עלילות סופר-זוג, והגשמת החלום

1. הפגישה

גלוריה קלדרון אהבה לכתוב מהיום שהיא זוכרת את עצמה. בגיל 7 היא כבר סיימה את היצירה הראשונה שלה – אוטוביוגרפיה בת 12 עמודים. היא ידעה שזה מה שהיא רוצה לעשות כשתגדל.

דייב קלט גדל על חוברות מצוירות. הוא התחיל לייצר קומיקס משלו בכיתה א'. הקוראת הראשונה שלו, הוא זוכר, היתה האשה שהגישה ארוחת צהריים בקפטריה של בית הספר שלו בדרום קליפורניה. הוא ידע שזה מה שהוא רוצה לעשות כל החיים.

אלא שהחיים, בדיוק כמו הקפטריה של בית הספר, לא תמיד מגישים לך את הקציצה שביקשת. דייב גדל, גלוריה גדלה, ושניהם למדו שעם קומיקס וסיפורים אי אפשר לשלם בוול־מארט. הם הבינו שאנשים מבוגרים ואחראיים שרוצים להתפרנס, צריכים לפעמים לעשות דברים שהם לא מאוד נהנים מהם. למשל - לעבוד בשביל אנשים אחרים, שבעצמם לא תמיד מאוד נהנים ממה שהם עושים. ככה זה.

הסיפור הזה יכול היה להסתיים כאן. כמו מיליוני אנשים אחרים, גלוריה ודייב יכולים היו להקריב את חלומות הילדות שלהם על מזבח המשכנתה והחשבון לסופרמרקט. שום דבר יוצא דופן, לא משהו ששווה להזיל עליו דמעה. אלא שמאורע יוצא דופן כיוון את גורלם למקום חדש. אי שם ב־1990, בבית ספר תיכון בקליפורניה, דייב קלט וגלוריה קלדרון נפגשו והתאהבו.

גלוריה ודייב קלדרון-קלט בביתם. "אנחנו גרים בבית קטן ונוסעים בהונדות" צילום: Lou Noble

"גלוריה היתה בת 16 ואני הייתי בן 17. נעשינו ידידים, והתחלנו לצאת מיד אחרי התיכון", מספר ל"מוסף כלכליסט" דייב, היום בן 36, בראיון טלפוני זוגי מביתם שבלוס אנג'לס. "קצת אחרי שהתחלנו לצאת עברתי לקולג' במערב התיכון וגלוריה נשארה ללמוד בחוף המערבי, כך שבתחילת הקשר התראינו רק שלוש או ארבע פעמים בשנה. זה היה לפני שהאימייל היה פופולרי. זה היה רומן בסגנון מיושן, בעיקר דיברנו בטלפון וכתבנו מכתבים. אנחנו עדיין שומרים אותם".

אחרי הקולג' המשיכו שניהם ללימודי תואר שני בלונדון. גלוריה למדה תיאטרון באוניברסיטת גולדסמית, דייב למד ספרות וקריקטורות של מלחמת העולם השנייה באוניברסיטת קנט.

"ואז התחילו החיים", אומרת גלוריה. "הלימודים בחו"ל היו חוויה מדהימה שבהחלט עיצבה אותנו, אבל זו גם היתה תקופה שבה לא היינו צריכים להתמודד עם העולם האמיתי. כשחזרנו ללוס אנג'לס אחרי הלימודים זה היה כאילו – אוקיי – זה העולם – מה עושים? בבת אחת הבועה שלנו התנפצה. אני התחלתי לעבוד במסעדה, ודייב קיבל עבודה ככתב טכני במגזין על ציוד רפואי, ואחר כך עבד בחברת הצעצועים מאטל. הוא כתב שם את התיאורים שעל אריזות הצעצועים". "עבודות משעממות", הוא אומר.

2. מי מכיר אותך

ב־2001 הם התחתנו, אחרי שנתיים בלוס אנג'לס. “החתונה גרמה לנו לקבל החלטות, כי היא הפכה אותנו לשותפים עסקיים שחולקים לא רק חיים אלא גם חשבונות", אומרת גלוריה, "התחלנו לתהות ביחד, איך נוכל להתקיים ובאותו הזמן למצוא שיטה שבה תהיה לכל אחד מאיתנו ההזדמנות להצליח או להיכשל במה שהוא רוצה לעשות".

השיטה שהחליטו עליה היתה כזו: בכל פעם, למשך כמה שנים, אחד מהם ישמור על משרה יציבה ומכניסה בזמן שהשני ייקח סיכונים בדרך להגשמת החלום שלו. אחר כך הם יתחלפו. פעם הוא יהיה הגבר שמאחוריה, פעם היא תהיה האשה שמאחוריו, וכשאחד מהם יזכה להצלחה בתחום שבו חלם לעסוק, הוא יתמוך כלכלית בשני, ויאפשר לו להשקיע בהגשמת חלומו. "הרעיון התגבש אצלנו במשך שנתיים, וכשהחלטנו להתחיל זה כבר הרגיש כמו הדבר הטבעי והספונטני לעשות", אומרת גלוריה.

רוצים לראות קומיקס שדייב אייר במיוחד ל"כלכליסט"? לחצו כאן.

"זה כמו בטיפוס הרים”, מוסיף דייב. "כששניים מטפסים, אחד תמיד עולה קודם, תוקע את היתד ואז, כשהוא מאובטח, השני יכול לזחול למעלה, לעבור על פני הראשון, לתקוע את היתד שלו ולתת לראשון לטפס".

דייב נבחר להיות הראשון שתוקע את היתד: "אמרנו, אוקיי, כרגע לי יש עבודה בטוחה, אז גלוריה תיקח את הסיכונים ותתחיל לזחול למעלה. כשתהיה לה עבודה בטוחה, אני אקח סיכונים. זו היתה דרך טובה לקדם את הקריירות שלנו לאט ובטוח, ובלי לחץ כלכלי. תמיד אפשר יהיה לסמוך על לפחות הכנסה אחת".

גלוריה ודייב. המתכון לזוגיות מפרגנת צילום: Lou Noble

"יכולנו להגיד, אוקיי, לא חשוב הכסף", אומרת גלוריה. "אנחנו יכולים שנינו לצאת למאבק באותו זמן. אבל עבורי לפחות, כאמנית, אם אני מודאגת לגבי איך תיכנס המשכורת הבאה, זה פוגע בחופש שלי ליצור. היה חשוב לנו קודם לשלם חשבונות ולשים אוכל על השולחן בלי לבקש כסף מהמשפחה".

כך, כשדייב החתים מדי בוקר שעון באחד ממשרדי יצרנית בארבי מאטל, יצאה גלוריה אל ההרפתקה האמנותית שלה, כשמטרתה היא להתקבל ככותבת באחד מאולפני הטלוויזיה בהוליווד. "לא היו לי קשרים, אף אחד במשפחה שלי לא עבד בהוליווד, אין שום חוברת הדרכה שמסבירה איך לעשות את זה, אין בית ספר שהבוגרים שלו נכנסים להוליווד. המסע של כל אחד הוא אחר", היא מספרת על הקשיים. היא שלחה שני תסריטים. אחד הוביל לכמה פגישות באולפני דיסני, שלבסוף דחו אותו, ועל השני מעולם לא קיבלה תשובה. "לא ידעתי כלום על המערכת הזאת, ופשוט זרקתי דברים על הקיר וקיוויתי שהם יידבקו", היא אומרת. "בהוליווד, אם אתה אף אחד, הם שמים את התסריטים שלך על איזה שולחן אחורי ואף אחד לא קורא אותם", אומר דייב.

לבסוף, לאחר שיחות עם דייב, גלוריה החליטה לנסות כיוון אחר, שאותו היא מכירה יותר – התיאטרון. "בגיל 22, בשנה האחרונה ללימודים שלי, כתבתי וביימתי הצגת סטודנטים שזכתה בכמה פרסים", אומרת גלוריה. "החלטתי להעלות הצגה באל.איי".

"כתבתי המון, וב־2003 העליתי הצגה בתיאטרון האדסון אבניו, שיש בו אולמות ל־40 איש. ההצגה שלי רצה בימים שני עד רביעי, כי רוב המקומות עובדים מחמישי עד ראשון, ובשאר הימים הבעלים ישכירו לך את המקום בזול. מימנו הכל בעצמנו. ביקשתי מחברות שלי לשחק תמורת 7 דולר להצגה. זה אפילו לא כיסה להן את הדלק. לא היו אביזרים או תפאורה. אבל ידעתי רק שאם אעשה משהו שאנשים יאהבו, הם יגידו לחברים שלהם לבוא. ולמזלי זה בדיוק מה שקרה".

"כבמכת ברק", כדבריה, הפכו ההצגות שלה להצלחה מסחררת. המחזה, שנקרא "בנעליה", היה מורכב ממונולוגים של 15 נשים, שאותן גילמו 15 שחקניות. "כמעט מההתחלה היתה לנו בכל הופעה רשימת המתנה של איזה 20 איש שנשארו בלי כרטיסים. וכולם הגיעו אלינו רק מידיעות מפה לאוזן".

ההצגה קיבלה ביקורות משבחות בעיתונים "אל איי טיימס" ו"Back Stage West" ובבלוג התרבות המשפיע LA Weekly, ובעיקר יצרה הרבה קשרים: "אנשים היו רואים את המחזה ואומרים - אני רוצה להביא את החבר שלי שעובד בטלוויזיה או בקולנוע, והם באמת היו באים ומתרשמים. ב־2004 העליתי עוד מחזה, וב־2005 עוד אחד, וככה השגתי, עם הזמן, את הסוכן ואת האמרגן שלי. והם כבר סידרו לי עוד ועוד פגישות".

3. גלוריה עושה את זה

הפגישות הביאו להצעות, שהביאו לעוד פגישות. גלוריה, שהיא ודייב לא מפסיקים להחמיא זה לזה לאורך השיחה, מספרת שהעוגן הכלכלי שסיפקה לה עבודתו של דייב נתן לה את החופש לשקול את צעדיה בזהירות ובצלילות. "יכולתי להרשות לעצמי לוותר על הצעות ובסוף לבחור בעבודות שלא בהכרח מרוויחים בהן הרבה, אבל יוצרים בהן קשרים מעולים ולומדים הרבה", היא אומרת, "דייב אמר לי שמבחינתו אני גם יכולה לא לעבוד בכלל ולהתרכז רק במטרה הסופית, אבל היו לי ליידי אישיוז עם זה, לא הרגשתי נוח עם זה שגבר יפרנס אותי".

עבודתה הראשונה בתעשייה היתה עוזרת במאי בחברת ההפקה ויניל פילמס. "זו לא עבודה זוהרת במיוחד", היא מבהירה, "הייתי 'עוזר במאי שני', שזה מישהו שאוסף בגדים מניקוי יבש ועונה לסלולרי של הבמאי כשהוא עסוק. אבל זו דרך טובה להתחיל ליצור קשרים". הבמאי שעבורו עבדה גלוריה היה התסריטאי והבמאי זוכה האוסקר קמרון קרו ("כמעט מפורסמים"), והיא עבדה איתו על הסט של הסרט "ונילה סקיי" בכיכוב טום קרוז.

"הוא ללא ספק אחד המודלים לחיקוי שלי", אומרת גלוריה, "הדבר הכי מדהים בו הוא שהוא גורם לכל מי שעובד איתו להרגיש חשוב – לא משנה מה הוא עושה. התפקיד שלי היה ממש שולי, ובכל זאת הוא נתן לי להרגיש כחלק חשוב מהתהליך. אני לעולם לא אשכח את זה. יש לו גם מערכת יחסים מאוד תומכת עם אשתו, שהיא מוזיקאית. זה מאוד עזר לי ולדייב לשאוב השראה וכוח".

ואז, כעבור שנה של פגישות, טיפוח קשרים וניסיונות כושלים, קיבלה גלוריה את עבודת הכתיבה הראשונה שלה: עוזרת כותב בסדרה "משפחת אורטגה", טוק־שואו קומי לפי המתכונת שבה נעשו הסדרה הבריטית "משפחת קומאר" והסדרה הישראלית הכושלת "משפחת קמיצ'לי". "משפחת אורטגה" נגנזה מבלי ששודרה מעולם, אך גלוריה כבר היתה "בפנים".

ב־2003 קיבלה את העבודה הבאה שלה, ככותבת בסיטקום "איך פגשתי את אמא" של רשת CBS. הסדרה נהפכה להצלחה, זכתה בשלושה פרסי אמי וזיכתה את גלוריה בפרס ALMA, שנחשב ל"אוסקר הלטינו־אמריקאי". "הדמויות של הזוג לילי ומרשל, שביחד מאז הקולג', קצת מזכירות אותי ואת דייב, והשתמשתי בהרבה רגעים מהחיים שלנו כשכתבתי את הסצינות שלהם", אומרת גלוריה.

כעבור שלוש עונות שבהן שימשה ככותבת בכירה ומפיקה ב"איך פגשתי את אמא" עברה לתפקיד דומה בסיטקום "חוקי המשחק" שהפך גם הוא להצלחה. בין לבין, הוציאה ב־2005 ספר בנושא אופנה בשם "Accessories" שתורגם לאיטלקית, ובימים אלה היא כותבת תסריט לסרט הוליוודי באורך מלא עבור המפיק מארק גורדון ("2012"). "אני גם ממשיכה להעלות מחזות קטנים בתיאטרון. שם אני הבוס של עצמי. יש לי מההצגות הכנסה קטנה שאני תורמת לצדקה", היא אומרת. לפני שבועיים העלתה ערב שהכנסותיו, כ־4,500 דולר, נתרמו לסיוע לנפגעי רעידת האדמה בהאיטי.

"היה לי הרבה מזל", היא אומרת, "אם דייב לא היה כל כך נדיב אליי אני לא בטוחה שהייתי יכולה לקחת את נתיב הקריירה שבחרתי בו".

4. מתחלפים

בינואר 2007 הגיע תורו של דייב. אחרי שגלוריה ביססה את מעמדה ככותבת מצליחה בהוליווד, דייב התפטר מעבודתו במאטל כדי להיות קומיקסאי במשרה מלאה.

"העבודה במאטל היתה הדיי ג'וב שלי, אבל בלילות ובסופי שבוע תמיד עבדתי על הקומיקס שלי. כשהגיע הרגע לעזוב את העבודה קצת נלחצתי, אבל גלוריה אמרה, תראה – נתת לי את ההזדמנות הזו, אני רוצה לתת לך את אותו הדבר בתמורה".

את הקומיקס האינטרנטי היומי שלו "שלדון" (sheldoncomics.com), שבמרכזו ילד בן 10 שעשה אקזיט ונהפך למיליארדר, דייב החל עוד ב־1999. באמצע שנות האלפיים החל האתר להניב הכנסה צנועה מפרסום וממכירת חולצות שלדון. "הסכומים הלכו ועלו בהדרגה. כשעזבתי את מאטל הן הגיעו לכ־70% מהמשכורת שלי", הוא אומר. כשעזב את הדיי ג'וב, מטרתו של דייב היתה להפוך את שלדון לעסק משגשג.

"השאלה שהעסיקה אותי היתה איך אמן קומיקס עושה כסף כשהעיתונים בארצות הברית גוססים, והם הרי היו מקור הפרנסה של אמני קומיקס וקריקטוריסטים. ידעתי שהעתיד הוא באונליין, אבל לא ידעתי איך עושים את זה".

ההצלחה של דייב: ספרי הקומיקס של "שלדון"

איך באמת?

"יש חיים אחרי העיתונים, ואפשר ליצור הכנסה מעולה. כשאתה עובד בלי מתווך, בלי מו"ל ובלי מפיצים אז הרווח על כל מודעה באתר שלך וכל חולצה או ספר שאתה מוכר הוא הרבה יותר גבוה. ב־2008 כבר השתתפתי בכתיבה של ספר על הנושא ("How to Make Web Comics"). רציתי שאמני קומיקס יכירו את הדרך החדשה הזו לעשות כסף".

בזמן שגלוריה המשיכה לכתוב סדרות לטלוויזיה, דייב החל להקדיש כ־50 שעות בשבוע ל"שלדון". הוא פרסם סטריפ מדי יום, והחל לפתח את הצד העסקי, יצר עוד מוצרים נלווים, הוציא ספרי "שלדון" ומכר סטריפים מקוריים שצייר. הללו נתלו בגלריות, במשרדים של חברות כגון גוגל, פייסבוק וחברת קאדברי, יצרנית המשקה ד"ר פפר, וכמה מאות בתים באזור לוס אנג'לס. מספר הקוראים עלה בכאחוז מדי חודש – כרגע, לדבריו, יש לקומיקס כ־40 אלף קוראים ביום – דבר שהעלה את ההכנסות ממודעות באתר. ספרי "שלדון" נמכרים כיום בכל העולם, ולפי דייב גם מישראל מוזמנים מדי שנה כמה עשרות עותקים.

"את ההשקעה על הספר הראשון לקח לי שנתיים להחזיר", הוא אומר. "הספר השביעי נהפך לרווחי אחרי שמונה ימים. שנה אחרי שעזבתי את העבודה ההכנסה שלי מהקומיקס כבר היתה זהה ל'משכורת התאגידית' שהיתה לי. היום זה הרבה יותר". הניסוי הצליח.

ההצלחה של גלוריה: צוות הסיטקום זוכה האמי "איך פגשתי את אמא" צילום: cc by alacoolb

לאחרונה, בעקבות ההצלחה, פתחו דייב וגלוריה קלדרון־קלט חברה בשם סמול פיש סטודיוז שמוציאה לאור את הספרים של דייב ומפיקה את המחזות של גלוריה. לפני חודש גייסו את העובדת הראשונה של החברה, שעונה לטלפונים, מעדכנת את האתרים של בני הזוג ומטפלת בעניינים משרדיים. בינתיים, ב־2008, גם נולדה בתם הבכורה.

5. הסוד

ההיסטוריה של האנושות רצופה אנשים שחייבים את ההצלחה שלהם לבני זוגם (לרוב, יש להודות, לבנות זוגם). אבל בראיון, דייב וגלוריה מתארים את התמיכה ההדדית שלהם זה בזה כמוחלטת, וכמעט כמשהו בלתי ייאמן. ההדדיות ניכרת היטב לאורך הראיון, כשהם מקפידים לדבר בתורות, לצחוק יחד, ולהחמיא זה לזו וזו לזה ללא הפסקה. אם יש צדדים קשים, הם מיטיבים להסתירם.

היו רגעים שפחדתם שזה לא יעבוד?

“בטח, היו ועדיין יש. בכל יום יש רגעים מבהילים", עונה גלוריה, דייב מסכים, וכעבור שנייה שניהם מתגלגלים מצחוק מצדו השני של הקו, כשותפים לסוד. "מה שעוזר להתגבר על הפחדים הוא שאנחנו באמת מאמינים זה בזה, כאמנים", היא אומרת, "אם לא הייתי מאמינה בכל עצם בגופי שדייב הוא אמן מוכשר אני לא יודעת אם הוא היה מצליח. בימים שבהם אתה לא מאמין בעצמך, וזה קורה לכולם, אתה צריך מישהו שיחזיק אותך למעלה".

דייב: “מה שעוד עזר זו העובדה שמגיל צעיר שנינו ידענו מה אנחנו רוצים לעשות. אחד הדברים היותר עצובים שאנחנו רואים סביבנו זה אנשים בגיל 35 ו־45 שעדיין לא החליטו מה לעשות בחיים".

גם שמרנות פיננסית עזרה להם, הם מסבירים. "יש לנו חברים שמאוד הצליחו וברגע שקיבלו את הצ'ק הם קנו מכונית יקרה והפסיקו לעבוד לשש שנים", מספרת גלוריה, "לנו חשוב לשמור על ההוצאות נמוכות, אנחנו נוסעים בהונדות וגרים בבית קטן. אני לא שופטת אף אחד, לכל אחד יש את המסע האישי שלו, אבל בשבילנו מכונית יקרה היתה רק מפעילה עלינו לחץ שאנחנו לא מעוניינים בו".

"תמיד ניסינו שיהיה לנו בבנק מספיק כסף כדי שאם שנינו לא נרוויח, עדיין נוכל להסתדר לתקופה מסוימת", מוסיף דייב. "בהתחלה זה היה כסף לחצי שנה, אחר כך לשנה, עכשיו יש לנו מספיק לשנתיים. לאורך כל ההיסטוריה של האמנות, רוב האמנים חיו בדאגה מתמדת לתשלום הבא שיקבלו. לא לדאוג לכסף זה שקט נפשי מדהים עבור אמן".

אתם חושבים שלבד לא הייתם זוכים להצלחה?

דייב: "גלוריה היתה מסתדרת, אבל אני לא יודע איפה הייתי אני. היא שעודדה אותי לקחת סיכונים גדולים ברגעי מפתח בתחילת הקריירה. אני מניח שלבד, הייתי נהפך לאחד האנשים שכותבים בביוגרפיות שלהם: 'הו – אילו רק עשיתי את זה בשנות ה־20 לחיי במקום בשנות ה־40'”.

גלוריה: “אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלי דייב".

השותפות העסקית לא פוגמת ברומנטיקה?

גלוריה: "אני לא מרגישה ככה. מה שמקשה על הרומנטיקה כרגע הוא העובדה שיש לנו עכשיו ילדה, אבל את זה יגיד לך כל הורה".

דייב: "אנחנו אוהבים להפריד, חצי בצחוק, בין בעיות ביחסים, לבעיות עסקית או בעיות של שני אנשים שפשוט חיים יחד. כשאנחנו מדברים על שטיפת כלים זה לא קשור לביזנס ולא ליחסים. כשאנחנו מדברים ביזנס אנחנו מדברים ביזנס. שעתיים אחר כך אנחנו יכולים לדבר על אהבה. אתה חובש בכל פעם כובע אחר".

במבט לאחור, יש משהו שהייתם יכולים לשפר? מה הייתם עושים יותר טוב אם היתה לכם עוד הזדמנות?

דייב: "יכולתי לעזוב את מאטל שנה־שנתיים קודם. אבל אני מאוד שמרן כלכלית".

גלוריה: "גם אצלי, הדבר היחיד שאני מצטערת עליו הוא שלא קפצתי למים קודם, אפילו מיד אחרי הקולג'".

ומה הלאה?

גלוריה: “המטרה החדשה שלי היא לביים סרט באורך מלא. הייתי רוצה גם תוכנית טלוויזיה שלי. הייתי רוצה להיות טינה פיי. אני מאמינה שאני בכיוון הנכון".

דייב: "המטרה שלי היא שבמהלך השנים הקרובות נוכל להעסיק שלושה או ארבעה עובדים, להתנתק לגמרי מענייני אדמיניסטרציה ולהתרכז רק בלצייר".

"עצם זה שאני מקבלת כסף על האמנות שלי, ושאני יכולה לכתוב ועם זה לחיות ולשלם את החשבונות – זו היתה המטרה שלי. זה כל מה שרציתי", מסכמת גלוריה. "אני חיה עכשיו את החלום".