למה בעצם לאנשים אין זנב?

למה בעצם לאנשים אין זנב?

מריה, תל אביב

זנב, תתפלאי לשמוע, זו הגדרה די רחבה. רגליים, כמעט בכל מקרה שניתן להעלות על הדעת, משמשות להליכה. כנפיים, ברובם המכריע של המקרים, משמשות לתעופה. עם אוזניים שומעים, עם עיניים רואים, אבל לזנב פשוט אין הגדרת תפקיד ברורה. זנב זו רק הגדרה צורנית: ברגע שהחלק האחורי של חיה מסתיים בצ'ופצ'יק, אנחנו מכנים את הצ'ופצ'יק הזה בשם "זנב", ולא משנה בכלל כיצד הוא בנוי או מה הוא עושה.

למרות הדמיון החיצוני, קשה מאד להשוות בין הזנבות השונים. קחי לדוגמה את זנב העקרב לעומת זנב הסוס. שני האיברים נראים דומים, אבל מכל שאר הבחינות כמעט אין ביניהם קשר. אפילו אם נתמקד רק בבעלי חוליות, נגלה מגוון נהדר של איברים שונים. כולם מתפתחים מהחלק האחורי של עמוד השדרה, אבל כל אחד מהם עושה משהו אחר לגמרי.

הסיבה העיקרית להיעדר הזנב שלנו, כנראה, היא עובדת היותנו זקופים צילום: shutterstock

זנב הסוס משמש לגירוש חרקים, זנב החתול משמש לשמירה על שיווי משקל בזמן ביצוע תעלולים. גם זנב הציפור מסייע לאיזון, אבל הוא משמש גם כהגה בזמן תעופה. יש זנבות שמסוגלים לאחוז ענפים או לקטוף פירות, יש זנבות שמשמשים לתקשורת ויש אפילו זנבות מתפרקים. הרבה לטאות יכולות, בעזרת שרירים פנימיים, לשבור לעצמן חוליה, לנתק את עמוד השדרה ולהשיר זנב מפרפר שמושך תשומת לב של טורפים.

למה האיבר הזה כל כך מגוון? דווקא משום שאין לו תפקוד ברור משל עצמו. הזנבות הראשונים התפתחו כאמצעי תחבורה - מספיק להביט בדג ולראות כיצד הוא שוחה במים כדי להבין בדיוק על מה אני מדבר - אבל כשיוצאים מהמים, הזנב נעשה קצת מיותר. את מקומו ככלי תחבורה ראשי תופסים הגפיים. ראשנים, לדוגמה, שוחים בעזרת זנבם, אך הוא הולך לאיבוד כשהם הופכים לצפרדע וזונחים את אמנות השחייה לטובת הקפיצה.

קל יותר מבחינה אבולוציונית להסב איבר קיים לתפקיד חדש מאשר ליצור איבר חדש לגמרי, ולכן אצל הרבה חיות הזנב התפתח והשתנה כדי למלא תפקיד חשוב אחר, הכל בהתאם לנסיבות. אבל אצל חלק מהחיות לא נמצא לזנב תפקיד מספיק שימושי והוא פשוט התנוון ונעלם. הסיבה העיקרית להיעדר הזנב שלנו, כנראה, היא עובדת היותנו זקופים. אצל רוב בעלי החוליות השדרה מקבילה לקרקע, והרגליים ניצבות במאונך לה. אצלנו, לעומת זאת, שדרה אנכית והרגליים שלנו ממשיכות למטה באותו כיוון. ביחס לשדרה, הרגליים שלנו נמצאות בדיוק איפה שהזנב אמור להיות, ואפשר לומר שהן תפסו את מקומו.

ועדיין, לכל אחד היה פעם זנב. הרבה לפני שהוא מתחיל ללכת על שתיים, העובר האנושי מצויד בזנב לתפארת. אורכו של הזנב כשישית מאורך העובר ויש בו כל מה שנחוץ לזנב אמיתי: חוליות, עצבים, שרירים, כלי דם, בלוטות זיעה וזקיקי שיער. רק בסביבות החודש השלישי הגוף מפרק את הזנב ומפנה משאבים לדברים חשובים יותר.

אלו לא החוליות האחרונות שאנחנו מאבדים. במהלך העשורים הראשונים לחיינו החוליות התחתונות שלנו מתאחות ויוצרות את עצם הזנב, הקרויה גם "העוקץ", שמחברת מספר רב של שרירים וגידים לעמוד השדרה ונושאת חלק ממשקלנו כשאנו יושבים. לקראת סוף גיל ההתבגרות, כשעצם העוקץ כבר מבוססת, החוליות מעליה מתאחות ויוצרות את עצם העָצֶה. ולפעמים, בגילים מתקדמים, העצה והעוקץ מתאחות לעצם גדולה אחת. אנחנו רגילים לחשוב על השלד כעל מבנה קבוע, אבל האמת היא שאנחנו סוג של רובוטריק.

לפעמים אפילו קורה שהזנב העוברי לא מתפרק לגמרי ונולד תינוק עם זנבנב דק וורוד. בזנב כזה כבר אין חוליות ושרירים, ובמערב מסירים אותו בדרך כלל בהליך כירורגי פשוט. בהודו, לעומת זאת, מתייחסים לתינוקות כאלו כאל אלים שירדו לאדמה ומעלים להם מנחות. ככה זה. הכל עניין של גיאוגרפיה. בעיקר כשמדובר בזנבות.

שאלות לבלדד השוחי: askbildad@calcalist.co.il