בשאר אל-מסרי: "זה ביזנס. ואם זה משרת את הפלסטינים אני מרגיש יותר טוב"
כוונתו של בשאר אל־מסרי לרכוש את חברת דיגל כדי להציל אותה מקריסה מטלטלת מימין את העולם העסקי. בפעם הראשונה מיליונר פלסטיני ישתלט על חברה ציבורית ישראלית, ועוד כזו שבונה שכונת יוקרה ליהודים במזרח ירושלים. עסקת דיגל נראית כמיקרו־קוסמוס של הסכסוך, אבל בשאר אל־מסרי מתעקש: הכל עסקים
בשאר אל־מסרי מנסה להרגיע את הבהלה. "אני לא מעוניין בנדל"ן ישראלי ולא בשום חברה ישראלית, בתל אביב או בנתניה", הוא מדגיש, "אלא בפרויקט מגורים בג'בל מוכבר, שזו שכונה פלסטינית במזרח ירושלים. אינני פוליטיקאי אלא איש עסקים לאומי פלסטיני שיודע לעבוד, ואם הביזנס שלי משרת את בני עמי - אני מרגיש טוב יותר".
במשרדו ברמאללה, בקומה התחתונה של הווילה שבה הוא מתגורר ליד המוקטעה המפורסמת, הוא מנסה להסביר לכל מי שקם עליו בשבועות האחרונים: אל דאגה, זה לא סיפור על כסף פלסטיני שמשתלט על הכלכלה הישראלית. די לפאניקה.
בשאר אל־מסרי בביתו ברמאללה. "אם הפוליטיקה של קנאים דתיים־לאומיים תשתלט על העסקה המסחרית, זו תהיה מכה מבישה לכלכלה הליברלית הישראלית" צילום: עמית שעל
ובכל זאת, זה סיפור. סיפור שמערבב כסף ופוליטיקה, בין המוטיבציות של הפלסטינים החדשים ובין ההסלמה בימין הישראלי, בין אינטרס כלכלי גרידא למאבק לאומי טעון. אל־מסרי - מיליונר, איש עסקים פלסטיני ואזרח אמריקאי - מנסה בחודשים האחרונים לרכוש את השליטה בדיגָל, חברת נדל"ן הנסחרת בבורסה בתל אביב, אשר פרויקט הדגל שלה הוא מתחם המגורים היוקרתי נוף ציון בירושלים. בדיגל, שבשליטת יהודה לוי ומאיר שמיר, הלכו איתו: ההצעה של אל־מסרי נראתה כמו הפתרון הטוב ביותר לחברה עם הערת עסק חי וחובות של כ־140 מיליון שקל. גם רוב בעלי האג"ח היו אופטימיים, למרות התספורת הצפויה בערך אגרות החוב שבידיהם. אבל נוף ציון הוא פרויקט השוכן בלבה של השכונה הפלסטינית ג'בל מוכבר במזרח ירושלים, ואם לא די בכך, הנושה המוסדי הגדול של דיגל שייהנה מהעסקה הוא דש איפקס - בית השקעות בשליטת קבוצת ברמ, שאחד מבעלי המניות שלה הוא ראש עיריית ירושלים ניר ברקת. לנוכח ההתקדמות בעסקה, בחודש האחרון ובעיקר בשבוע שעבר, בחוגי הימין נעמדו על הרגליים האחוריות והחלו להפעיל לחצים כבדים למניעת העסקה ולגיבוש הצעת רכישה חלופית. במקביל, אגב, דיגל לא פרסמה דו"חות רבעוניים במועדם, וביום שני השבוע המסחר בה הופסק, אחרי שמנייתה איבדה יותר מ־80% בשנה החולפת.
אל־מסרי נראה מופתע מהתגלגלות התגובות בישראל להצעה שלו. "אני מבקש לרכוש חברה מסחרית, ומפעילים נגד קיום העסקה איומים וסחטנות", הוא אומר בכעס. "אם במקרה הזה הפוליטיקה של קנאים דתיים־לאומיים תשתלט על העסקה המסחרית - זו תהיה מכה מבישה לכלכלה הליברלית הישראלית. הרי באים אליי שוב ושוב אנשי עסקים ישראלים ומבקשים את עזרתי בכניסה לשוק הפלסטיני ולעולם הערבי. איך אני יכול לעזור להם כאשר בישראל נכנעים לקנאים וגזענים שלא רוצים בי כי אני פלסטיני?".
רוטשילד הפלסטיני בא לפרס
אל־מסרי (50) הוא גבר נאה, לבוש בקפידה, מדבר ברהיטות אנגלית וערבית ואינו יודע עברית. הוא בן למשפחה פלסטינית ענפה ומוכרת משכם - סבו היה יו"ר בית הנבחרים הירדני, קרובים אחרים היו ראשי עיריית שכם. זו גם אחת המשפחות האמידות בשטחים, "הרוטשילדים של פלסטין", והפלסטינים העשירים ביותר כיום הם בני המשפחה מוניב וסביח אל־מסרי. בשאר עצמו בן לרופא, והוא בנה לאורך השנים את עסקיו בעצמו - בתחומי הנדל"ן, המדיה והפיננסים, בשטחים ובמדינות ערב.
"באים אליי שוב ושוב אנשי עסקים ישראלים ומבקשים את עזרתי בכניסה לשוק הפלסטיני ולעולם הערבי. איך אני יכול לעזור להם כשבישראל נכנעים לקנאים וגזענים שלא רוצים בי כי אני פלסטיני?" צילום: עמית שעל
עסקת דיגל אמורה להיות המפגש המשמעותי הראשון שלו עם השוק הישראלי. "לפני קרוב לשנתיים שמעתי שיש חברה עם פרויקט בנייה בג'בל מוכבר שנקלעה לחובות ומחפשת משקיעים", הוא מספר. "הם תכננו לבנות כ־400 דירות מפוארות, בשלב הראשון בנו כ־90 אבל התקשו למכור. מכיוון שהפרויקט בכל זאת בלב שכונה ערבית גדולה, הם לא הצליחו למצוא משקיע ישראלי - מיקום כזה מזמין צרות, במיוחד אם הפרויקט מיועד לאוכלוסייה דתית־לאומית".
אל־מסרי עקב אחר הדיווחים בעניין הפרויקט התקוע וזיהה הזדמנות. הזדמנות כלכלית, קודם כל, מדגיש ישראלי המקורב לו: "מעניין אותו ההיבט הנדל"ני, הוא לא איש פוליטי. הוא ראה מגרש יפה שיהודים לא מצליחים לבנות עליו, והבין שכדאי לו לקנות אותו". אל־מסרי מינה את עו"ד דב וייסגלס - לשעבר יו"ר בזק ומנכ"ל משרד ראש הממשלה בימי אריאל שרון - כנציגו לעניין; הקשר בין השניים החל לפני כ־15 שנה, כשאל־מסרי חיפש השקעות בישראל.
"לפני יותר משנה אל־מסרי שמע שמתווכים פלסטינים מחפשים בעבור דיגל קונה לפרויקט, אז הוא ביקש מוייסגלס לברר אם יש בזה ממש", מספר גורם בשוק. "וייסגלס פנה למאיר שמיר, שאמר שהם אכן מחפשים קונה. אבל אז זה לא יצא לפועל כי יהודה לוי ביקש עבור החברה מחיר מטורף. זה היה לפני שהוא היה בלחץ, לפני שהקשיים עם בעלי האג"ח ובנק לאומי החמירו. דובי ובשאר עזבו את זה, וחיכו שלוי יראה את המציאות. עכשיו שוב נוצרה הזדמנות".
אל־מסרי מפרט: "בעבר לא הצלחנו לקיים את העסקה, אחר כך החברה המשיכה להפסיד ופנינו לקנות את האג"ח שלה. האג"ח עמד על 40 אגורות לשקל אחד ערך נקוב - וההצעה שלנו היתה 60 אגורות". בסך הכל מדובר בתשלום של כ־36 מיליון שקל עבור האג"ח ובהסדר של החוב לבנק לאומי שבו יושקעו עוד כ־65 מיליון שקל (סך הכל כ־100 מיליון). ההסדר אמור לכלול גם את קבלת המניות של מאיר שמיר, ובעצם להוביל להשתלטות של אל־מסרי על דיגל.
בתחילת דצמבר בחרו מחזיקי האג"ח של דיגל בהצעה שהביא וייסגלס כהסדר הטוב ביותר. אלא שלא בטוח שהם ידעו כי מדובר בהצעה של אל־מסרי. וייסגלס הוביל אותה כהצעה של חברה קפריסאית, ולדברי עורך הדין מוטי מינצר, שמייצג מיעוט מבעלי האג"ח וכמה מתושבי השכונה, "הוא הסתיר את זהות האדם שעומד מאחורי החברה העלומה. כשנכנסו איתו למשא ומתן הנאמן דרש שיגלה מי האיש, ואז התגלה כי מדובר באמריקאי ממוצא פלסטיני". אל־מסרי, מצדו, טוען כי החברה רשומה בקפריסין מטעמי מס, וכי זהותו לא הוסתרה בשום שלב: "לא התחבאנו, הכל נעשה בגלוי ובאורח חוקי לחלוטין באמצעות אחת החברות שלי".
מבחינת המשקיעים המוסדיים, זהותו של אל־מסרי אינה בעיה. הם מחויבים לקבל את ההצעה הכספית הטובה ביותר, מה גם שמדובר באיש עסקים המקושר בישראל. "הוא יוצא ובא מביתו של הנשיא פרס", טוען גורם בשוק הישראלי, "והוא בקשרים עסקיים גלויים עם ישראל. הוא איש עסקים פלסטיני בלי התסביך הישראלי, הוא מקובל כאן". גם מאיר שמיר, שמחזיק בכ־35% מהחברה, אינו מתנגד לעסקה; למעשה הוא כבר ויתר על החברה, והסכים להעביר את מניותיו לבעלי האג"ח בהסדר שיכלול שמיטת חלק מהחוב.
אבל שני מחסומים עומדים בדרך להוצאת העסקה הפלסטינית־ישראלית לפועל. האחד הוא יהודה לוי, שמחזיק בכ־38% מהמניות ומשמש גם מנכ"ל דיגל. "מבחינה עסקית הוא 'מת־חי'. כמו אדם שקטעו לו איבר אבל חודשים אחרי עוד מרגיש אותו", אומרים על לוי מקורבים לעסקה. "החברה שלו הוצעה למכירה, אבל לא הוא העמיד אותה על המדף. בעלי האג"חים הציעו אותן למכירה ובנק לאומי העמיד את ההלוואה לפירעון (דיגל חייבת לבנק 80 מיליון שקל), כך שלוי נשאר כמי שאינו צד לעניין, וזה ודאי כואב לו"; לוי עצמו לא הגיב לפניות "מוסף כלכליסט". המחסום השני, והרועש יותר, הוא גורמי הימין ותושבי נוף ציון.
"אני לא עוסק כאן בצדקה אלא בביזנס. מה שמושך אותי לפרויקט הוא שיש לו כבר היתרי בנייה. כולם יודעים כמה קשה להשיג אישורים כאלה בישראל ובירושלים. לערביי ירושלים זה כמעט בלתי אפשרי" צילום: עמית שעל
מחבל? נעצרתי בגיל 15
91 דירות כבר נבנו בנוף ציון, רובן נמכרו. כעת התאגדו כמה עשרות מהתושבים, שפנטזו על שכונה יהודית עם כ־400 משפחות, בית כנסת, גני ילדים, גדר ואבטחה, ויצאו למלחמה בעסקה עם אל־מסרי. חלקם אפילו קנו אג"ח של דיגל
כדי למנוע את העסקה. עו"ד מינצר מספר שפנה לדיגל ולבנק לאומי: "כתבתי להם שמכרו לנו שכונה עם סגנון חיים דתי־לאומי ושאם לא ישמרו על אופי השכונה נתבע על הפרת הסכם ונדרוש את הכסף בחזרה. זה יותר ממה שהם יקבלו במזומן מאותו רוכש ערבי". בין השאר טענו התושבים כי הנזק שייגרם להם יעמוד על לפחות 100 מיליון שקל. וזה לא רק הכסף. "כתושב השכונה", מסביר מינצר, "במקום שיהיה מרכז מסחרי שלנו אני אצטרך לקנות אצל הערבים. זה לא קרב על האג"ח, אלא על הקרקע והאופי".
למאבק הצטרפה גם קבוצת הנדל"ן הדתית "באמונה", עם קמפיין שכותרתו "מצילים את שכונת נוף ציון - עוצרים השתלטות עוינת של עו"ד וייסגלס". הלחץ שלהם כולל קריאות לחרם על בנק לאומי ומופעל גם על בעלי האג"ח. בשבוע שעבר הגיעו המתנגדים לאסיפת בעלי האג"ח והלהיטו את הרוחות כשכינו את אל־מסרי "שונא ישראל" ו"מחבל". מינצר אף הפציר בנאמן על האג"חים למנוע כל עסקה עד שיתברר מקור הכסף של אל־מסרי. "הוא נעצר פעמים רבות, קשריו עם בכירי הרשות הפלסטינית מפורסמים ויש חשד כי יש ביניהם גורמי טרור", כתב, ואף פנה בעניין לרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור.
אל־מסרי לא מסתיר את העובדה שבנעוריו נעצר וישב בכלא, ללא משפט, פעמים אחדות. "ב־1978, בערך בגיל 15, חבריי מבית הספר ואני התחלנו להשתתף בהפגנות נגד בניית ההתנחלויות. נדמה לי שזה היה בקדום, כלומר קדומים. נעצרתי שוב ושוב, בכל פעם לתקופה קצרה. זה נגמר, בסופו של דבר, כשהוריי החליטו לשלוח אותי להשלים את לימודיי בקהיר".
לא רוצה השקעות בישראל
הנסיעה משכם לקהיר הרחיקה את אל־מסרי מהשטחים לשנים ארוכות. כשסיים את התיכון הצטרף להוריו, שחיו אז בפיטסברג, וירג'יניה, ולמד הנדסה כימית בווירג'יניה טק. עם התואר נסע לעבוד בג'דה, סעודיה, המשיך לכמה שנים בלונדון ואז עבר לוושינגטון והחל לעבוד בחברת ייעוץ קטנה. הוא נישא לג'יין האמריקאית, קיבל אזרחות, הפך לאב לשתי בנות, תמרה ודינה ("שמות יפים לדעתי", הוא מחייך, "מתאימים גם לעברית. תמרה לומדת בקולג' באמריקה, דינה איתנו ברמאללה"). בהיריון עם תמרה, אגב, בא לבקר כאן עם אשתו ההרה, אבל כניסתו לישראל נאסרה בטענה שהוא מהווה סיכון ביטחוני. גירושו גרר פנייה דיפלומטית של ארצות הברית לישראל.
בוושינגטון פנה לעסקים. "התחלתי להתעניין בזה כשעבדתי בחברת הייעוץ, בראשית שנות התשעים. היו לי חברות קטנות שהחלו לייבא מוצרים מסין לארצות הברית, בהיקף של 250 אלף דולר בלבד", הוא מספר. במקביל, החל להתחבר מחדש לנעשה בשטחים ולפוליטיקה הפלסטינית: ב־1991 באה לוושינגטון משלחת פלסטינית שניהלה משא ומתן עם ישראל כהמשך לוועידת מדריד. אל־מסרי, תושב העיר, יצר קשר עם כמה מחברי המשלחת, מכרים ותיקים מנעוריו, ובהם סאאב עריקאת וחנאן עשראווי. "גם העיתונאי אכרם הנייה, שהיה ממארגני האינתיפאדה הראשונה וחבר קרוב שלי, הגיע אז לוושינגטון, ואני ביקרתי אותו בתוניס, הוא ישב שם כיועץ של ערפאת".
פרויקט נוף ציון בג'בל מוכבר בירושלים. "מיקום שמזמין צרות"
הערוץ הוושינגטוני של המשא ומתן לא צלח, אבל בתוך שנתיים, בערוץ אחר, התבשלו הסכמי אוסלו. אל־מסרי לקח את הרעב החדש שלו לעסקים ואת החיבור המחודש לפלסטין - ושב לכאן. "הדבר שמשך את לבי בכלכלה הפלסטינית היה שהיא מבוססת על עסקים קטנים, כמעט תמיד משפחתיים, שאינם מסוגלים לקשור קשרים עם חברות בינלאומיות", הוא מסביר. "זו מגבלה שמקשה מאוד על התקדמות הכלכלה הפלסטינית, ולכן עם בואי לכאן התחלתי להקים, עם חברים ושותפים, חברות להשקעות וחברות לטכנולוגיה". אחד מעסקיו הראשונים היה הקמת העיתון היומי "אל־איאם", השני בתפוצתו בשטחים, שהנייה הוא עורכו הראשי ושנחשב מזוהה עם הממסד הפלסטיני. במקביל הקים, בין השאר, את חברת האחזקות סאהם ואת חברת עסל טכנולוגיות, שמספקת שירותי מיקור חוץ לחברות ישראליות. "זה היה ב־1996 עד 2000, ואז באה האינתיפאדה והכל נעצר. אז פניתי לעסקים גם בחו"ל - קצת במפרץ, בירדן ובמצרים, אבל בעיקר במרוקו, שם אני בונה עם שותפים מקומיים אלפי יחידות דיור. אני עם דרכון אמריקאי, אז אני יכול לצאת הרבה לעסקים בחו"ל, ואני נכנס לישראל עם ויזת תייר". בדרך היו גם כישלונות. בעזה, למשל, ניסה להקים חברה ליצוא חקלאי, את אגרקסקו הפלסטינית. אל־מסרי הקים חממות ברצועת עזה, בנה על יצוא נרחב של עגבניות ופלפלים; אבל כבר יותר משלוש שנים היצוא מעזה אסור, והחברה משותקת.
כיום הפעילות המרכזית של אל־מסרי בשטחים, באמצעות החברה שלו מסאר אינטרנשיונל, היא אל־רוואבי (הגבעות), העיר החדשה שהוא מקים בין רמאללה לשכם בעזרת מימון מקטאר. "זה פרויקט מגורים מודרני ראשון מסוגו בגדה, שבסופו של דבר יכלול 5,000 יחידות דיור וכ־40 אלף תושבים". הבנייה בעיצומה, הביקוש גבוה, ואל־מסרי אופטימי. גם בנוגע להצלחת הפרויקט, וגם בזכות העבודה שהוא מספק לעסקים פלסטינים אחרים - בחירה מכוונת, מסיבות לאומיות. זה לא תמיד עובד, כמובן. "כמו כל העסקים הפלסטיניים, אני חייב להיעזר בישראל. הרי אנחנו מביאים חומרי גלם מישראל, דלק, מלט, חשמל מישראל, וכך רכשתי מכרים ישראלים רבים (הוא מסרב לנקוב בשמות)". גורם בשוק הישראלי מוסיף: "אל־מסרי קונה כאן בעשרות מיליוני דולרים - ציוד וידע והנדסה ותכנון - והוא לא מהסס לפנות לחברות הכי גדולות בישראל בריש גלי".
שיתוף הפעולה הזה עם ישראלים גלגל השבוע לפתחו של אל־מסרי צרה אחרת. הקמת אל־רוואבי נעשית במסגרת החרם הפלסטיני על חברות ישראליות שמייצרות בהתנחלויות, ואל־מסרי מקפיד לא לעבוד איתן. בתגובה, חתמו השבוע 48 חברי כנסת על פנייה לממשלה בדרישה להחרים כ־20 חברות ישראליות שמשתתפות בבניית העיר. אבל אל־מסרי מקפיד להדגיש שוב ושוב, מודע לתחושת האיום שהוא מעורר אצל חלקים מהציבור הישראלי, כי האינטרסים שלו נמצאים אך ורק בשטחים: "למרות הקשרים הרבים עם ישראל אני לא מתיימר להיות מומחה לשוק הישראלי ואין לי שום עניין לקנות ולהשקיע בישראל - רק בפלסטין".
אתר הבנייה של מגדל שדל בתל אביב צילום: אוראל כהן
רק פלסטיני יציל את דיגל
אל־רוואבי צמחה מתוך מצוקה הדיור החריפה בשטחים, שהחריפה בשנים האחרונות בגלל מצוקת הדיור החמורה עוד יותר בקרב ערביי ירושלים. יותר מ־300 אלף הפלסטינים במזרח ירושלים, תושבי קבע ולא ערביי ישראל, מוגבלים מאוד באפשרויות הבנייה שלהם בעיר. בלית ברירה, רבים עזבו לגדה, בעיקר לעיירות סביב רמאללה. ואולם הקמת חומת ההפרדה שלחה רבים בחזרה לירושלים, כדי שלא ייאלצו לעבור במחסומים בדרכם לעיר ומחשש לאבד את זכות התושבות שלהם.
כך קרה שצפיפות המגורים במזרח העיר נהפכה לקשה מנשוא. ג'בל מוכבר היא רק דוגמה אחת לשכונה שהצטופפה לבלי היכר, פרוסה לה על השלוחה המזרחית של הר העצה הרעה המקראי, עם ארמון הנציב העליון הבריטי שהוקם עליו, טיילת שרובר הסמוכה והנוף המרהיב של העיר העתיקה.
את היתרונות הללו ביקש למנף פרויקט נוף ציון. לרוב, יהודים שמבקשים להתיישב במזרח העיר הם תלמידי ישיבה חדורי אידאולוגיה, שמסתפקים בדיור צנוע בסיוע ציבורי וממשלתי ניכר. אבל המתחם היוקרתי של דיגל הוא ביזנס שמכוון לשורת הרווח, וקיווה להגיע אליה באמצעות דירות יוקרה של 5-3 חדרים, שנמכרו עד כה ביותר מחצי מיליון דולר, ובצדן מלון יקר. בראשית הדרך הוא שווק כפרויקט לתושבי חוץ, אבל הביקוש לא היה מזהיר, והעובדה שבשנים האחרונות יצאו מהשכונה שני מחבלים רק הזיקה לו. החברה החלה למכור דירות לציבור דתי־לאומי בישראל, במקביל גבר הלחץ של בנק לאומי, ושלבים ב' וג' של הפרויקט הוקפאו. ביקור במקום השבוע מגלה שהוא שומם למדי. הבתים יפים, הדיירים מעטים. כולם דתיים.
דב וייסגלס. "בבנק לאומי רוטטים מפחד" אומר מקורב לו צילום: מיכאל קרמר
אל־מסרי לא מעוניין להפריע לחיים האלה. אם יצליח לקנות את הפרויקט, הוא מתכנן לבנות את 300 הדירות המותרות שם ולמכור אותן לערבים ממעמד בינוני־גבוה, תוך יצירת הפרדה בין החלק הערבי ליהודי; עם התושבים היהודים הוא לא מתכוון להתעסק. במילים אחרות, מה שקוסם לו בעסקה הוא האפשרות לממש סוף סוף את שלבים ב' וג' של הפרויקט. אחרי הכל, מה הסיכוי שפלסטיני יצליח להרים בירושלים פרויקט רחב עם היתרי בנייה של כ־300 דירות? "אני לא עוסק כאן בצדקה ובגמילות חסדים, אלא בביזנס", הוא מדגיש. "הקרקע כקרקע לא מעניינת אותי, אלא אם אפשר לבנות עליה ולפתח אותה. מה שמושך אותי לפרויקט בג'בל מוכבר, בין השאר, הוא שיש לו כבר היתרי בנייה. כולם יודעים אילו קשיים יש בישראל ובירושלים להשיג אישורים כאלה, וכאשר מדובר בערביי ירושלים כמעט בלתי אפשרי לקבל היתרי בנייה".
גם בסביבתו של וייסגלס מדגישים - זה קודם כל עסק. רק מי שיוכל לפתח את השלבים הבאים יטרח להשקיע כ־100 מיליון שקל בפריעת החובות - ולהציל את החברה. ומי שיכול לעשות זאת חייב להיות פלסטיני. "כל מי שמכיר את האזור יודע שאת החברה הזו יכול לקנות רק מי שיוכל לשווק את יתרת הדירות לפלסטינים, אחרת לא יקרה שם כלום. לחברה ישראלית שמתכננת למכור לישראלים הפרויקט הזה לא אפשרי, אלא אם נכנסים אליו כספים לא רציונליים, של מוסקוביצ'ים יהודים עשירים (המיליונר האמריקאי אירווין מוסקוביץ' הוא מהספונסרים המובילים של הימין הישראלי). בראייה כלכלית אין לזה שום סיכוי בעולם", מדגישים מקורבי וייסגלס.
לא צריך את המגדל ברוטשילד
כסף לא רציונלי הוא בדיוק מה שמנסים כעת לגייס מתנגדי העסקה עם אל־מסרי. "אם היו לנו זמן ומשאבים היינו מקימים מעין קבוצת רכישה ומגישים לדיגל הצעה לרכוש את הקרקע, אבל אין לנו אפשרות לארגן את זה", אומר עו"ד מינצר. "לכן אנו מתכוונים להעמיד הצעה של מישהו כבד, יהודי זר ואמיד שמוכן לקנות את הנכס כולו. יצאה על זה כבר הודעה לבורסה, אנחנו מחכים להסכמה של דיגל ושל בנק לאומי, ואז נלך לבעלי האג"ח עם הצעה לא פחות טובה מזו שוייסגלס נתן להם. עורכי הדין אומרים שאסור להם לשקול שיקול אחר מלבד זה הכלכלי, ולכן נשים הצעה שכלכלית היא אותו הדבר".
הצעה אחרת לכסף לא רציונלי מגיעה מכיוון מפתיע: שמואל פלאטו שרון נפגש לאחרונה עם עורך הדין של דיגל וטוען שהוא מתכנן להיכנס למשא ומתן עם בעלי האג"ח ועם בנק לאומי. "מון אמי, אני רוצה לעשות הכל שהחברה עם הבוס הפלסטיני לא שמה יד על החברה הזו. זו המטרה שלי, ואני רוצה לעשות הכל שזה נשאר בידיים שלנו. זה מפריע לי לראות שזה עובר לידיים פלסטיניות, ואם יש לי אפשרות לעשות משהו אני עושה הכל שהוא לא יתחיל למכור דירות למשפחות ערביות. אני לא רוצה שהפלסטיניין יהיה בעל בית של החברה הזו. יש לי חברים שמוכנים להשקיע, וגם אם נצטרך להפסיד קצת — אנחנו רוצים לקנות. זה לא משהו פופוליסטי, זו הצעה רצינית". רונן ציוני, עורך הדין של דיגל, אגב, מדגיש כי "לא מתקיים משא ומתן עם פלאטו שרון", אך מאשר מגעים עם משקיע אחר, יהודי. בכל מקרה, כל הצעה שהיא אינה מספיקה ללא הסדר שכולל גם טיפול בחוב לבנק לאומי, שכל נכסי דיגל משועבדים לו.
אל־מסרי שמע על ההצעות האחרות, וניכר שקשה לו עם כל הדיבורים על "כסף ערבי". "איזה כסף ערבי?! הלוואי שהערבים העשירים ממדינות הנפט היו נותנים לי כסף לפתח את הכלכלה הפלסטינית. יש לנו אמנם שותפות קטארית באל־רוואבי, אבל כולנו מחזרים אחרי הערבים שישקיעו כאן וההיענות כמעט אפסית. ולא מדובר בכלל בהשקעות ובקניית נכסים בישראל, אלא רק בשטחים הפלסטיניים. ג'בל מוכבר, כמו כל מזרח ירושלים, היא חלק מפלסטין".
ומה עם נכסים אחרים של דיגל, ובראשם מגדל המשרדים והמגורים המתוכנן ברחוב שד"ל בתל אביב, שיכלול כמה מבנים לשימור באזור הנדל"ני החם של דרום שדרות רוטשילד? אל־מסרי מתעקש שאין לו עניין בפעילויות האחרות של דיגל. "שווי המגדל הזה אולי 40 מיליון דולר, אבל אין לי עניין בנכס הזה ואשמח למכור אותו לישראלים".
עד שזה יקרה, לאל־מסרי לא נותר אלא לקוות שהפרשה תוכרע על פי האינטרסים הכלכליים, לא ברוח הפוליטיקה הלאומנית, ושהוא עצמו יוכל לצאת מהקלחת הסוערת הזו. "סיפרו לי שבדיון בשבוע שעבר היה משפטן דתי שטען בזכות העסקה, וצעקו לו: 'תתבייש לך, אתה חובש כיפה?! תוריד אותה, אתה לא יהודי!'. אין לי עניין להתעסק עם אנשים כאלה, כל עולמי הוא עסקים ופיתוח כלכלי בפלסטין — לא בישראל".
