כוחה הלא ייאמן של חברות

מייק (30), איש הייטק מתל אביב, הוזמן בשנה החולפת ל־20 חתונות, כולן של חברים קרובים. "לפני שנה כולנו עדיין היינו רווקים מושבעים", הוא מספר ל"מוסף כלכליסט". "אף זוג לא דיבר על חתונה. ואז הזוג הראשון הודיע שהם מתחתנים, ובמהירות שיא זה נהפך למגיפת חתונות. בזמן האחרון הקצב הוא של שלוש חתונות בחודש. נשארתי הרווק האחרון".

התחושה שמייק מתאר מוכרת לא רק לבני 30 ולא רק בהקשר של חתונות. היא מוכרת לצעירים בגילי ה־20 - כמו גם לקבוצות של חברים ותיקים - שחשים לפעמים שכל חבריהם מתחתנים כמעט בבת אחת, או שמתבוננים בתמונות בפייסבוק ומגלים שהם דומים לחבריהם במאפיינים רבים במראה החיצוני, כמו גם בעמדה הפוליטית, בהיותם מעשנים או כאלה שהחליטו להיגמל מעישון, ברמת החיים ואפילו באירועים שקרו להם לאחרונה, כשאירועים דומים קרו לחבריהם. התכונות הללו, האישיות, נוטות לפעמים להתפשט בקרב קבוצות חברים כפי שעושה מחלה מידבקת.

המשמין הראשון, המעשן הראשון, המתחתן והמתגרש הראשון בכל קבוצת חברים מהווים לפעמים זרזים לשינוי בחייהם של המוני אנשים שאותם לא פגשו מעולם צילום: shutterstock

יש פה יותר מדמיון מקרי. התחושה עומדת בבסיס המחקר החברתי הארוך והמתועד ביותר בהיסטוריה, שתוצאותיו הדרמטיות התפרסמו בסוף 2009 ב"Connected", ספר ש"הניו יורק טיימס" כינה: "עבודה שעשויה לשנות את האופן שבו אנו מבינים את העולם", ושבימים אלה מתורגם לעשרות שפות ובהן עברית, ובסוף השנה יתפרסם בהוצאת מטר.

המחקר מגלה שההחלטות המשמעותיות ביותר שבני אדם עושים – החלטות על חתונה, שינוי קריירה וסדרי עדיפויות בחיים, מתבצעות בעיקר משום שחברים ביצעו לאחרונה החלטה דומה, וזאת אף שכל מי שמבצע החלטה שכזו מאמין שעשה זאת מתוך שיקול דעת ומרצונו החופשי, ולא בהשפעת חבריו. ולא מדובר רק בהחלטות על אורח החיים: שינויים במצב הגופני כגון נטייה להשמנת יתר או לאריכות ימים מופלגת, וגם מידת האושר הכללי אינם תוצאה של נסיבות אלא שעתוק של המצב החברתי שסובב את האדם. הרזייה, עלייה במשקל, אושר, דיכאון, גירושים, עישון, נדיבות, שתיינות, תדירות קיום יחסי מין, הסיכוי להצביע בבחירות, הסיכוי להתאבד, שפת הגוף, הטעם המוזיקלי והגישה לחיים – כולם תכונות מידבקות שמתפשטות בתוך קבוצות חברים, ולפעמים מתחילות באדם אחד ובמהרה אופפות עשרות אנשים.

ד"ר ניקולס כריסטאקיס צילום: Paul Schnaittacher

"הגענו לגילוי המדהים הזה כמעט בטעות", אומר בראיון ל"מוסף כלכליסט" ד"ר ניקולס כריסטאקיס (48), רופא פנימי, מומחה למדיניות ציבורית מאוניברסיאת הרווארד ואחד מ־100 האנשים המשפיעים של מגזין "טיים" לשנת 2009. כריסטאקיס הוא הכוכב החדש של המדע הפופולרי בארצות הברית, לצד שותפו לכתיבת "Connected", פרופ' ג'יימס פולר (40), שזה שנים נחשב לאחד המוחות המקוריים באמריקה ושמחקריו במדעי החברה צוטטו בהרחבה בעשרות כלי תקשורת, ובהם CNN המגזין "Wired" ושער המוסף השבועי של "הניו יורק טיימס". "קשה להאמין שהבחירה החופשית שלנו היא אשליה ושאין לנו שליטה אמיתית כמעט בכלום, אבל הנתונים שהגיעו אלינו כל כך חד־משמעיים שפשוט חייבים להכיר בזה. בני אדם אינם שונים מלהקת ציפורים או מבאפלו שרצים בתוך עדר, ופונים יחד עם כל העדר. כששואלים אותנו למה העלנו במשקל אנחנו מדברים על גנים לא טובים וכששואלים אותנו למה הפסקנו לעשן אנחנו ממציאים הסברים על הבריאות של הילד. אבל האמת היא שאנחנו פשוט זזים עם העדר. אנחנו נדבקים בתופעות חברתיות מידבקות. אם נדע להבין אותן נכון, נוכל לשנות הרבה דברים בחברה שלנו, דרך ניצול נכון של קשרים אנושיים ורשתות חברתיות".

מחקרם של כריסטאקיס ופולר החל כסדרת מאמרים שפורסמו בשנים 2008-2007 בכתבי העת המדעיים "New England Journal of Medicine" ו"British Medical Journal", והכו הדים בקהילה המדעית. הוא מבוסס על מעקב שנערך במשך 32 שנה אחר כ־12 אלף תושבי העיר האמריקאית פרמינגהם שליד בוסטון, בצפון מזרח ארצות הברית. הוא מציג מידע סטטיסטי שדומה לו לא נאסף מעולם, ושמראה באופן חד משמעי ונחרץ את המסלול שבו התנהגויות חברתיות ומצבים גופניים מתפשטים בין חברים באופן "מידבק" וללא כל הסבר נראה לעין.

לפי ממצאיו המפתיעים, אם חברך התחיל לעשן, הסיכויים שאתה תתחיל לעשן עולים בכ־61%. קרוב משפחה שנולד לו תינוק מעלה ב־15% את הסיכוי שבשנתיים הקרובות ייוולד לך תינוק – וגם חבר שנמצא בדיכאון או בקשיים במערכת היחסים שלו, מעלה את הסיכויים שמה שעובר עליו יעבור גם עליך.

"סטטיסטיקת ההדבקה" נוקשה. היא מתקיימת בין חברים גם ממרחקים גיאוגרפיים גדולים, והשפעתה מרחיקת לכת מעבר למה שנדמה. אותו חבר מעשן עלול לגרום גם לחבריהם של חבריו להתחיל לעשן, אפילו אם מעולם לא פגש בהם. בנוסף, הוא מעלה את הסיכוי שקבוצה בת מאות אנשים שאותם אינו מכיר - החברים של החברים של החברים שלו — יתחילו לעשן. המשמין הראשון, המעשן הראשון, המתחתן והמתגרש הראשון בכל קבוצת חברים מהווים לפעמים זרזים לשינוי בחייהם של המוני אנשים שאותם לא פגשו מעולם. הנתונים האלה, שפורצים גבולות חדשים בחקר מדעי החברה, נשמעים כמעט בלתי ייאמנו. אלא שמתברר שהם מבוססים יותר מהרבה תיאוריות חברתיות שנפוצות כיום.

העיירה שנהפכה למאגר מידע

הכל החל בשנת 2000 כשכריסטאקיס, אז חוקר באוניברסיטת שיקגו, ניסה לפענח את תופעת "אפקט ההתאלמנות" – מצב שבו אנשים שמטפלים בקרובי משפחה שהם חולים סופניים סובלים בעצמם מהידרדרות בבריאותם, וההידרדרות כאילו "מועברת בהדבקה" לקרובים אחרים שלהם. בשנת 2002 כריסטאקיס פגש בפולר, שבאותן שנים חקר כיצד ההחלטה אם להצביע בבחירות משפיעה על החלטותיהם של חברים, בני משפחה וקולגות.

ג'יימס פולר. "גם נדיבות ומצב כלכלי נוטים להתפשט באופן מידבק" צילום: Kris Kr g CC by

באותה תקופה רב המכר המדובר ביותר באמריקה היה "נקודת המפנה" של העיתונאי המשפיע מלקולם גלאדוול. גלאדוול, שבעצמו נכנס ב־2005 לרשימת 100 האנשים המשפיעים של המגזין "טיים", אסף חלקי מחקרים, אנקדוטות ותובנות אישיות, וחיבר ספר שכביכול חושף את הכללים הנסתרים שהופכים מוצר או רעיון לאופנה עולמית. בעולם האקדמי דחו את התיאוריות המקוריות של גלאדוול, וטענו שהן מבוססות יותר על כישרון סיפורי מאשר על ממצאים שאפשר למדוד. אך יתר אמריקה קנתה 1.7 מיליון עותקים מהספר, הכתירה את גלאדוול כאינטלקטואל שמצליח לפצח את סודות המציאות ואימצה המונחים שטבע, "מגיפה חברתית", ו"מקשרים" – האנשים יוצאי הדופן שבזכותם תופעה שולית נהפכת להיסטריה עולמית.

כריסטאקיס ופולר רצו לערוך ביחד את המחקר שיעביר את המונחים החדשים מתוכניות אקטואליה ומגזיני שיווק אל הקתדרות האוניברסיטאיות. הם ביקשו מקרן ממשלתית מענק של 25 מיליון דולר לצורך מעקב בן שש שנים אחר כ־30 אלף אמריקאים, במטרה להתחקות אחר האופן שבו הם "מדביקים" אלה את אלה ברעיונות, אופנות והתנהגויות. בקשת המענק נדחתה בטענה שתחילה עליהם להציג ראיה מדעית ראשונית לקיומה של איזושהי תופעת "מגיפה חברתית".

"וכך הגענו לפרמינגהם", אומר כריסטאקיס. העיר פרמינגהם משמשת מאז שנת 1948 כזירת מחקר אדירת ממדים בחיפוש אחר הגורמים להתקפי לב, שהיו כבר אז הסיבה העיקרית – והמסתורית ביותר – למוות בארצות הברית.

חוקרים מאוניברסיטת בוסטון ומהמכון האמריקאי לחקר הלב והריאה זימנו כ־5,000 מתושבי פרמינגהם למרפאות בעיר, ערכו להם בדיקות גופניות מקיפות וביקשו מהם למלא שאלונים ארוכים הנוגעים להרגליהם ולאורחות חייהם, למידת האושר שלהם ואפילו לטעמם המוזיקלי. המטרה היתה לירות לכל הכיוונים, ובבוא היום להצליב את המידע העשיר עם סטטיסטיקות התקפי הלב בעיר ולחפש קשרים ותבניות. מדי ארבע שנים הנחקרים זומנו לבדיקות ושבו ומילאו את השאלונים, כשבכל פעם הזמינו החוקרים יותר אנשים. בשנת 1971 השתתפו במחקר שני דורות של תושבי פרמינגהם, 12 אלף איש בסך הכל. החוקרים, שביקשו להמשיך לעקוב גם אחרי נבדקים שעזבו את העיר, הוסיפו לשאלון הקבוע עוד סעיף: הם ביקשו מכל תושב בפרמינגהם לציין שם של חבר אחד קרוב במיוחד, שיוכל לאתר את הנבדק גם אם הלה יעזוב את העיר בלי להשאיר עקבות.

המחקר, שעדיין נמשך וכבר מקיף שלושה דורות של בני העיר, הוליד את "סולם פרמינגהם", נוסחה שאיתה מחשבים את הסיכוי ללקות בהתקף לב בעשור הקרוב.

אבל הוא הוליד עוד משהו – רישום מפורט של רשת חברתית אדירת ממדים, שעוקבת לאורך עשרות שנים אחר קשריהם החברתיים והמשפחתיים של שלושה דורות אמריקאים, לצד פירוט מדוקדק של הרגליהם, קורותיהם ונתוניהם הבריאותיים. אוצר חסר תקדים של מידע פסיכולוגי, סוציולוגי ותרבותי.

שלוש דרגות של השפעה

כריסטאקיס ופולר לקחו את המידע שהצטבר על תושבי פרמינגהם עד 2003, ובעזרת מחשבים ציירו את המפה המסועפת של הקשרים החברתיים והמשפחתיים של בני העיר. על המפה הזאת הם החלו לבדוק שתי תופעות – השמנת יתר ועישון.

כשבדקו את תופעת השמנת היתר נגלה להם מחזה מפתיע: כמה עשרות נקודות במפה סומנו כאילו באקראי – וייצגו את תושבי פרמינגהם שענו בשנת 1971 להגדרה "סובל מהשמנת יתר". מאותו רגע, יתר הנקודות לא הופיעו באקראי. הן החלו להתגבש סביב "השמנים הראשונים", ב"אשכולות" חברים שהלכו והתפשטו בהדרגה.

אשכולות־חברים אחרים, לעומתם, נותרו כשהיו, ואף אחד מהחברים בהם לא גילה נטייה להשמנה. לפעמים הראו הנתונים איך חברים בודדים ניתקו פה ושם את קשריהם מקבוצת החברים שלהם. פעמים רבות, אחרי שקורי הקשרים נעלמו מעל המסך, גילו החברים הבודדים נטייה להשמנת יתר, וכמה נקודות אף נעלמו – האנשים שניתקו את קשריהם מחבריהם מתו בטרם עת.

בן הילס וישיש מאושר בסרדיניה. עכשיו מנסים לשחזר את הנוסחה בארצות הברית צילום: Mayu Kanamori

התבנית עובדה במהרה לנתונים סטטיסטיים: כל תושב פרמינגהם שהעלה יותר מדי במשקלו "הדביק" את סביבתו בשלוש דרגות של השפעה: חבריו מ"דרגה ראשונה" החלו לסבול ראשונים מהשמנת יתר – שיעור ההשמנה בקרב אותם חברים היה גבוה ה־57% מהממוצע בפרמינגהם. בקרב החברים של החברים – אלה שלפי מפת הקשרים היו רחוקים שתי דרגות מהמשמין הראשון, שיעור השמנת היתר היה גבוה ב־20% מהממוצע באוכלוסיית פרמינגהם, וב"דרגה השלישית", שלרוב מנתה כאלף איש שרבים מהם כלל לא הכירו את המשמין הראשון, שיעור ההשמנה היה גבוה ב־10% מהממוצע. גם בהתחלת עישון והפסקת עישון נמצאו תבניות דומות, "וגם בדיווחים על אושר ואובדנות", אומר כריסטאקיס. "המון תופעות שבדקנו הופיעו בתוך אשכולות של חברים, ויכולנו להתחקות אחרי ההיווצרות שלהן לאורך זמן".

מהו הופך התנהגות למידבקת?

"לא מצאנו סיבות חד־משמעיות", אומר כריסטאקיס. "אני מניח שבעישון, למשל, זו הסיבה ההגיונית של לחץ חברתי. אבל בהשמנה ובגישה אופטימית לחיים מדובר במנגנונים שונים. איש לא לוחץ עליך לאכול יותר או להיות קמצן. אנחנו מאמינים שמעורבים פה גורמים תת־הכרתיים, שקשורים להזדהות. ישנם מחקרים בפסיכולוגיה שמראים שכשמישהו אוכל הרבה במיוחד במהלך הארוחה, זה גורם לסועדים האחרים בשולחן לאכול יותר. ישנם גם מחקרים שמראים שהתבוננות בתמונות של אנשים מחייכים משפרת את מצב הרוח. מה שאנחנו גילינו הוא שזה גם עובר הלאה, אל מעבר למתבונן הראשון. אם חברה שלך סבלה בעבודה והוציאה את זה עליך, אתה תעביר משהו מזה לחברים שלך בעבודה. אם כל החברים שלך מהתיכון השמינו, אתה לא תגיב בגועל להשמנה של חברים בעבודה – אפילו לא בשפת גוף מרומזת, וזה יעודד אותם להמשיך. גם גילינו שככל שהאנשים יותר משכילים, כך ההשפעה שלהם זה על זה חזקה יותר".

למה האפקט מוגבל לשלושה מעגלי חברים?

"נראה שזו פשוט הידרדרות של מידע, כמו בטלפון שבור. אמנם לפי המחקר המפורסם משנות השישים כל האנשים במערב מחוברים זה לזה בשש דרגות של היכרות, אבל כמו ששמועה שתעבור שש דרגות תשתנה לחלוטין בדרך, כך קורה גם לאפקטים חברתיים. אחרי שלוש דרגות כבר אי אפשר לזהות סטטיסטית את ההמשכיות של התופעה".

אז אנחנו צריכים להקיף את עצמנו רק באנשים בריאים וחייכנים, כדי לא "להידבק" בעצב?

"אנחנו זקוקים לקשרים שלנו, גם כשטוב וגם כשרע. מלבד זאת, אנחנו רואים שהרשתות החברתיות שבדקנו מפיצות תהליכים חיוביים ביתר עוצמה מאשר שליליים. לרוב, השפעות שיש בהן תועלת עולות על השפעות מזיקות". לפי הנתונים בספרם של כריסטאקיס ופולר, כל חבר שמצהיר על עצמו כמאושר מעלה את סיכויי חבריו להיות מאושרים ב־9%, וכל חבר שמצהיר על עצמו כאומלל מוריד את האושר של חבריו ב־7% בלבד".

הספר מגלה עוד תובנה מפתיעה: ריבוי קשרים של ידידות שטחית מוביל ליותר אושר מאשר שמירה על מעגל מצומצם של חברי אמת קרובים. הסיבה היא שמגע עם יותר אנשים חושף את האדם ליותר רגעים קטנים וחיוכים קטנים בחיים, והנטייה של השפעות טובות להידבק יותר מהשפעות רעות גורמת להצטברות של חיוכים ואופטימיות.

בראיון ל"ניו יורק טיימס" אמר ג'יימס פולר שהוא משתדל ליישם את ממצאי המחקר בחייו האישיים: הוא עשה דיאטה, והוא מקפיד להאזין למוזיקה מרוממת בכל פעם שהוא חוזר הביתה מהעבודה, כדי להיות במצב רוח טוב כשהוא פוגש במשפחתו. "חשוב לי להגיע הביתה בהרגשה טובה, כי עכשיו אני יודע שמצב הרוח שלי ישפיע לא רק על הבן שלי, אלא, במידת מה, גם על האמא של החבר הכי טוב שלו".

ריבוי קשרים של ידידות שטחית מוביל ליותר אושר מאשר שמירה על מעגל מצומצם של חברי אמת קרובים צילום: shutterstock

זו גם הסיבה שפולר וכריסטאקיס מאמינים שההדבקה החברתית יכולה להוות מפתח לשיפור ממשי בחברה האנושית. מחקרם מספק, לדבריהם, ראיות מדעיות לנכונות פתגמים כגון "שלח לחמך על פני המים" – אדם שינהג באופן אלטרואיסטי ונדיב ישפיע לטובה על התנהגותם של חבריו, שישפיעו על חבריהם שבתורם ישפיעו מעט על חבריהם שלהם – במעגל נרחב שיכול להקיף אלף איש ויותר. כריסטאקיס ופולר רואים בטענה הזאת דרך מעשית ליישם את תגליותיהם, ואף ערכו ניסוי פסיכולוגי מבוקר כדי לבדוק את טענתם: ב־2008, חמש שנים אחרי פרסום מאמריהם הראשונים על פרמינגהם ושנה וחצי לפני יציאת הספר "Connected", אספו השניים כמה נבדקים במעבדה ונתנו להם לשחק במשחק שבו התבקשו לחלק כסף בתוך קבוצה, כשמחלק הכסף יכול להחליט אם לנהוג בחמדנות או בנדיבות. הממצא היה שבקבוצות שבהן מחלקי הכסף נהגו בנדיבות, חברי הקבוצה האחרים נהגו בנדיבות גדולה עוד יותר כשהגיע תורם לחלק. "בריאות ציבורית, פעילות התנדבותית, כל הדברים האלה משפיעים הרבה יותר מההטבה המיידית שהם מספקים", אומר כריסטאקיס.

הכפר שבו חיים לנצח

כריסטאקיס ופולר לא מציעים הסבר לממצאיהם, שלפיהם חברים "מדביקים" זה את זה במצבם הגופני, רגשותיהם ואפילו מצבם הכלכלי. ואף על פי שספרם קבע סדר יום חדש בקתדרות לסוצולוגיה, מבקרי הספר הדגישו כי הוא אינו בודק הסברים חליפיים להתפשטות התופעות. אחרי הכל, פתיחת סניף מקדונלד'ס בשכונה בפרמינגהם יכולה להעלות את שיעורי השמנת היתר בקרב חברים שהם גם שכנים, ושינוי במצב הכלכלה יכול להשפיע על עושרן של קבוצות אנשים, וגם על אושרן.

אולם הגילוי של השניים על כוחן המידבק של קהילות חברים קיבל אישוש רב־עוצמה משני מחקרים שנערכו במקביל למחקרם, ושהתפרסמו ב־2008 וב־2009 בספרים ההרפתקניים " The Island of the Ancients"(בתרגום חופשי: אי העתיקים) ו"The Blue Zones" (האזורים הכחולים).

דן ביוטנר (49) הוא יוצר סרטים דוקומנטריים שהתפרסם בשנות השמונים בכך שיצא למסע אופניים בן 25 אלף ק"מ בין אלסקה לארגנטינה. במשך יותר מעשור ביוטנר חקר מקרוב תופעה שאותה הוא מכנה "האזורים הכחולים" – קהילות קטנות של "סנטנארים", אנשים בני 100 ויותר. הוא גילה קהילות כאלה באיי אוקינאווה שבדרום יפן, בכפר קטן שבחצי האי ניקויה שבחוף קוסטה ריקה, ובלומה לינדה, עיירה קטנה בפרברי לוס אנג'לס שבה מתגוררת קהילת אדוונטיסטים, נוצרים צמחוניים ושומרי שבת שמאמינים שישו עתיד לשוב ולהתגלות עוד בימי חיינו.

"מה שמדהים זה לא רק כמה שכל האנשים האלה נמרצים ומלאי חיים", אמר ביוטנר בראיון שנתן השנה. "המדהים הוא שבקהילות האלה כולם מאריכים ימים אל מעבר לגיל 100, כמעט ללא חריגים. הקהילות האלה נמצאות במקומות שונים, עם תרבויות שונות וגנטיקה שונה. עוד כשנתקלתי בהן כמטייל הבנתי שצריך להיות ביניהן משהו משותף, ושהמשהו הזה עשוי להיות הדבר הכי קרוב שיש לסוד חיי הנצח".

אחרי שנים שבהן תיעד את תזונתם של תושבי הקהילות, את האקלים, דלילות החמצן ורמת זיהום האוויר, את אמונותיהם ואת תחביביהם, הוא חיבר לבסוף את הנקודות, והבין שסוד אריכות הימים הוא חברתי בלבד. את מסקנתו פרסם ב־2005, בכתבת שער במגזין "נשיונל ג'יאוגרפיק" – "סוד אריכות הימים". "זו הקהילה", הוא אומר, "מארג הקשרים".

בן 84 מהקהילה מאריכת הימים ביותר באוקינאווה צילום: David McLain

באוקינאווה, המשפחה המורחבת חיה ביחד, והקשישים עוזרים לגדל את הנכדים והנינים. הם זוכים לכבוד בל יתואר ונחשבים לעמודי התווך של הקהילה. כל אחד מבני האי גם משויך בגיל צעיר ל"מוואיי", מעין "משפחה שנייה" בת חצי תריסר אנשים שמספקים זה לזה תמיכה וחברה לאורך כל החיים, והקשרים ביניהם נחשבים בתרבות האי לחזקים כקשרי דם.

ביוטנר גם גילה שבשפתם של בני אוקינאווה אין מילה שמשמעה "גמלאות" ואין מושג שמשמעו "חיי עבודה". במקום אלה ישנה המילה "איקיגאיי", שפירושה המילולי הוא "הסיבה לקום בבוקר". ה"איקיגאיי" של בני ה־80, ה־90 והסנטנארים היא הטיפול בזאטוטים והבילוי עם חבריהם הקשישים. הם מקרינים זה לזה את תחושת המשמעות ואת שמחת החיים, ולאופטימיות המידבקת הזאת יש השפעה שזהה גם בקרב הצמחוניים וגם בקרב אוכלי הבשר, גם בקרב אלה שממשיכים לעסוק בספורט גם בגיל 75 וגם בקרב אלה שבקושי מזיזים את עצמותיהם החלשות.

הקהילה המפורסמת ביותר באריכות הימים של תושביה שוכנת בהרים של מחוז נואורו, במזרח האי סרדיניה שליד איטליה. ככל הידוע, במחוז זה ישנו השיעור הגבוה בעולם של סנטנארים. בשנת 2008, אחרי שבילה שנה בנואורו, פרסם העיתונאי האוסטרלי הוותיק בן הילס את "אי העתיקים".

"החוויה שנחרתה לי בזיכרון יותר מכל היתה כשרקדתי בכפר קטן עם אשה ששמה רפאל מונה, במסיבת יום הולדתה ה־109. היא היתה נמרצת כמו בת 30", אומר הילס בשיחת טלפון עם "מוסף כלכליסט".

גם בהרי סרדיניה, מקור אריכות הימים היה בנוהג החברתי שבו המשפחה כולה חיה ביחד. כשהילס שאל, אחת הנשים המקומיות סיפרה לו שכשבהם העבירו את אחת הסבתות לבית אבות, היא מתה כמעט מיד.

ליצור את הקהילה המושלמת

עוד ועוד מחקרים ברחבי העולם מביאים עדויות לכך שקשרים חברתיים הם מהגורמים המשפיעים ביותר על הפיזיולוגיה והבריאות. מחקר אוסטרלי שנמשך עשור מצא שאנשים בעלי מעגל חברתי רחב יותר הם בממוצע בריאים יותר ומאריכי ימים יותר. בשנת 2009 התפרסם מחקר של אוניברסיטת הרווארד שלפיו פגישות תכופות עם חברים עוצרות את הידרדרות תפקוד המוח בעת זקנה. מחקר שבדי גילה שחיי חברה פעילים מורידים את הסיכוי של גברים שבדים בגיל העמידה ללקות בהתקף לב.

בישראל, דרך אגב, שתי האוכלוסיות בעלות תוחלת החיים הגבוהה ביותר הן חברי קיבוצים ותושבי בני ברק. פרופ' אוריאל לויתן מהחוג לסוציולוגיה של אוניברסיטת חיפה סקר לפני כעשור את נתוני התמותה של חברי התנועה הקיבוצית מאז שנות השבעים, וגילה שבקיבוצים הישנים, תוחלת החיים הממוצעת היתה גבוהה בארבע שנים מזו שבערים. "זה פער עצום", הוא אומר. "בשעתו, זו נחשבה לתוחלת החיים מהגבוהות בעולם, בשורה אחת עם יפן".

וגם בני ברק, מהערים העניות בישראל, מובילה זה שנים את טבלת היישובים בעלי תוחלת החיים הגבוהה ביותר. לפי דו"ח משנת 2006 של משרד הבריאות והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בקרב 13 הערים הגדולות בישראל, תוחלת החיים בבני ברק היא השנייה באריכותה – 78.7 שנים לגברים ו־81.8 שנים לנשים, קצת אחרי תוחלת החיים ברמת גן, שרמת החיים בה גבוהה בהרבה.

גם כאן, המשותף לקיבוצים ולבני ברק הוא חיי הקהילה ההדוקים והמאורגנים, שאופפים את התושבים כל חייהם. "אנחנו יודעים חד משמעית שהסיבה לאריכות ימים היא חברתית", אומר לויתן. "כמעט 100% מהקיבוצניקים ממשיכים לעבוד אחרי גיל 70, אף על פי שהם לא חייבים. זו פשוט התנהגות שהם מקרינים זה אל זה".

לויתן הוא בעצמו קיבוצניק, ואומר שתוצאות מחקרו השפיעו עליו. "אימצתי את המסקנות לחיי הפרטיים, ואני מקפיד להקיף עצמי בחברים שאוהבים את החיים. אפילו הבן שלי, שעזב את הקיבוץ, גר היום בדירה גדולה עם עוד 11 חברים במשמר השבעה".

הניסוי העדכני ביותר בכוחה של השפעה חברתית נערך בימים אלה בעיירה אלברט היל במדינת מינסוטה בארה"ב. קווסט נטוורק, חברה שמחבר "האזורים הכחולים" דן ביוטנר הקים לצורכי חינוך ומחקר, בחרה בעיירה במטרה להפוך אותה ל"אזור כחול". היא נבחרה כיוון שאין בה שום דבר יוצא דופן: תוחלת החיים בה דומה לממוצע באמריקה; שיעורי התחלואה במחלות לב מעט גבוהים מהממוצע, ושיעורי התחלואה בסוכרת מעט נמוכים מהממוצע.

"האנשים של ביוטנר פנו אלינו לפני שנה וחצי עם הרעיון לפרויקט שלהם", אומר ל"מוסף כלכליסט" בוב גראהם, מנהל פיתוח הקהילה בעיריית אלברט היל. "אבל אחר כך התברר שאנחנו צריכים להגיש בקשה רשמית ולהתחרות בחמש ערים אחרות על הזכות לארח כאן את הפיילוט. נבחרנו בזכות הרקורד ארוך השנים שלנו של התנדבות בקהילה".

השלב הראשון בפרויקט היה להפוך את העיר לידידותית להולכי רגל ורוכבי אופניים: מדרכות הורחבו, רוצפו לצדי כבישים ראשיים וחוברו אלה לאלה כדי לאפשר תנועה באופניים בכל רחבי העיר.

לאחר מכן יזמו אנשי הפרויקט קבוצות צעידה של שכנים, בהשראת המבנה החברתי הייחודי של בני אוקינאווה. הקבוצות נקראו "מוואי צועד", והרעיון היה ליצור רשתות חברתיות קטנות של שכנים ששומרים על אורח חיים בריא – וכך "מדביקים" זה את זה בבריאותם. "כמה מהאנשים האלה לא הכירו קודם לכן את השכנים שלהם", אומר גראהם. הניסוי, שינסה ליישם את מסקנות הספר "האזורים הכחולים" ולהסתמך על התיאוריה שב"Connected", החל רק בשנה שעברה. צפויים בו עוד שלבים. את התוצאות, מקווים החוקרים, אפשר יהיה לראות רק בעוד עשרות רבות של שנים.