה, והיכולת שלי לתקשר בהצלחה עם זרים השתפרה באופן דרמטי. מעבר לכך, אני חושב שהטיפול הרחיב את החושים שלי. למשל, נראה שאני שומע מוזיקה באופן עשיר יותר, ושאני יכול להעריך אותה יותר ולפענח טוב יותר את המורכבות שלה. גם הצילום האמנותי שלי נהפך לעשיר יותר ומלא צבעים.

"האפקט הישיר של TMS לא ארך זמן רב, אבל אני חושב שהגירוי המלאכותי הזה הראה לשכל שלי דברים שהוא לא ראה קודם לכן, וגרם לו לבנות נתיבים חדשים שישחזרו את הפירות של ה־TMS. ככה לפחות הרגשתי. היכולת שלי להבין אנשים אחרים השתפרה משמעותית אחרי אחד הטיפולים, אבל למרבה הצער היכולת הזו נמוגה בתוך כמה ימים. עם זאת, נראה שהשכל שלי בנה חלק מהיכולת הזאת בעצמו - היכולות שלי היום עולות בהרבה על אלו שבעבר". את ההבדל אפשר לראות באתר שלו (jerobison.blogspot.com): בראיונות טלוויזיוניים מ־2007 הוא נראה קפוא, מיישיר מבט לנקודה עמומה בחלל ומשיב לשאלות בדקלום מונוטוני. בראיון ממאי 2008, שבועות ספורים אחרי הטיפולים בהרווארד, הוא יוצר קשר עין עם המראיינת, מדבר באופן שוטף, מרבה להשתמש במחוות ידיים ונראה נינוח למדי.

עם זאת, אוברמן מקפידה להנמיך ציפיות. "יש כאן פוטנציאל לריפוי, אבל אנחנו חייבים להיות זהירים. לפני שאני מכריזה שיש בידינו שיטה טיפולית, הייתי רוצה שיהיו לנו עדויות לכך שאנחנו אכן מטפלים בבעיה. זה לוקח זמן - נדרשו 18 שנה עד לאישור הטיפול בדיכאון באמצעות TMS - ואנחנו אפילו לא בשלב הניסויים הקליניים. אבל אני בטוחה שאנחנו בכיוון הנכון".