השראה: ראש הכפר אמר - להיות עשיר ומאושר

ממעוף הציפור, ממרומי מגדל שמזכיר קצת את מגדלי המים של פעם, זה נראה כמו קיבוץ שעלה על גדותיו: שורות של בתים צמודי קרקע טובלים בירק, אזור תעשייה נפרד ואזור חקלאי נטוש ברובו. ואולי זה נראה כך רק בגלל ההשוואות הבלתי פוסקות שעושים תושבי המקום. "שמענו שבישראל יש קומונות כמו שלנו", הם מזכירים, ואחד אפילו אומר ששמע שבישראל המדינה כולה מתנהלת ממש כמו הכפר הזה, אוטופיה קפיטל־סוציאליסטית, 150 ק"מ משנגחאי.

ברוכים הבאים לחואה־שי, הכפר הכי עשיר בסין והיחיד שנסחר בבורסה. קהילה שהחליטה לשמור על שותפות בנכסים דווקא כשהמדינה עברה קדחת הפרטות. מרכז לחקלאות, תיירות ועסקים, שמציע איכות חיים נדירה. יישוב יפהפה שעומד לפנות את רוב אנשיו מצמודי הקרקע שלהם ולשכן אותם במגדל ענק במרכז הכפר, שעם השלמתו יגיע למקום 15 בדירוג הבניינים הגבוהים בעולם. גם ביקור מקיף בכפר אינו מספק תשובה נחרצת לשאלה אם מדובר בסיפור הצלחה של חבורת פרגמטיסטים נועזת, בניסוי חברתי שהשלכותיו אינן ברורות או בכלל בכפר שמתוחזק לצורכי פרופגנדה. חואה־שי הוא עוד חידה במעצמת הפרדוקסים הגדולה, אבל לעיניים מערביות הוא בעיקר מציע שיעור מרתק במחשבה מקורית, ומשל על צרכים כלכליים וחירות אישית.

חואה שי. שילוב של הקיבוצים של פעם עם טכנולוגיה, קידמה ואהבת עושר

מהמפעל בסליק עד ההנפקה בבורסה

הם תמיד היו מיוחדים, תושבי חואה־שי. בראשית דרכו הוא היה עוד כפר רגיל, עני למדי. אבל עם השנים בערה במאות תושביו תשוקה משותפת, לשיפור משמעותי במצבם הכלכלי. בסין של סוף שנות השישים, בשיא מהפכת התרבות, זו היתה שאיפה שערורייתית, אפילו חתרנית. מה הפלא שברגע של תחושת רדיפה, ראשי הכפר חפרו מתחתיו סליק. הם לא אגרו בו נשק, אלא פתחו מפעל סודי לייצור כלים חקלאיים, שנמכרו בשוק השחור והתפיחו את כיסי הקהילה בימים שבהם "יוזמה פרטית" היתה אחת הקללות הגרועות בסין. אבל הימים האלה חלפו, סין עברה שינוי מחשבתי עמוק והמנהיג המנוח דנג שיאופינג קבע ש"להתעשר זה מהולל". באקלים כזה, חואה־שי נהפך למיתולוגיה ולמודל החדש לכפר הסוציאליסטי, שכבר זוכה לחיקוי בכפרים אחרים.

עם החושים החדים שלהם, גם השינוי הזה מכניס כסף. הכפר הוא היום אתר תיירות פופולרי, שמושך 2 מיליון סינים וזרים מדי שנה. "אנחנו מנסים תמיד להיות צעד אחד לפני כולם", מסביר ראש הכפר וו שיה־אן במנשר למבקרים. "כבר בתחילת שנות השישים עשינו שיפורים בחקלאות. כששאר הכפרים ניסו להתקדם בחקלאות אנחנו כבר עברנו לתעשייה, והיום אנחנו מנסים לעבור ממפעלי ייצור לתעשיית התיירות, השירותים וההשקעות". הרוח היזמית הזו הועצמה גם בזכות המיקום המוצלח של חואה־שי, בקרבת הדלתא של נהר היאנגצה ובסמוך לכמה ערים מרכזיות במזרח סין, באזור שהקדים את שאר המדינה בפיתוח כלכלי. וחואה־שי הקדים גם את שאר האזור. 35 אלף חברים יש בכפר, אחד הגדולים במדינה, ולכל משפחה יש בית אחד לפחות, מכונית או שתיים ו־250 אלף דולר בבנק. ההכנסה לנפש שם גבוהה פי 20 מההכנסה הממוצעת באזורים כפריים אחרים במדינה ופי 8 מההכנסה הממוצעת בערים.

וו רנבאו, האיש שהוביל את המהפכה של חואה-שי. "חשבתי שיש לי אחריות לרווחת האנשים"

מחולל הנס הוא "המזכיר הזקן", וו רנבאו, מנהיג הקהילה מ־1961, אז התגבש היישוב כאיחוד של כמה כפרים קטנים, ועד 2005. היום, בגיל 83, הוא עדיין מעורב עמוקות בניהול העסקים הענפים של חואה־שי, וגם נואם מדי יום בפני המבקרים בכפר, מתאר את החשיבה שבבסיס ההצלחה שלו. "תמיד חשבתי שיש לי אחריות לרווחתם של תושבי הכפר, אז ניסיתי לחשוב איך לשפר את חייהם. מנהיג צריך להקדיש את כל חייו לרווחה של אנשיו", הוא אומר לי בסינית, במבטא מקומי כבד ובלי סימן זעיר לאירוניה או חוסר כנות.

המפתח שלו לרווחה היה מודל שיתופי שפיתח, שלפיו כל הנכסים יישארו בבעלות משותפת, ותושבי הכפר ייהפכו לבעלי מניות שמקבלים משכורת בסיסית ודיבידנד גדול בסופן של שנים מוצלחות. "חלק מהדיבידנד משולם במזומן, אבל הרוב מומר למניות ומושקע חזרה בעסקים שלנו או ברווחת הקהילה", מסביר וו. "זה באמת גורם לאנשים לעבוד קשה. האנשים מחויבים לכפר ואין להם סיבה לחפש עבודה במקום אחר, וכך אנחנו מתפתחים". בראשית שנות השמונים, כשרוב הכפרים בסין נסוגו ממודל הקומונות ופיצלו את האדמות לחלקות משפחתיות קטנות, ההחלטה הזו נחשבה מגוחכת. היום יש כבר מי שמנסים לחקות אותה בכפרים אחרים, נושאים עיניהם אל חואה־שי בע"מ, החברה שמאגדת את המפעלים השונים בכפר ושב־1994 הונפקה בבורסה של שנג'ן.

בית, אוטו, ילד, כסף וכבוד

בסיפור ההצלחה המרשים הזה יש כמה עוקצים. ראשית, העושר האגדי נשאר על הנייר. להגיד שתושבי חואה־שי הם עשירים זה כמו לומר שהקיבוצניקים היו, בימי השיא של המפעל הקיבוצי, מיליונרים. תושבי הכפר חיים בבתים גדולים ונהנים משירותי בריאות חינם, מפנסיה גבוהה ומתנאים אחרים שרוב הסינים יכולים רק לחלום עליהם. אבל אם מישהו רוצה לעזוב, הוא אינו מורשה לקחת את חלקו ברכוש. מה הפלא ש־98% מילידי הכפר עדיין חיים בו. שנית, ההחלטות לגבי השקעות, ניהול הכסף ופיתוח הקהילה מתקבלות על ידי הנהלה, שבה חברים נציגי המפלגה ומנהלי החברות שבבעלות הקהילה. שלושת בניו של וו חברים בהנהלה הזו, ובנו הצעיר הוא גם המזכיר הנוכחי.

במילים אחרות, מה שמוצג בפרסומים של הכפר ובתקשורת המקומית והבינלאומית כשילוב המושלם של קפיטליזם וסוציאליזם, נראה במבט מקרוב כמין גרסה רכה ומפנקת של פיאודליזם. ובחואה־שי יש לא מעט תושבים שחושבים שזה לא רע בכלל.

וו רנבאו עם נשיא סין בחואה שי

צ'ו רונגדי (61), למשל. היא ראש מינהל התיירות של הכפר, שנולדה במקום כשעוד היה אוסף של בקתות עלובות בין שדות קשים לעיבוד שהוצפו לעתים קרובות. "אחרי השחרור (המהפכה הקומוניסטית של 1949) כל האדמות עברו לבעלות המדינה", היא נזכרת. "כילדה למדתי קצת בבית הספר, אבל מגיל צעיר עבדתי. היינו עובדים יותר מ־15 שעות ביום. אלה היו חיים של לעבוד, לאכול ולישון. לא היה זמן לחשוב על כלום. וו רנבאו תכנן כבר אז תוכניות להתעשרות, וידענו שאם הוא מתכנן משהו הוא ישיג אותו אז סמכנו עליו. אף אחד לא האמין שנגיע לרמת חיים גבוהה כל כך". לפני שנה עברה צ'ו לביתה החדש, וילה של כ־400 מ"ר שעדיין ריקה מרהיטים, והגיעה אל המנוחה והנחלה. "כשעברתי לכאן הגעתי למסקנה שכל המטרות שלי בחיים הוגשמו ואני לא יכולה לדמיין חיים טובים יותר".

זה נשמע הגיוני, על רקע העובדה שלתושבי הכפר יש מטרות ברורות שהוגדרו, כמובן, על ידי וו רנבאו. ואלה הדברים שכל תושב צריך כדי לחיות חיים טובים: בית, אוטו, ילד, כסף ו"פנים", כלומר כבוד. המכונית נוספה לרשימת המטרות רק ב־2003, וייתרה פרויקט קודם שיזם המזכיר הנמרץ: קירוי כל השבילים. חלק מהשבילים קורו לפני שהפרויקט נעצר, והתוצאה מזכירה כמה משרידי הגנים המלכותיים בבייג'ינג, שבהם נבנו מעברים מקורים לשימוש הקיסרים. מאו דזה דונג אמר פעם שהאיכרים צריכים להפוך לקיסרים. אין ספק שבחואה־שי מגשימים את החזון הזה.

כמה חבל שהשבילים נטושים. הרי לכל התושבים יש מכוניות. גם פארק העולם, על הגבעות הסמוכות לכפר, נטוש. "רוב תושבי הכפר לא נסעו מעולם לחו"ל, אז הבאנו את העולם אליהם", מסביר וו את הרציונל של המתחם, המלא מיניאטורות של מונומנטים מפורסמים מרחבי עולם, מבניין הקונגרס האמריקאי, דרך שער הניצחון בפריז ועד חומת סין, הקרובה ועדיין רחוקה.

עשירי הערים מבקשים להתקבל

עם השנים, ועוד לפני שנהפך למודל לאומי, צמח חואה־שי להיות כוח משיכה אזורי. הוא בלע עוד ועוד כפרים קטנים בסביבתו וקלט לא מעט מהגרים מאזורים מרוחקים יותר. אוכלוסייתו מונה כבר כ־50 אלף בני אדם: 2,000 הם בעלי המניות המקוריים של הכפר, יותר מ־30 אלף חברים הצטרפו מאוחר יותר ועוד

צ'ו רונגדי. "לא יכולה לדמיין חיים טובים יותר" צילום: רחל בית אריה

כ־15 אלף הם עובדים שכירים במפעלים השונים וגרים בכפר בשכירות. פרנסי הכפר מסבירים שעובדים מצטיינים מקבלים הצעה להצטרף לקהילה.

אלה שבאים עם כסף מתקבלים גם הם בשמחה: חלק מהמהגרים התעשרו לפני הגיעם לכפר, והעבירו לידי הקואופרטיב של חואה־שי עסקים קיימים ומצליחים. איכות החיים היא מוקד משיכה אחד ליזמים כאלה, וההטבות לתושבים הן מוקד משיכה חשוב לא פחות. כמה אנומליות בחוק הסיני הופכות את הסטטוס הכפרי לאידאלי בעיקר כשיש לך כסף: תושבי הכפרים משלמים פחות מסים ויכולים להביא לעולם שני ילדים, ולא אחד כמו בערים. משום כך מקפידה ההנהלה לשמר את מעמדו של חואה־שי ככפר, אף שמבחינת מספר התושבים הוא כבר ממש עיירה, ובמרכזו הוא בכלל נראה כעיר, עם רבי־קומות ומגדל הפלדה והזכוכית.

גורד השחקים הזה יכלול 74 קומות בגובה 328 מטר (פי 1.5 ממגדל אביב ברמת גן). הוא נבנה בהשקעה של 1.5 מיליארד יואן (225 מיליון דולר), ואמור לשמש למשרדים, מלון ומגורים. הוא ייחנך בשנה הבאה, ובכפר כבר מתכננים את המגדל הבא, שיהיה גבוה עוד יותר.

כשמתבוננים בו ובבתים צמודי הקרקע שעל פני שאר העיר, קשה שלא לתהות למה צריך אותו. אין ספק שהוא תורם למוניטין של הכפר, אבל לא ברור כמה מהתושבים ירצו לעזוב את הווילות ולעבור אליו.

העניין הוא שזה לא ממש עניין של רצון. תושבי חואה־שי עוברים דירה בכל כמה שנים, כשההנהלה מחליטה שהגיע הזמן לבנות בתים חדשים, גדולים ומפוארים יותר. "אנחנו עוברים דירה בערך כל ארבע שנים", מספר אחד התושבים, שחי לבדו בבית עצום וריק כמעט לגמרי. הוא בן 45, נצר לאחת המשפחות הראשונות בכפר, עובד כפועל טקסטיל, משתכר רק 1,500 יואן לחודש (כ־225 דולר, בדומה למשכורת הממוצעת לפועל במדינה), אבל מחזיק מכונית וגר בארמון. כשאני שואלת אם שמח לעבור לבית החדש, הוא מושך בכתפיו: "אנחנו האנשים של וו רנבאו, מה שהוא מחליט קורה". כשאני שואלת מה ההסבר להצלחה הכלכלית של חואה־שי, גם בימים שבהם כפרים אחרים נמקים בעוני קשה, הוא עונה: "זה מפני שאנחנו ממושמעים".

הטון הזה נדיר מאוד במפגש עם תושבי חואה־שי, וגם הוא לא עובר מפורשות כתלונה, אלא כדיווח מעט מדויק יותר על המצב המקומי. ככל שהסיור שלי בכפר מתארך, תחושת הסוריאליזם גוברת. לרגעים הוא נראה כמו תפאורה, שבה התושבים הם רק שחקנים. לרגעים משהו באווירה מזכיר את "האסיר", הסדרה שהציעה למס' 6 איכות חיים נפלאה במחיר קשה מנשוא.

מה נשאר ממורשת העבודה הקשה

מחוץ למתחמי הווילות של בעלי המניות, רחובות חואה־שי נראים כמו כל עיירה סינית אחרת, עם דוכנים לממכר קבב, רגלי תרנגולות צלויות ואטריות, וגם כמה בתי בושת שמפריכים את ההצהרות הרשמיות על כך שהכפר הצליח להתעשר בלי לייבא פגעים מודרניים כמו זנות והימורים.

את רוב החנויות מפעילים מהגרי עבודה. באחת מהן אני מוצאת את וואנג וסו, בני זוג ממחוז אנחווי, שחיים בחואה־שי כבר שלוש שנים. אפשר בהחלט להתפרנס פה, הם מסבירים בחיוך, השכירות נמוכה יחסית ומאבק הקיום קשה פחות מבשנגחאי. ובכל זאת, אחרי שיחסכו קצת כסף הם מתכננים לחזור הביתה, אל המשפחה, ולא לנסות להתקבל לקהילה. בינתיים, בנם לומד בבית הספר המקומי, במבנה חדש, מטופח ומצויד היטב. מנהלת בית הספר, הגברת וו, מספרת שלצד תוכנית הלימודים הרגילה, ילדי חואה־שי לומדים גם את ההיסטוריה והאידאולוגיה של הכפר, "כדי שיידעו להעריך את מה שיש להם ויתרגלו לעבוד קשה".

האם הם יודעים להעריך את מה שיש להם? עושה רושם שכן. לפחות בשיחה עם עיתונאית זרה, הם מודים בכל משפט שני למזלם הטוב - ולוו רנבאו. בשאר המשפטים הם מזכירים שרק עבודה קשה הביאה אותם עד הלום. "וו רנבאו תמיד אמר שלנשים יש חלק שווה בהצלחה של הכפר שלנו, וזה גרם לכל הנשים פה לפתח מוטיבציה אדירה ולהגיע להישגים", מספרת ג'או מאומיי, מוותיקי המקום ולשעבר ראש קבוצת עובדות הפלדה של הכפר. "עבדנו עוד יותר קשה כדי להוכיח שאנחנו נאמנות לו, ונהיינו קשוחות. מאוד קשוחות. שתדעי לך שאשה מחואה־שי יכולה לנצח קרב במכה אחת!", היא מצטטת אמרה מקומית.

תושבי חואה-שי הראשונים. "עבדנו יותר מ-15 שעות ביום"

הנכדות והנכדים של זקנות הכפר האלה כבר חיים ברווחה, ורק אחדים מהם עוזבים. "אני מקווה שהצעירים יבינו שמה שיש להם הושג בעבודה קשה ושימשיכו לגלות מחויבות", אומרת צ'ו ומוסיפה שהכפר עדיין מקיים סדנאות חינוך מיוחדות באידאולוגיה קומוניסטית לכל עובד שנתפס מתרשל בתפקידו.

ובכל זאת, הדור הבא כבר מוצא דרכים משלו לעשות את הדברים - ורוב הצעירים מעדיפים לנהל. נכדו של וו רנבאו, למשל, נשלח ללמוד מינהל עסקים בניו זילנד, חזר והקים חברה ליצוא מוצרי הטקסטיל של הכפר. שני צעירים אחרים פתחו חברה שמטפלת באתרי האינטרנט של הכפר. המזכיר וו שיה־אן דחף גם להקמת חברת השקעות שמשקיעה בחברות ברחבי סין.

משרדים, מפעלים ומתחמי תיירות החליפו את רוב השדות, והחקלאות, שתבעה פעם תושבים נחושים ומסורים לעבודה שוברת גב, היא היום מקור הכנסה שולי. היא נעשית היום בעיקר בחממות, ובשיתוף מכון מחקר יפני שמשתמש בשטחי הכפר לניסויים בזנים ובטכנולוגיות חדשות. עם הרחבת הניסויים המתוכננים, בחואה־שי כבר השתלטו על אדמות של כפר שכן. תושביו מתכוננים כעת לפינוי, נושאים עיניים למגדל הדירות החדש שמחכה להם מעבר לכביש, כולל אגם מלאכותי קטן לחיזוק הפנג־שווי.

השפיץ הגרנדיוזי של אומה ענייה

יותר מ־40 שנה אחרי שוותיקי חואה־שי הוציאו את עצמם מהבוץ הכלכלי לבדם, כיוזמה עצמאית חתרנית, הכפר זוכה היום לחיבוק ממסדי חם. המנהיגות הביורוקרטית בבייג'ינג מנסה לקדם בשנים האחרונות את מודל "הכפר הסוציאליסטי החדש", שבמסגרתו החיים הקשים של הכפריים ייהפכו לנעימים והרמוניים הרבה יותר. מאחורי המכבסה הזו רוחשים אינטרסים פוליטיים ארוכי שנים.

ב־1979, כשסין החלה את המהפכה השקטה שהפכה אותה למעצמה כלכלית, השינוי התחיל בכפרים. הקומונות פורקו והאיכרים הורשו למכור תוצרת חקלאית בשווקים העירוניים. ההצלחה היתה מסחררת: התפוקה הלאומית עלתה, הרעב בערים נעלם כשהשווקים התמלאו במזון, וההכנסה בכפרים זינקה וחילצה מאות מיליונים מעוני מחפיר. את הדיבידנד הפוליטי קצרו מנהיגי המפלגה ב־1989, כשהמחאות בכיכר טיאנאנמן התרחבו מהסטודנטים לפועלים, ונעצרו אצל הכפריים. הם היו מרוצים מהשינויים.

אבל הטראומה של טיאנאנמן גרמה למפלגה להפנות את המשאבים חזרה לערים, ואזורי הכפר חוו נסיגה חמורה וניזוקו משנים של תיעוש מוגזם ומהיר. ב־2003, בזכות הגב הפוליטי של אותם אזורים כפריים, עלה לשלטון הנשיא הנוכחי חו ג'ינטאו. הוא ידע שאחת המשימות המרכזיות שלו היא להציל את בוחריו, ולהתמודד עם הבעיה הכפרית - אזורים נרחבים במצב חמור, אנשים שאיבדו את אדמותיהם ובתיהם וכיסים גדולים של עוני ומרמור, מרבצים פוטנציאליים של תסיסה ומהומות. חו וראש הממשלה שלו וון ג'יה־באו החלו להזרים משאבים כדי ליצור את "הכפר הסוציאליסטי החדש", זה שבו יהיו שירותי חינוך ובריאות חינם ואפשרות להתפרנס בכבוד משילוב של חקלאות ותעשייה. הרעיון הזה נראה עדיין רחוק מיישום, וחואה־שי נותר כעלה תאנה בודד.

והכפר ממלא את תפקידו בהתלהבות. וו רנבאו יזם סדנאות למנהיגים מכפרים אחרים, שילמדו ממנו איך עושים את זה. "עם הכשרה טובה ומנהיגות טובה, 98% מהכפרים יכולים לשגשג ולא יהיה עוני בסין", הוא מצהיר בפניי רגע לפני שהוא נושא נאום דומה בפני אולם גדוש מבקרים מרחבי סין. צעירה מקומית מתרגמת את הדיאלקט המקומי שלו לסינית תקנית, ובסיום מזמינה את האורחים לצפות במופע שמשלב אקרובטיקה, פופ מערבי ואופרה סינית מסורתית. בשיא השואו המנחה החיננית זורקת לעבר הקהל את שלוש הסיסמאות שבבסיס ההצלחה של חואה־שי, שילוב מרתק בין האמרות של מאו לעקרונות שהוא הוקיע: "סוציאליזם הוא טוב! תרבות סין המסורתית היא טובה! התעשרות הכפר הסוציאליסטי החדש היא טובה מאוד!".