בדיקת "כלכליסט" - תגליות הגז: כך שכחה ישראל להכריז ש"המים הכלכליים" שלנו
בזמן שהממשלה וטייקוני הגז נלחמים על תמלוגים, חושף "כלכליסט" כי ישראל מעולם לא הכריזה על המים הכלכליים שלה, שבתחומם נמצאים קידוחי דלית, תמר ולווייתן. לוואקום הזה נכנסה קפריסין, שדורשת לחלוק בבעלות על התגליות. כך עלולים מיליארדי דולרים לרדת לטמיון
פרק א' - ובו יסופר כיצד האי הקטן קפריסין מאיים על תהילת הגז של ישראל
הקרב בין טייקוני הגז לבין משרדי הממשלה על התמלוגים שייגבו מקידוחי הגז בים התיכון מסרב לרדת מהכותרות - אלא שבזמן ששר האוצר יובל שטייניץ ואיש העסקים יצחק תשובה מתכתשים סביב גובה התמלוגים, חושף "כלכליסט" תסריט עגום, שבסופו ייתכן שאזרחי ישראל כלל לא ייהנו מתגליות הגז האחרונות. באופן אבסורדי, מדובר בתסריט שמוכר היטב למקבלי ההחלטות בישראל, אלא שהם מעדיפים לעצום עיניים מולו בתקווה ש"יהיה בסדר".
יצחק תשובה צילום: בלומברג קידוחי הגז הגדולים - דלית, תמר ולווייתן - מצויים במרחק של 60 עד 135 ק"מ מערבה מרצועת החוף של ישראל. למעשה, הקידוחים אינם נמצאים במים הטריטוריאליים של מדינת ישראל (השטח שבריבונותה המלאה, ונמצא במרחק של עד 22 ק"מ מהחוף), אלא במים הכלכליים שלה - התחום שבו יש לה זכות לעשות שימוש במשאבים ימיים, ומצוי עד 370 ק"מ מחופיה.
אלא שאמנת חוקי הים של האו"ם, שהתקבלה ב־1982, קובעת כי כדי שמדינה תוכל ליהנות מהמשאבים שבתחום המים הכלכליים שלה, תחילה עליה להכריז על אלה כשלה. האמנה אינה מגדירה דרישה צורנית להכרזה, אבל קובעת שזו צריכה להיות מופקדת במוסדות האו"ם, כדי שזה יוכל להכריע במקרה של תביעות עתידיות מצד מדינות שכנות.
באופן מוזר, ישראל מעולם לא טרחה להכריז על תחום המים הכלכליים שלה. לכן, לפחות באופן תיאורטי, הבעלות על קידוחי הגז אינה בהכרח נתונה לה, אף שבמשך השנים העניק משרד התשתיות את היתרי הקידוח לחברות האנרגיה. למעשה, חלק מהמים הכלכליים (התיאורטיים) של ישראל חופף למים הכלכליים של קפריסין - כך שלכאורה יכולה גם קפריסין לתבוע בעלות על הקידוחים. ל"כלכליסט" נודע כי לאור הגילויים הגדולים במאגרי תמר ולווייתן, פנו הרשויות הקפריסאיות למשרד החוץ הישראלי בדרישה ליישב את הסוגיה.
בשיחה עם "כלכליסט" אישר גורם בממשל הקפריסאי כי פנייה בנושא הועברה לרשויות בישראל בשנה שעברה, מיד אחרי התגלית בקידוח תמר, וכי בימים אלה דנים משרדי החוץ של שתי המדינות בעניין.
ראו מפה - ישראל, קפריסין והגז שביניהן
על פי הגורם, קידוחי תמר ולווייתן נמצאים בשטח המים הכלכליים של שתי המדינות - ולפיכך הביעה קפריסין דרישה בלתי מתפשרת שישראל תגדיר את שטח המים הכלכליים שלה. "לאחר שישראל תעשה כן, תיבדק חלוקת הבעלות על הקידוחים, וכיצד יפותחו המאגרים", אמר.
למירוץ הזה הצטרפה לבנון, שגם לה חפיפת מים כלכליים עם ישראל, ולפיכך הזדרזה להודיע כי שטחי הגז הם בכלל שלה.
פרק ב' - ובו יסופר מדוע ממשלת ישראל מעדיפה לטמון את ראשה בחול
במשרדי הממשלה בירושלים מודעים היטב לסוגיה ולמשמעויותיה. כבר במאי 2008 הכינה הממשלה תזכיר הצעת חוק ממשלתית בנושא, שהגיע לידי "כלכליסט". הצעת החוק נועדה להכריז על המים הכלכליים בישראל ולהחליף חוק ישן מ־1953. את התזכיר הוביל משרד התשתיות בראשות השר אז בנימין בן־אליעזר, ובגיבוי משרדי החוץ והמשפטים.
בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב: "המבנים הגיאולוגיים (מאגרי הגז הפוטנציאליים בים התיכון - ר"ח) שבהם מדובר עשויים להשתרע על פני מספר קילומטרים רבועים, ולהוות פוטנציאל בעל ערך לאומי. מכאן החשיבות הרבה שבהכרזה על אזור כלכלי בלעדי.
"כל עוד לא הכריזה ישראל על אזור כלכלי בלעדי, נמנעו חברות זרות מלבקש מישראל זיכיונות באזור זה. בכך יש משום ויתור על זכויותינו הכלכליות. זאת ועוד: מדינות שכנות בים התיכון (ביניהן קפריסין ומצרים) קבעו את האזורים הכלכליים הבלעדיים שלהן, וכבר חלקו ביניהן אזורים שעשויים להשתייך לישראל. אירועים אלה מדגישים את הצורך לנקוט צעדי חקיקה כדי לתבוע את מלוא הזכויות הכלכליות והאחרות באזור".
אבל למרות שהממשלה הבינה את החשיבות שבהכרזה על המים הכלכליים, ואת חיוניותה לתביעת חזקה על מאגרי הגז - הצעת החוק מעולם לא הגיעה לדיון בכנסת. מבדיקת "כלכליסט" עולה כי הסיבה המרכזית היא החשש שההכרזה תעורר ויכוח מול הקפריסאים. במילים אחרות, ממשלות ישראל העדיפו להשאיר את הנושא מתחת לרדאר.
פרק ג'- כך שכנע משה שחל את הממשלה שלא להכריז על המים הכלכליים
הצעת החוק הזו עוררה את תשומת לבן של החברות דלק ונובל אנרג'י, השותפות בקידוחי דלית, תמר ולוויתן - ואלו פנו לעו"ד משה שחל, לשעבר שר האנרגיה, וביקשו ממנו חוות דעת משפטית.
בחוות הדעת שלו, שחל טוען כי המצב הנוכחי מקנה לישראל ריבונות לא־רשמית בשטח - וכי אם ישראל תכריז על המים הכלכליים שלה, היא עלולה לחשוף את עצמה לתביעות עתידיות מצד קפריסין או מדינות אחרות.
"עד היום היתה הסכמה בלי חקיקה, שלפיה מי שחיפש נפט או גז התייחס לגבול הימי כאילו הוא עומד על 370 ק"מ", הסביר אתמול שחל בשיחה עם "כלכליסט". "ברגע שזה כך, ובאים לבקש רישיון לקידוח, ולא חולקים על זה, ומשלמים תמלוגים - המסקנה המשפטית המתבקשת היא שמדינת ישראל מקבלת בפועל את הריבונות, כאילו היא הכריזה על האמנה.
משה שחל צילום: שאול גולן
"לעומת זאת, אם ישראל היתה מקבלת את החקיקה, זה היה מוביל לסכסוך בינלאומי. אם נקבע גבול, לא סביר שהמדינות השכנות יסכימו איתנו - ואז העניין יועבר להכרעת בית דין בינלאומי, כשלעצמו מצב בלתי רצוי. הדבר נכון גם לקפריסין: כרגע, קפריסין לא יכולה לכפות על ישראל ללכת לבית דין. זה ההבדל בין להיות חבר באמנה לבין המצב הקיים".
שחל נפגש בשעתו לדון בנושא עם שר המשפטים יעקב נאמן כדי לשכנע אותו בצדקתו. התוצאה: הממשלה נסוגה מהצעת החוק. בפועל, ישראל נקטה גישה של עצימת עיניים, מתוך תקווה שלא יוגשו נגדה תביעות בעניין.
פרק ד' - משרד המשפטים מנסה למנוע עימות, משרד החוץ מעדיף להתחמק
כאמור, במשרדי הממשלה מודעים היטב לבעיה שעלולה להיווצר. עם זאת, הם לא מעוניינים להעלות את הנושא לדיון ציבורי, בגלל החשש כי הדבר יסלים לעימות דיפלומטי חריף - קל וחומר לנוכח האירועים המדיניים האחרונים.
גורם בכיר לשעבר במשרד התשתיות הסביר ל"כלכליסט" שהסיבה לכך שהחוק לא קודם מאז 2008 היא בעיקר בשל רצון שלא לעורר מחלוקת עם קפריסין. לדברי הגורם, הנושא טופל על ידי משרד החוץ, שניהל מגעים בעניין מול קפריסין - אבל עם החלפת הממשלה נעצרו המגעים.
"כלכליסט" פנה בעניין זה למשרד החוץ, וזה מסר: "הטענה שישראל אינה מכריזה על אזור מים כלכליים כדי למנוע עימות עם קפריסין אינה נכונה. שתי המדינות מקיימות מגעים ביניהן כדי לפתור שאלות הנוגעות לאזורים הכלכליים הבלעדיים שלהן.
"מעבר לדיון החשוב ולרצון לקדם את נושא המים הכלכליים, הרי על פי המשפט הבינלאומי לכל מדינה זכות בלעדית למשאבים הטבעיים הנמצאים במדף היבשתי שלה. מדובר בזכות קיימת, שאין צורך להכריז עליה".
אלא שבמשרד המשפטים מחזיקים בדעה שונה במקצת. "לאחרונה נעשתה התקדמות רבה בניסיון לענות על השאלה אילו מדיני ישראל יחולו באזור הכלכלי ובמתקנים הימיים", מסר המשרד לפניית "כלכליסט". "מעבר לקושי זה, אין כוונה להוסיף ולעכב את הצעת החוק בפני ועדת השרים לענייני חקיקה, ואנו מקווים כי בקרוב נציג את טיוטת הצעת החוק בפני הממשלה.
"לעניין הצורך בהכרזה על המים הכלכליים של ישראל, אין זה חד־משמעי שחייבת להיות הכרזה כדי שיהיו לנו זכויות. עד כה ההנחה היתה כי הזכויות קיימות גם ללא הכרזה. עם זאת, קיימת מגמה עולמית שבמסגרתה מדינות שעד עכשיו הניחו שאין הכרח בהכרזה, מוציאות עתה הכרזה. בהתאם, ייתכן מצב שבו ההכרזה תהיה חיונית יותר. לפיכך אנו שוקדים ביתר שאת על הכנת החוק".
אגב, גם עם ההכרזה על גילויי הגז בקידוח תמר בינואר 2009 יצאה לבנון בהודעה דומה, ולפיה "ישראל גונבת לה את הגז". אז, בניגוד לפעם הנוכחית, יצאה דלק בדיווח לרשות ניירות ערך ובו כתבה: "שותפות הנפט מבהירה: מבירור שנערך עם הממונה על ענייני הנפט נמסר לשותפות כי הטענות אינן נכונות, וכי מיקום רישיון 'מתן' שבו נקדח קידוח תמר נבדק בקפדנות, ונמצא כי כל שטח הרישיון מצוי בתוך המים הכלכליים (מדף היבשת) של מדינת ישראל".
ממשרד התשתיות הלאומיות נמסר: "כל זכויות הגז והנפט אשר ניתנו על ידי המשרד, ניתנו כדין".
מנובל אנרג'י ומדלק אנרגיה נמסר במשותף: "שותפויות הנפט והגז פועלות בהתאם לזכויות הנפט שהוענקו להן על ידי המדינה, ובהתאם להוראות כל דין. כידוע, למדינה סמכויות מזה כ־60 שנה להעניק זכויות נפט בשטחים הימיים מעבר למים הטריטוריאליים, בהתאם לסמכותה על פי חוק הנפט (1952) ועל פי חוק השטחים התת מימיים (1953). החקיקה עולה בקנה אחד גם עם כללי המשפט הבינלאומיים, שאינם שנויים במחלוקת". מחברת רציו, שותפתן של דלק ונובל בקידוח לווייתן, נמסר: "בטענה הלבנונית אין ממש. יש לציין כי לווייתן ממוקם מדרום לתמר".
פרק אחרון - ובו יסופר איך כל זה עלול להקשות על מציאת מימון לקידוחי הגז
בשורה התחתונה, בירושלים מודעים היטב לבעיה שעלולה להיווצר מול הקפריסאים סביב סוגיית הבעלות על הקידוחים. הגז שיופק מהקידוחים הללו כבר מגולם בחישובי מקורות האנרגיה העתידיים של ישראל. צמצום של הזכויות הישראליות בקידוחים יוביל לצמצום במקורות כוח חיוניים למשק הישראלי. כמובן, צמצום הזכויות הוא גם שאלה של כסף גדול, ועלול לבוא לידי ביטוי באובדן הכנסות צפויות בהיקפים עצומים.
אבל אובדן הכנסות הוא רק קצה הקרחון: אם ישראל תיגרר לבוררות ארוכת שנים מול קפריסין בבית דין בינלאומי, אזי החברות השותפות בקידוחים עלולות להתקשות במציאת המימון המתאים להפעלתם. במצב כזה, אותן חברות - ובראשן דלק ונובל אנרג'י- עלולות להגיש תביעות נגד מדינת ישראל, בטענה שנתנה להן רישיונות קידוח שלא היה להם התוקף הבינלאומי המתאים. הואיל ושוויים של מאגרי הגז הוא מיליארדי דולרים, לא מן הנמנע כי תביעות אפשריות אלה יהיו בסכומים עצומים. במקרה כזה, סוגיית התמלוגים תיראה כמו בדיחה ישנה.
