הפילוסוף שתיקן את האופנוע שלו

בקומה השלישית בבניין פוסטר באוניברסיטת שיקגו שוכנים משרדיה של הוועדה למחשבה חברתית, אחת המסגרות האקדמיות היוקרתיות בעולם. קירות הבניין מכוסים קיסוס, המסדרונות ספונים עץ, החדרים מרווחים והתקרות גבוהות. בתחילת העשור החולף, בחדר הסמוך למשרדו של הסופר זוכה פרס הנובל ג'ון קוטזי, אפשר היה למצוא שם גם את מתיו קרופורד, אז פוסט־דוקטורנט בפילוסופיה פוליטית. מהצמרת האקדמית המשיך קרופורד הלאה לג'וב נחשב לא פחות, מנהל מכון מחקר בוושינגטון.

אבל אז זכתה הקריירה של קרופורד לתפנית מפתיעה: הוא פתח מוסך לתיקון אופנועים במפעל מט לנפול בווירג'יניה. "כשעבדתי בוושינגטון הייתי עייף כל הזמן, הרגשתי חסר תועלת", הוא אומר בראיון ראשון לכלי תקשורת ישראלי. "עכשיו, אחרי יום עבודה ארוך בעמידה על רצפת בטון, אני מתבונן באופנוע מתוקן שעוזב את המוסך, חש סיפוק - ולא מרגיש עייף כלל".

הסיפור של קרופורד (43) הוא כיום אחד הסיפורים המדוברים בארצות הברית, בזכות "Shop Class As Soulcraft" (בתרגום חופשי ביותר: "שיעור מלאכה כמלאכת נפש"), הספר שפרסם בשנה שעברה ושבו הוא מתאר את התפנית ואת סיבותיה. זהו סיפור אישי - וגם מניפסט נלהב בזכותה של עבודת הכפיים. קרופורד מנסה להשיב את כבודם של אותם מקצועות שפעם כל תלמיד תיכון למד בשיעורי מלאכה, וכעת החברה המערבית מפנה אליהם עורף.

עטיפת הספר של קרופורד. "אופנוע זה דבר יפה"

לא מדובר בעוד אחד מאותם אינטלקטואלים שמוקסמים ממלאכות אומן ומוצאים השראה בחרשי חרבות יפניות. קרופורד עוסק בבעלי מלאכה יומיומיים, נטולי הילה, לעתים גם "מלוכלכים" - חשמלאים, נגרים, מוסכניקים - "אנשים שהעבודה שלהם דורשת מהם לזחול מתחת לבתים של אנשים או לטפס על עמוד, ולגרום לדברים של מישהו אחר להתחיל לעבוד", הוא כותב בספרו. "אלה מקצועות שיכולים להביא לבעליהם גם ביטחון תעסוקתי וגם כבוד. והמשבר הנוכחי שוב מאפשר לנו לחשוב: 'אני רוצה להיות מועיל'".

כולם פקידים של מידע

קרופורד הוא אמנם פילוסוף, אבל גם הוא יודע שזו קודם כל הכלכלה. הטיעון הבסיסי שלו בעד המלאכות השונות הוא שהן מבטיחות פרנסה טובה ויציבות תעסוקתית. כשאנשים חושבים על אינסטלטור הם חושבים על חריץ במכנסיים, ושוכחים שהוא גובה מהם 150 שקל לעשר דקות עבודה - ושהוא כאן כדי להישאר. "אם אתה צריך לבנות רצפת עץ או לתקן את המכונית שלך, הסינים לא יעזרו לך", כותב קרופורד, "הם בסין".

כשהספר שלו התפרסם, בעיצומו של המשבר, הנימוקים הללו נפלו על אוזניים קשובות. אבל הטיעון העיקרי של קרופורד עמוק הרבה יותר. בעשורים האחרונים שכנענו את עצמנו שהעתיד נמצא בעבודות הידע, שנמצאות לכאורה רק בעולם הצווארון הלבן. הפכנו את המקצועות הדורשים עבודת כפיים לנחותים, לעתים אפילו בזויים. ואולם קרופורד טוען, על סמך ניסיונו האישי, שעבודות המלאכה הן לעתים קרובות מספקות יותר ובעיקר מאתגרות מחשבתית יותר מהמשרות המשרדיות. "פיתחנו דיכוטומיה של עבודת ידע לעומת עבודת כפיים, כאילו אלו שני דברים שהם בהכרח נבדלים", הוא מסביר. "אני חושב שחלק גדול מהיוקרה שיש לעבודות צווארון לבן נשענת על ההנחה שלעבודות כאלה יש תוכן אינטלקטואלי יותר, אבל זה בכלל לא מתיישב עם הניסיון שלי.

"סוג החשיבה שמעורב בעבודות של בעלי מלאכה הוא מרשים למדי, אם שמים לב אליו. נניח שאתה מנסה להבין למה מכונית לא נכנסת לניוטרל כמו שצריך, זה לא פשוט בכלל. ולהפך - הרבה פעמים אנחנו מניחים שלעבודות הצווארון הלבן יש יותר תוכן אינטלקטואלי משיש להן באמת. בעבורי, יותר מהשאלה אם אתה עובד עם הידיים או במשרד חשוב אם אתה מפעיל את שיקול הדעת שלך או לא. ובהקשר הזה אני מנסה לומר - שווה להסתכל מחדש על עבודות מלאכה. הן לא מתאימות לכל אחד, אבל מי שרוצה להפעיל את המוח שלו בעבודה - כדאי שיבדוק אותן".

המסר של קרופורד הפוך למגמה של מערכת החינוך בעולם המערבי. בתי הספר התיכוניים מבטלים את שיעורי המלאכה, מגבירים את הלימודים העיוניים ומכוונים את התלמידים ללימודים גבוהים. "הם מנסים לגרור כל גוף שיש לו דופק לאוניברסיטה ומשם לקיוביקל", כתב בספרו, ופנה להסביר למה ברור שההבטחה של יצירתיות וסיפוק אינטלקטואלי בעבודות הידע היא "הבטחת שווא. גם ההיסטוריה מלמדת אותנו את הלקח הזה".

ואמנם, אחד החלקים המרתקים בספר של קרופורד הוא סקירת התהליכים שעבר שוק העבודה במאה השנים האחרונות, מאז שהנרי פורד הביא את פס הייצור התעשייתי לכדי שלמות. עם השנים מקומות עבודה התמחו בלעשות עם העובדים שלהם שני דברים עיקריים - קודם כל לשאוב מהם את כל הידע המקצועי, ואז לתת להם עבודות פשוטות, שורת משימות מוגדרות היטב שמחייבות התמקצעות מינימלית ואינן דורשות הבנה של תהליך הייצור כולו. זה אותו סיפור מוכר: התאגיד מחזיק בכל הידע ובכל הכוח, והעובד הוא זול, לא הכרחי כשלעצמו וניתן להחלפה בכל רגע נתון. קרופורד טוען שהתהליך הזה, שקל לנו לייחס לעובדי פסי הייצור שהחליפו את האומנים, מתרחש כיום גם במקצועות הצווארון הלבן. "למעט אליטה מצומצמת, רוב העובדים נהפכים לפקידים המזינים מידע למערכות מומחה ממוחשבות", הוא כותב, "והתהליך הזה יימשך ביתר שאת (...) לצפות למשהו אחר זה לצפות להיפוך מוחלט של הלוגיקה הבסיסית של הכלכלה המודרנית".

זה בסדר ללמוד באוניברסיטה, אומר קרופורוד, "אם אתה נמשך לספרים קשים ויש לך כמה שנים להקדיש להם. אבל אתה לא חייב ללכת בכוח ולצאת מגדרך כדי למצוא פרנסה ראויה. אפילו אם אתה כן מחליט ללכת לאוניברסיטה, כדאי שתלמד מלאכת יד בקיץ. סביר שכבעל מקצוע עצמאי תרוויח יותר ותסבול פחות משוכן־קיוביקל שמטפל במערכות מידע, או מ'יצירתי' בדרג נמוך".

חשיבה אמיתית היא מסוכנת

קרופורד גדל בקליפורניה, בדרכים. רוב שנות ילדותו חי בקומונה שנדדה מדי חצי שנה. "זו היתה מסגרת נהדרת לגדול בה", הוא אומר. "הילדים שולבו בקרב המבוגרים יותר מהרגיל, וכולם עבדו יחד. כך גם היתה לי הזדמנות להיחשף להרבה צורות עבודה". בגיל 13 קרופורד כבר עבד כעוזר חשמלאי, הכשיר עצמו כחשמלאי - וכך מימן את לימודי התואר הראשון שלו, בפיזיקה. משם המשיך לתואר שני במדעי הרוח באוניברסיטת שיקגו, ונסחף לסדרת עבודות צווארון לבן בשכר נמוך, שהתגבשו לכדי חוויה מדכדכת וטראומתית למדי.

בספר הוא מתאר, בין השאר, את הג'וב שבו עסק בין התואר השני ללימודי הדוקטורט. קרופורד עבד בחברה שמכינה תקצירים של מאמרים אקדמיים: לכאורה, עבודה אינטלקטואלית. למעשה, בתחילת הדרך נדרש להכין 15 תקצירים ביום וכעבור שנה עמד במכסה של 28 תקצירים ביום. לממונים עליו לא היה אכפת אם התקצירים בכלל משקפים את המאמרים, הם רק וידאו שהתחביר שלו תקין. השטחיות שנדרשה ממנו, הוא כותב, היתה עבורו בגידה בכותבי המאמרים, בגידה בקוראי התקצירים ובגידה בעצמו.

מתיו קרופורד. "סביר שכבעל מקצוע תסבול פחות מאשר שוכן-קיוביקל" צילום: Robert Adamo

קרופורד חזר ללימודים, השלים דוקטורט ופוסט־דוקטורט בפילוסופיה פוליטית וב־2001 חיפש עבודה. מכר קישר בינו לבין מכון מחקר בוושינגטון שחיפש מנהל בפועל. שוק העבודה האקדמי היה בצרות, ומשכורת מכניסה עם תואר ניהולי היו בהחלט קוסמות. "מכון המחקר נשמע טוב. חשבתי שזה יהיה כמו באקדמיה - עבודה שאוכל לחשוב בה", הוא מספר. קרופורד לא מזכיר את המוסד בשמו, אבל מדובר במכון ג'ון מרשל, גוף שממומן בעיקר על ידי חברת האנרגיה אקסון מוביל ומתמקד בניירות עמדה המיועדים להטיל ספק בהתחממות הגלובלית. "העבודה הזו דרשה ממני לבנות טיעונים מהסוף להתחלה - להתחיל עם איזושהי מדיניות שהמכון רצה לקדם, ואז למצוא את הטיעונים המתאימים. כך שהיו עובדות שחיבבנו יותר מעובדות אחרות. כדמות הייצוגית של המכון מצאתי את עצמי משמיע טיעונים שלא באמת האמנתי בהם, וזה היה מאוד מדכא. הבוס שלי רצה לאמן אותי מחדש לפי איזושהי צורת חשיבה שהוא הביא איתו מהעולם התאגידי. הוא רצה שאקרין תדמית של רציונליות אבל שלא באמת אשקיע יותר מדי בחשיבה, כי זה עלול להוביל לכיוונים לא נכונים".

יכול להיות שפשוט היה לך מזל רע ונקלעת למקום הלא נכון?

"יכול להיות, וייתכן שבסיטואציה אחרת הייתי מוצא עבודה מהנה. אבל אני חושב שמה שכתבתי על מכון המחקר הספציפי הזה נכון באופן כללי גם לשאר מכוני המחקר בוושיגטון. כולם עוסקים בהצגת טיעונים שתומכים באינטרסים מסוימים — אידאולוגיים או חומריים. אם יש לך טבע פילוסופי, תרגיש בעולם הזה כמו בפשרה".

ובכל זאת, ערוץ חשיבה אחד של קרופורד לא נפגע: זה שתכנן איך לברוח. חמישה חודשים בלבד אחרי שהגיע לוושינגטון, קרופורד הצליח לחסוך מספיק כסף לרכישת כלי עבודה, התפטר ופתח סדנה קטנה לתיקון אופנועים בריצ'מונד, וירג'יניה. הוא מתמחה בתיקון אופנועים ישנים, כאלה שהחברות שבנו אותם כבר התפרקו ושאי אפשר להשיג להם חלפים. הוא צריך להבין לבד מה הבעיה באופנוע וכיצד להתמודד איתה, ולעתים נדרש לייצר בעצמו את חלקי החילוף. קרופורד מאוהב בעבודה שלו; זה ניכר היטב בספר, בתשוקה שבה הוא כותב עליה, במתח שבו הוא טוען אותה. סיפור אחד לדוגמה עוסק בפעם ההיא שבה הפיל בטעות מד מרווח לתוך המנוע; כדי להוציא אותו בלי להרוס את המנוע נדרשו סטטוסקופ, עוד זוג ידיים ו"ריכוז מנטלי של חבלן".

לצאת מהראש של עצמך

במילים אחרות, לצד הפרנסה, האתגר והסיפוק מונחת גם התשוקה. קרופורד, כפילוסוף, לא חוסך בטיעונים קיומיים בזכותה של העבודה עם הידיים, ככזו שמובילה להוויה אחרת בעולם. "אם אנחנו מתמודדים באופן פעיל עם חפצים בעולם, אנחנו תופסים את העולם טוב יותר", הוא מסביר, "ויש לזה חשיבות אתית. עבודת תיקון דורשת ממך לצאת מהראש של עצמך ולהקדיש תשומת לב למשהו שנמצא מחוץ לך. ותשומת לב היא ערך שהוא גם חשיבתי וגם מוסרי. זו צורה מסוימת של התכוונות לדברים, שלא מאפשרת לך להיות שקוע בעצמך. זה לא תמיד קורה בכל סוגי העבודה. במגזר הפיננסי, למשל, אפשר להתעלם מהמציאות. אבל כשאתה עובד עם דברים שמאפשרים לך לדעת מיידית כשאתה טועה, זה נותן לך הרגלים של חשיבה. יש לך פידבק מהעולם".

אני תוהה אם זה ניסיון טיפוסי של מוסכניק. יכול להיות שהחוויה שלך הרבה יותר מודעת לעצמה?

"זה נכון שאני מאוד רפלקטיבי לגבי מה שאני עושה. אבל הרבה מהחשיבה הזו קרתה בזמן כתיבת הספר, שהיה ניסיון להסביר לעצמי את החוויה שלי כמכונאי. מה שכן, לאחר פרסום הספר קיבלתי מהרבה מכונאים, וגם מבעלי מלאכה אחרים, תגובות שאמרו: 'כן, קלעת בול'. אנשים סיפרו לי שהיו להם מחשבות דומות במשך שנים, אבל לא הם לא הצליחו לבטא אותן ככה".

מפעל פלדה. "גם אחרי יום ארוך על רצפת בטון, אני לא חש עייף" צילום: אלעד גרשגורן

 

ומה לוקחים מזה עובדי המשרדים? את ההבנה שהחיים הם במקום אחר?

"אני חושב שיש הרבה בעיות בעבודות כאלה, ולאו דווקא משום שהן במשרד. הבעיות נובעות מהדרך שבה העבודה מאורגנת וכן מכל מיני אופנות ניהול, שהן בעצם צורות לעשות מניפולציה של אנשים. הדבר העיקרי שאני מנסה לשאול הוא אם לעבודה יש סטנדרטים אובייקטיביים. כשלנגר יש מחלוקת עם הבוס שלו, הוא יכול להגיד לו - 'זה ישר ומאוזן לחלוטין, תבדוק בעצמך'. בעבודה במשרד, לעומת זאת, הרבה פעמים אין שום סטנדרטים כאלה. ואז אתה אף פעם לא בטוח איפה אתה עומד, ומוצא את עצמך מבלה זמן רב בניסיון להשפיע על איך אחרים תופסים אותך. המשרד יכול להפוך למקום די פרנואידי. להבדיל, כאשר אפשר לדעת בקלות מהי עבודה טובה, יכולה להיווצר יותר אחווה בין העובדים. יש פחות בולשיט".

אפשר למצוא סטנדרטים כאלה בעבודה שאינה עבודת כפיים?

"אני חושב שכן. מה שחשוב הוא שהעבודה עצמה תכיל קריטריונים פנימיים שיגידו למה היא מכוונת, ומה ייחשב הצלחה או מצוינות. זה לא דבר שמוגבל לעבודות מלאכה. רפואה, למשל, שואפת לטובת החולה. דוגמה אחרת היא עריכת דין. זו עבודה שיש בה גוף מוגדר של כללים ותקדימים שצריך להכיר, ואתה פועל לטובת הלקוח שלך.

"עריכת דין ורפואה הם מקצועות חופשיים, שפעם היו פסגת השאיפות. אבל ב־20 השנים האחרונות חל שינוי, וקריירות בוול סטריט או בחברת ייעוץ נהפכו לנתיבי הקריירה הפופולריים בקרב בוגרי האוניברסיטאות היוקרתיות. ואלה הרי אינם מקצועות בכלל. היועץ הארגוני מתגאה בכך שאין לו ידע ספציפי לגבי אף תעשייה, הוא עוסק רק בהפשטות. וגם בנקאי השקעות מתעסקים בהפשטות, שכמו שאנחנו יודעים, יכולות להתנתק לחלוטין מהמציאות. אם אצל רופא מתרחשת התנתקות כזו, התוצאות ניכרות באופן יומיומי, ולא במשבר כלכלי שמתרחש אחת לעשר שנים".

כמו לעבוד בקליקה של בנות

מספרו של קרופורד נושבת רוח גברית, אפילו מצ'ואיסטית, של שמן מכונות, זיעה ופֶטיש על אופנועים. בספר יש אפילו קטע שבו הוא מתאר כיצד טיעון שלו בכנס אקדמי זכה ל"מטר צרחות מהצווחניות הבכירות". הביקורת על הספר ב"ניו יורק טיימס" זכתה לכותרת: "גברים אמיתיים לא אוכלים קישים, גברים אמיתיים דורסים אותם עם ההארלי שלהם".

אתה חושב שקוראות יכולות להזדהות עם המסר שלך?

"אני יודע שיש קוראות שהזדהו איתו. אבל יכול להיות שאופנועים קיבלו חשיבות יתר בספר".

יש אופנוע על הכריכה שלו.

"זה נכון. אופנועים הם דבר יפה, כך שאני שמח שיש אחד על הכריכה. אבל אני חושב שיש כל מיני סוגי עבודה שיכולים לספק את מה שאני מדבר עליו. אני פשוט כתבתי על מה שאני מכיר, כך שיצא שתיארתי עולם גברי. אבל אין שום דבר גברי ברעיונות עצמם", הוא משתהה רגע, וממשיך: "למעט אולי העיסוק שלי בחשיבות של גאווה". אחרי הרהור נוסף הוא אומר: "החלק בספר שדן בעבודה במשרד עוסק בקיום חברתי עם מאפיינים נשיים — השוואה בלתי פוסקת של עצמך עם אחרים ודינמיקה קבוצתית מסוימת. אני אכן משווה שם בין העבודה במשרד להשתייכות לקליקה של בנות".

ולך עצמך, איך המעבר מניהול מכון מחקר למוסך השפיע על החיים החברתיים?

"היו רגעים של אי־נעימות. מצאתי את עצמי במסיבות קוקטיילים - לא שאני הולך להרבה מסיבות כאלה - עומד ומדבר עם אנשים ששאלו אותי מה אני עושה. כשאמרתי שאני מתקן אופנועים היו רגעי שתיקה משונים, כשהאדם מולי הרגיש נבוך עבורי, ואני חשתי גאווה במה שאני עושה".

הגאווה הזו גדלה עם כל עותק שנמכר מהספר, וכבר יש יותר מ־100 אלף כאלה רק בכריכה קשה. "Shop Class As Soulcraft" נבחר לאחד מעשרת הספרים הטובים של 2009 ומככב במדפי קריאת החובה בחנויות בארצות הברית. ובכל זאת, מבחינת קרופורד מדובר בלא מעט כאב ראש, עם "סדנה מלאה באופנועים שמחכים לטיפול, ושאני לא יכול להגיע אליהם. הלקוחות שלי היו די סבלנים, למרבה המזל. אני כבר מחכה ש־15 דקות התהילה שלי ייגמרו ואוכל לחזור לעבוד על האופנועים במשרה מלאה. כרגע אני יושב מול המחשב ועונה לאימיילים כל היום, כך שזה כמו עבודה במשרד".