למה מתמכרים לאימייל?

פרופסור יקר,

אני מודע לזה שבדיקות אינסופיות של האימייל ושל טוויטר שואבות ממני המון זמן מדי יום, ובכל זאת אני לא מצליח לצאת מהמלכודת. למה? ומה אפשר לעשות?

אהרון

הבעיה שאתה סובל ממנה קשורה כנראה לאינסטינקט עמוק מאוד שקיים אצלנו, אינסטינקט שלדעתי דומה לזה שהפסיכולוג הביהביוריסטי ב"פ סקינר גילה אצל חולדות מעבדה. סקינר נתן לחולדות רעבות ללחוץ על דוושות, פעולה שתגמלה אותן בקבלת כדורי מזון. הוא ערך את הניסוי שלו על שתי קבוצות של חולדות: האחת קיבלה את המזון אחרי שלחצה על הדוושה מספר קבוע של פעמים, נניח מאה, והשנייה קיבלה את האוכל אחרי מספר אקראי של לחיצות. לפעמים האוכל הגיע אחרי 10 לחיצות, לפעמים אחרי 11, לפעמים אחרי 200.

אפשר היה לצפות ששיטת התגמולים הקבועים תעלה את המוטיבציה של החולדות לעבוד במרץ רב יותר ולקבל יותר אוכל. אבל סקינר גילה שדווקא התגמולים האקראיים העלו את המוטיבציה. התוצאה המרשימה ביותר היתה שכאשר התגמולים נפסקו לגמרי, החולדות בקבוצת התגמולים הקבועים הפסיקה לעבוד מיד, והשנייה המשיכה לעבוד עוד זמן רב.

אימייל הוא כמו דוושה עם תגמולים אקראיים. לרוב הבדיקה אינה מניבה שום דבר מעניין, אבל מדי פעם אנחנו מקבלים מידע חשוב, רכילות, הצעת עבודה או הודעה ממישהו שלא שמענו ממנו שנים. אנחנו כל כך שמחים לקבל את האימייל הבלתי צפוי הזה, שאנחנו מתמכרים לבדיקה - ללחיצה על הדוושה - בידיעה שתמיד יש סיכוי שבלחיצה הבאה נקבל עוד פרס.

איך בורחים ממעבדת החולדות הזאת? אני אישית כיביתי את הבדיקה האוטומטית באאוטלוק. אני עדיין בודק הודעות לעתים קרובות, אבל לפחות לא נכנס מיד לכל אימייל חדש. ואולי לסקינר עצמו יש טיפ בשבילך: הוא ידוע בכך שהיה מתחיל כל יום בכתיבת 800 מילים. אם היה לו אימייל, ייתכן שהיה ממליץ לפתוח את התוכנה רק אחרי כמה שעות של עבודה פרודוקטיבית. אני מקווה שיהיה לי הכוח לנסות את זה פעם.