תרבות המתנות: באמת לא הייתם צריכים

משטר דודות עולמי. אין דרך אחרת להסביר את העובדה שבסוף כל פסח וראש השנה אני מגלה ששוב שפכתי המון כסף ובתמורה לא קיבלתי כלום. מחול שדים של בזבוז מזומנים חסר תכלית על קניית מתנות, המתבצע תוך כדי שהות מיותרת בקניונים ובכל מיני אתרים שמציעים מתנות מיוחדות לחג: חנויות כלי בית, מכולות של סבונים, מרכולים לשמנים ריחניים, והגרוע מכול - חנויות מתמחות במתנות לגבר.

מדובר במנגנון צביעות, שסוציולוגים ופסיכולוגים חברתיים קוראים לו מהלך חִברות ועושים עליו דוקטורטים, וכולנו ממשיכים לשתף איתו פעולה. לי ברור שפועל כאן גם סוג של יצר נקמה, בבחינת 'אם אני סובל, למה שהם לא יסבלו גם?'. עין תחת עין, או יותר נכון קוצץ שערות לאף תחת תחתית לחימום קפה שמחוברת ל־USB של המחשב. ואגב, זה לא עובד. בדקתי. מאוד מומלץ כמתנת נקמה.

וכל המירוץ המסויט הזה מתנקז בסופו של דבר לליל הסדר, כשאנחנו מתקבצים אצל ההורים או הדודים התורנים לארוחת החג. בחגים האחרונים שמתי לב לתהליך אבולוציוני מרתק: ככל שהשנים חולפות, כך מקצרים יותר בקריאת ההגדה, ומאריכים בטקס הענקת המתנות, שבו כל אחד מבני המשפחה מציג את המתנות שהביא (כן, כן, לא את אלה שקיבל אלא את אלה שהביא!), וזוכה מהנוכחים לקריאות הערכה על נדיבותו וטוב טעמו. מתחת לפני השטח רוחשים כל העת זרמים תת־קרקעיים ומשורטטת טבלת אקסל וירטואלית, שבה כל אחד רושם במדויק מי קיבל מה, כמה ולמה. את נתוני המחקר לא אוכל לצערי לפרט כאן מטעמי שמירה על שלום בית.

ארי ליבסקר

1995 - עציצי קקטוס צילום: shutterstock

בחברה החילונית, שבה כל עניין הטקס המסורתי וקריאת ההגדה הולך ונעלם, עניין המתנות הפך למעשה המשמעותי ביותר של החג. אם נמשיך כך לא ירחק היום, אולי כאשר הדור הבא ינהל את הסדר, שקריאת ההגדה תתומצת למשפט אחד: "היה את משה והוא הוציא את בני ישראל ממצרים. עכשיו נעבור למתנות, מיד אחר כך האוכל".

במקביל מתקיים המוסד הישראלי המפואר של מתנות החג ממקום העבודה. בעוד שברור לכולם שאנחנו מעדיפים כסף, ולפחות תלושי קנייה, הבוסים ממשיכים להלעיט אותנו בסט רחצה, סט כלי עבודה, סט משחקים, סט סבונים, או כל סט אחר. אני גם לא רוצה יותר מכשירים חשמליים, קיבלתי את כולם בחגים הקודמים. יש לי את כל המקצצים, המרדדים, המערבלים, וטוסטרים בכמות שמאפשרת לי לפתוח סנדביצ'ייה.

אבל אלה הם כללי המשחק וצריך לדעת כיצד להתנהל בהם. אפשר כמובן לצאת בהצהרה לדודים ולסבתות, ולומר 'חבר'ה, בואו נפסיק עם המשחק הצבוע הזה אחת ולתמיד', אלא שבשביל זה דרוש הרבה אומץ. בלית ברירה, הפתרון הטוב ביותר הוא לעבוד בשיטת הסלאמי: בכל שנה להביא מתנה עלובה וזולה יותר. התנהגות כזו תגרום למקבלים להשיב באותו מטבע בשנה הבאה, וחוזר חלילה. עם כמה מקרובי משפחתי כבר הגעתי כך למצב של אפס מתנות. מדובר בפרויקט שאני עמל עליו כבר יותר מ־15 שנה, ותאמינו לי, הוא משתלם. ארי ליבסקר

סיפולוקס

1950 - סיפולוקס

הברגת בקבוקון גז לכתפו של בקבוק מתכת היתה משימה טכנית מורכבת מדי עבור אבי, שאפילו את נעליו התקשה לשרוך. אתגר ההברגה נחסך ממנו מפני שלא עבד במפעל המעניק לעובדיו מתנות חג. בשנות הסיפולוקס התנהל "המטאטא", התיאטרון שבו שיחק, בין פשיטת יד לפשיטת רגל. גם אמי, מורה לעברית בבתי ספר של ערב, לא קיבלה מתנות חג ורק פיללה לקבל את שכרה במועד. לפיכך, אל המבוע המצנן אזרחים לובשי גופיות, בשבתם בימי הקיץ על מרפסות בתיהם, התוודעתי בבתיהם של אחרים. עזה היתה קנאתי בהם. כי הסיפולוקס היה בית חרושת זעיר, מפעל ביתי שלם ומושלם שמיזג מים ופחמן דו־חמצני. בעידן דל תפנוקים הוא איפשר אספקה שוטפת של סודה תוססת, שבצירוף סירופ אדום הפכה לגזוז. גם "שפריצ" היה אפשר לייצר. מה זה "שפריצ"? יין נתזים. שליש כוס יין לבן עם סודה. מין שמפניה ארץ־ישראלית, אשר לדעתו של פנחס ספיר לא נפלה במאום מזו המיוצרת בחבל שמפיין. שר אוצרנו אמר זאת לאורח חשוב: הברון פיליפ דה־רוטשילד, בעל הכרמים המהוללים בחבל בורדו. מאז, כך אומרת השמועה, הדיר הברון את רגליו מארץ ישראל.

ירון לונדון

1955 - חול צבעוני מאילת מבקבוק

ירון לונדון

סט סיגריות דובק בסלסלה לחג צילום: דור גרבש

1976 - סט סיגריות דובק בסלסלת חג

הקשר המובהק שבין מחלת הסרטן לבין הניקוטין והזפת טרם נודע. רק בעלי ביטחון עצמי רב הצליחו להתבגר מבלי לתחוב סיגריה אל בין השפתיים. חברות הסיגריות היו המפרסמות הגדולות. אנשים עישנו בכל מקום. באולמות הקולנוע הענקיים התקשו הצופים לראות את כוכבי הקולנוע, מפני שהחלל החוצץ בין הצופה למסך נמלא עשן סיגריות. אבא שלי ניסה לצמצם את צריכת הסיגריות, מפני שכלי הדם ברגליו נסתמו. לפני שהלך לעבודתו היה יושב בתחתוניו, ובעזרת מספריים חוצה סיגריות "דובק" ומניח אותן בקופסת מתכת צהובה, שהכילה פעם סיגריות של הפירמה המצרית "סימון ארצט". לא עזר לו. הוא מת בגיל די צעיר, מפני שכליותיו לא הצליחו לסנן את כמויות הניקוטין שבהן הרעיל את עצמו מאז נעוריו באוקראינה. לפני שמונה חודשים נזכרתי בתמונות האלה והפסקתי לעשן. החזיקו לי אצבעות.

ירון לונדון

1977 - ברנדי 777

איננו יודעים למה זכה המשקה המארר הזה בשילוש מספר המזל 7. אולי רמז היינן בכרמל מזרחי כי נדרש מזל רב כדי ללגום ממנו ללא פגע. מן הצהוב הצורב הזה שתו רק מפני שלא היה דבר טוב ממנו לדפוק בו את הראש. חוץ מקירות. הגראס טרם הרים את ראשו הנאה מן הערוגה בחצר. אבל מיעטו לשתות. בשנים ההן לא ראית שיכור מתגולל ברחובות או צעירים שבעורקיהם רץ אלכהול יותר מדם נדקרים למוות. הבוהמה שתתה; בוהמה חייבת לשתות כדי להיחשב בוהמה. נתן אלתרמן שתה "קוניאק" בכל חמישי, אחרי שהוריד לדפוס את "הטור השביעי". כוסותיים הספיקו כדי שיתנהג כחזיר. אחר כך הצטרף נתן זך, שבראיון שאך זה התפרסם מעיד שסוף סוף נגמל. השערה: הוא נגמל בעזרת גרגור דו־יומי של "ברנדי 777". זעזוע פחות בעוצמתו לא היה משחרר את השתיין הוותיק מכבלי האלכוהול.

ירון לונדון

סדין חשמלי

1985 - סדין חשמלי

המלחמות בין המינים מעולם לא היו קשות ורוויות יצרים כמו אלו שגררה המצאת הסדין החשמלי, מתנת החג הפופולרית לפני חצי יובל שנים. קן האהבה הפרטי שלנו, מקדש הזוגיות, הפך לפתע לשדה קרב שבו אף צד לא לקח שבויים במאבקי השליטה על קופסת הפלסטיק עם המתג ושלושת דרגות החום — חם, חם פורטה ו... יהודים, העיירה בוערת! מה לא עשיתי כדי לשכנע את צד שמאל שאולי אין זה מעשה נבון להירדם על מעגל חשמלי פועל? גייסתי לטובתי את מיטב המאמרים המקצועיים על חשמל והסכנות הטמונות בו, ופיללתי אפילו להרטבת לילה שתביא בכנפיה את הקצר הגואל. אפס. כלום. בעודי עולה באש, בדמדומי ההזיה המבורכים ראיתי את אבי אבותיי חוזר למערה מציד ממותות, נאבק באשתו על שליטה בסדין חשמלי עשוי אבן. אבל אף מעגל חשמלי לא יכול לעצור את הזמן. ניצחתי. מרץ הגיע.

 רועי קורן

1986 - סיר לחץ

בשנת 1986 יצא השקל הישן משימוש והשקל החדש נכנס לחיינו, ואיתו גם סיר הלחץ. נראה שאין מתנה סמלית מזו לחג הפסח, שבו יושבים יחד סביב שולחן אחד הדודה הרוחנית מפרדס חנה, הבן דוד המסטול מהנגב ונציגי הבורגנות מרעננה - ממש כמו הגזר, העוף והבצל האומללים שמצטופפים להם בסיר הלחץ. אלו היו ימי רות סירקיס והתרמיות בנוסח כדורי גבינה מצופים באגוזים, וגם הימים שבהם עדיין היה פוליטיקלי קורקט להודות שהאשה היא זו שמבשלת, אבל גם לנסות לקצר לה את העבודה. אני תמיד חשדתי בו. משהו שעומד על האש כשהוא סגור ומסוגר לא נראה לי כמו רעיון טוב, והדיווחים (הנדירים אמנם) על עקרות בית רשלניות שהסיר התפוצץ תחת ידיהן נאגרו במוחי והשאירו את הסיר בארון. עכשיו הוא חוזר בגרסה משוכללת. אומרים לנו שהווסתים לשחרור הלחץ איכותיים מאי פעם. אומרים לנו שהוא בטוח לשימוש. אבל עד אפריל 1986 אמרו את זה גם על צ'רנוביל.

גלי וולוצקי

1987 - מכשיר להכנת סודה

1988 - עציצים ננסיים

1993 - מיקרוגל

1994 - קומפקט דיסק

1995 - עציצי קקטוס

1996 - סרוויסים מפורצלן

מכונת אספרסו

1999 - מכונת אספרסו

האמת היא שמכונות הקפה הביתיות הן מתנה שנורא קל להשמיץ. למעשה, במשך שנים מדובר היה במוצר המוביל בקטגוריית "אז מה אם אני לא צריך, אני עדיין רוצה", עד שהגיע האייפון ונישל אותו מהכתר. גם העובדה שלמכונות הראשונות היה מוסר עבודה של טכנאים בערוץ הראשון לא בדיוק עזרה. כשהן כבר הסכימו להכין לך קפה, גילית שהסאונד הנלווה מזכיר מתקן לשטיפת מכוניות, ושכדי לנקות אותן אחר כך תצטרך לשכור צוות של מז"פ. אבל זה היה פעם. עם מכונות הקפה של היום פתאום התברר שאפשר לייצר אלטרנטיבה ביתית אמיתית להיכלי הקפה שצצו בכל פינה בישראל — אלו שמוכרים לך אספרסו במחיר שמבהיר שכבר יהיה לך כלכלי יותר להיות אלכוהוליסט. אז אני בעד הקאמבק שהתעורר ב־2007 למתנה הכי נפוצה של 1999, וזה ממש ממש לא כי יש לי למכירה אחת כזאת שסתם שוכבת בארון במטבח, במצב כמעט חדש.

איציק שאשו

2000 - מכונת לחם

2001 - מסחטת מיץ חשמלית

2002 - מחבת חשמלית

2003 - סט כלים לסושי

2005 - מיקסרים

2007 - מכונת אספרסו (הקאמבק) 

2008 - מסחטת מיץ רטרו

תראו, אני לא אומר, מיץ פירות טרי על הבוקר זה משהו שאי אפשר ליפול איתו. זה גם טעים, גם בריא, והכי חשוב - מאפשר לך להיות מהאנשים האלה שמספרים שבבוקר הם שותים רק מיץ פירות טרי. ואם אפשר שלתוך המשוואה הזאת תיכנס גם מסחטת הרטרו שקיבלת במתנה לא מזמן, בכלל שיחקת אותה. אבל החיים הם לא פרסומת של פרימור, ולעניין הזה מתווספות כמה צרות. כי מסחטת מיץ רטרו מצליחה להיות מגניבה בעיקר בידיים של המוכר הרטרואי בעצמו מהשוק הקרוב למקום מגוריך. ברגע שתכניס אותה אליך הביתה, תגלה פתאום שסיבוב אצל הירקן כבר מצריך חברת הובלות, ושאחרי שימוש מסיבי המטבח שלך מריח כמו השוק הסיטונאי ביום שרבי. ובינינו, אחרי שסנדלרים, משחיזי סכינים ומוכרי קרח כבר נמוגו בשם הקדמה, להעלים עכשיו מהנוף גם את מוכרי המיצים - ועוד בשם הרטרו - פשוט לא מרגיש כמו הדבר הנכון לעשות.

איציק שאשו

2009 - מארזי שמנים, סבונים ונרות ריחניים במארזים

הקומיקאי מיץ' הדברג אמר פעם: "כשמישהו ברחוב נותן לך עלון, זה כאילו שהוא אומר לך 'קח, תזרוק את זה אתה'". בהתאמה, כשמישהו מביא לך מארז סבונים/נרות/שמנים, הוא כאילו אומר לך "קח, תחליף את זה אתה למשהו שאתה אוהב". אבל העובדה שמדובר במתנה הפופולרית ביותר לשנת 2009 מוכיחה שכולנו התעצלנו מתישהו במהלך השנה שעברה. הרי בתכלס, מארזים כאלה מתקבלים בשמחה לא מזויפת רק בשני מקרים: כשהנמען בדיוק מקים את הספא המפנק שעליו הוא חולם מאז שסיים את הקורס במכללת "גוף, נפש, פלצנים בחלוק", או כשהנמען בדיוק חיפש מתנה סתמית בשביל אדם סתמי אחר.

איציק שאשו

תחקיר: יעל ניסקי