לאן הביוב באמת הולך?

האם אי פעם עצרתם לחשוב לאן הולך מה שהורדתם עם המים באסלה? באמת, לאן זה הולך?

בארצות נחשלות זה צף בנהר, ומזהם את מקורות מי השתייה. כ־2 מיליארד איש בעולם סובלים מהבעיה הזאת. בארצות אחרות זה נשפך בצינורות לים. ובמדינות מפותחות רבות, חלק ממה שיורד באסלה מגיע למתקן לטיהור מים, ועובר שם תהליך שנקרא בעברית "השבת קולחין" או "טיהור מים שחורים". תוצר התהליך הוא מים שמשוחררים בחזרה כמים כשירים לשימוש בחקלאות. בישראל כשני שלישים מהמים שמשמשים בחקלאות הם מים שהגיעו מכיורים, מדיחי כלים ואסלות. ישנם בעולם גם מתקני טיהור בעלי תקנים מיוחדים שהופכים מי ביוב לכשירים לשתייה, ומחזירים אותם בצינורות אל הברזים.

הפרשות גופנו והמחשבה על מה לעשות בהן מעסיקה את האנושות ככל הנראה מאז שבני אדם התיישבו במקום אחד. צנרת ביתית פרימיטיבית לביוב כבר היתה בפעולה לפני כ־4,000 שנה בעמק האינדוס, שנמצא בהודו של היום. התרבות שהמציאה אותה כבר נעלמה, אבל הבעיה המקורית לא נעלמה: כיום הודו מייצרת מדי יום קרוב למיליארד ליטרים של שתן ול־100 מיליון ק"ג של אתם יודעים מה.

כשהחלטנו להשתקע, להקים חוות ולביית בעלי חיים התחלנו להבין ש"הפרשות הלילה" שלנו יכולות להועיל כשמערבבים אותן עם אדמה, וכך נולד רעיון הדישון. הדישון - ערבוב האדמה בחומרים המזינים שהולכים ונעלמים ממנה עם החריש והקציר - התבסס בכל העולם על שימוש בפסולת גוף, וזאת שנים רבות לפני שכימאים המציאו את הדשן הסינתטי. למעשה, המונח "הפרשות לילה" נולד בתקופה שבה בערים הגדולות נהגו לאסוף בבקרים את ההפרשות ולהעבירן לשימוש חקלאי.

הסיכויים לזיהום מיקרובי של ירקות גבוהים יותר באדמות חקלאיות שהושקו במים "מטוהרים" צילום: אירית קוטונה

בינתיים הדשן הסינתטי החליף את הטבעי, וגם סייע להגדיל את תוצרת המזון בעולם ולמנוע את התחזיות העגומות מפני רעב עולמי בשל קצב גידול האוכלוסייה. אבל בזכות מערכות טיהור המים, משהו מ"החומר הטבעי" ממשיך להגיע לאדמות החקלאיות. וזה לא בהכרח דבר טוב.

מי ביוב שעברו טיהור אמנם יכולים לשמש בחקלאות, אולם קיים בהם סיכון קצת יותר גבוה לכך שמשהו מהמרכיבים המקוריים של ההפרשות הליליות שרד. סכנה ברורה ומיידית אין כאן. מערכות הטיהור אמורות לסנן את החומרים הרעילים, ואם משהו שורד, הרי שמערכת הטיהור היעילה ביותר היא זו של הצמח עצמו: הירקות והפירות ניזונים ממה שטוב להם ומסננים את מה שאינו טוב. ועדיין, הסיכויים לזיהום מיקרובי של ירקות גבוהים יותר באדמות חקלאיות שהושקו במים "מטוהרים".

המרכז האמריקאי לפיקוח על מחלות ומניעתן (CDC) בארצות הברית מעריך שמדי שנה יותר מ־70 מיליון אנשים חולים בזיהומים הנובעים ממזון לקוי. מהם, כ־5,000 אנשים מתים. ובכל זאת, אנשים רבים בעולם המפותח עדיין לא מבינים שהסלט שלהם עלול להיות מקור לבעיות בריאות.

המקום שבו היטיבו להבין זאת הוא דווקא מדינות מתפתחות שבהן יש מחסור במים טהורים ואין מערכות טיהור יעילות. ברבות מהן קשה למצוא בתפריט סלט ירקות טרי, ואפשר למצוא רק ירקות מבושלים. למעשה, נראה שהקפצת הירקות עצמה נולדה במקומות שבהם מי שהיה אוכל סלט חי היה מקבל אותו עם "רוטב מוכן מראש".

אך לפני שאתם נבהלים מהסלט שלכם, זכרו שהרוצח מספר אחת בארצות הברית הוא עדיין השמנת יתר שנובעת ממחסור בפעילות גופנית ומצריכת ג'אנק פוד עתיר שומן ומלח. השמנת יתר הורגת פי חמישה אנשים יותר מזיהומי מזון, ועלויות הטיפול הרפואי בסיבוכים כתוצאה מההשמנה מוערכות ביותר מ־100 מיליארד דולר.

אז בפעם הבאה שבה תבלו זמן איכות בשירותים, הודו למזלכם על מערכות טיהור המים המודרניות. ודרך אגב, בתיאבון.

שאלות לשרון מועלם: asksharon@calcalist.co.il