עינוי הדיין

1. דרך ללא מוצא

השופט מוריס בן עטר לא היה עצלן, אבל העומס המערכתי הכריע אותו

לפני כשנה פרש השופט ישגב נקדימון מכהונתו כשופט שלום. הוא נימק זאת בעומס הרב שאינו מאפשר לו לשרת את הציבור בדרך הטובה ביותר. נקדימון, שכתב את הספר המקיף על "הגנה מן הצדק", חזר לתפקידו

הטרגדיה היא קודם כל של השופט ומשפחתו, אבל בהשאלה ניתן לדבר גם על הטרגדיה של מערכת המשפט ועל הטרגדיה של הציבור שנזקק לשירותיה.

השופט מוריס בן עטר ז"ל לא היה שופט עצלן, להפך: מכוניתו היתה האחרונה שנותרה במגרש החניה של בית משפט השלום בירושלים עד לשעות הערב המאוחרות.

הבעיה של בן עטר היתה שהתקשה לקבל החלטות. ואם תשאלו מהי התכונה המרכזית שהופכת אדם מתאים לשיפוט, התשובה היא: היכולת להחליט, ולא סתם להחליט - להחליט מהר, נכון, יעיל, צודק, לפי החוק ותוך שמירת זכויות הצדדים. לא פעם הערכים והאינטרסים האלה מתנגשים בינם לבין עצמם.

בשנים האחרונות השתעבדה המערכת ל"מהר" ול"יעיל", במידה רבה על חשבון הערכים האחרים. המאבק בסחבת ובעומס הפך לחזות הכל. את דגל המאבק הזה נושא שר המשפטים יעקב נאמן, שמדבר בכל הזדמנות על "עינוי הדין". הטרגדיה של השופט בן עטר מאפשרת לרגע לדבר על "עינוי הדיין".

שופט שאינו יעיל מספיק כדוגמת בן עטר נקרא לבירור אצל הנשיא/ה שלו, ויחד עם מנהל בתי המשפט מחליטים על דרך הפעולה לגביו: הפסקת הזרמת תיקים או מעבר לערכאה "נוחה" יותר. בן עטר הועבר מבית משפט השלום בירושלים לבית המשפט לעניינים מקומיים. ספק אם זה היה הפתרון הנכון עבורו. נכון שהתיקים שם פשוטים יותר מבחינה משפטית, אבל המתכונת דומה לעומסים של תורנות: צריך להחליט מהר ובהרבה מאוד עניינים.

2. השופט כמינהלן

השופט המודרני נדרש להיות בראש ובראשונה יעיל, גם על חשבון הצדק

נציב תלונות השופטים הוא מוסד נוסף שנדרש לשופטים "סוררים". עיכובים ופיגורים הפכו גם הם לעילת טיפול וחוות דעת של הנציב. אחד השופטים שמטופל בעניין זה הוא צבי כספי מבית משפט השלום בתל אביב.

כספי, מצדו, יצא למאבק עקרוני בנציבות כמי שמגמדת את השופט, פוגעת בדימויו ובמעמדו, הופכת אותו מרשות שלטונית עצמאית וריבונית לפקיד שמכוון כל כולו לריצוי ולהתחנפות לממונים עליו - לעורכי דין, למתדיינים - ולפקיד שמבוהל מהאפשרות שחלילה יחטוף תלונה ונזיפה.

מבחינה מסוימת, בן עטר הפך לקורבן של הקו הניהולי שהתבסס בשנים האחרונות: מעקב מערכתי אחר ביצועי השופט הבודד. המחשב הפך את כולם לשקופים יותר. המערכת משקיעה משאבים להגברת המודעות ולשיפור הביצועים באמצעות מערכת המחשוב, נציב התלונות, הנשיא ומנהל בתי המשפט, סדנאות והשתלמויות.

עם זאת, המערכת נזהרה בכבודם של השופטים ולא פרסמה ברבים את שמות השופטים האטיים במיוחד שנקראים לבירור, שננקטו נגדם צעדים ניהוליים ואחרים.

המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט שלמה לוין, נחשב לאחד השופטים היעילים במערכת המשפט. בספרו "להיות שופט" כתב על השופט המודרני שעליו מוטלת האחריות "לא רק לתת פסקי דין בדרך המסורתית, אלא גם לפעול ביעילות. בצד 'השופט כמחליט' ו'השופט כמפשר', צמחה גם תופעה של קיום 'השופט כמינהלן ('מנהל ארגוני')".

ועם זאת, הזהיר לוין באמצעות הדוגמה הבאה: "מומחה במינהל מבקש לייעל את העבודה בחדר הניתוחים של בית חולים, והוא ממליץ בפני מנהלי בית החולים שמכאן ואילך אין להקדיש לניתוח יותר מעשר דקות. נקל לשער את התוצאות הרות האסון שיכולות לנבוע מיישום הוראה כזו. הוא הדין ב'יעילות' ההליך השיפוטי".

3. מחסור בשופטים?

במערכת המשפט אוהבים להטיל את האחריות על גורמים חיצוניים, אך כדאי גם להסתכל פנימה

שופט ביהמ"ש העליון בדימוס יעקב טירקל דיבר בכנס אילת של ועד מחוז תל אביב על תקלות במינוי שופטים: "לעתים ממנים מועמד טוב מבחינת תכונותיו, אלא שיש לו חיסרון מסוים - הוא לא מסוגל להחליט, לא נותן החלטה במשך שנה. זו תקלה".

הבעיה היא שמדובר בתקלה שקשה מאוד לאתרה מראש. אם תרצו, גם זו טרגדיה: הוועדות שבוחנות מועמדים לשיפוט לא יודעות לזהות את התכונה החשובה ביותר לתפקיד, במיוחד כאשר תכונה זו מתעצמת עם השחיקה שבאה בחלוף הזמן על כס השיפוט.

הסחבת, כמו כל נגע שלא טופל, צמחה לממדיה הנוכחיים בגלל הזנחה מתמשכת. נהוג לדבר על הגידול במספר התיקים שעולה על הגידול במספר השופטים. יש התולים את הסיבה בגידול המסיבי במספר עורכי הדין שהפך את ישראל למובילה בעולם ביחס עורכי דין לאוכלוסייה, עובדה שאחראית לייצור המוני וסדרתי של התדיינויות, חלקן מיותרות. במערכת "אוהבים" את הסיבות האלה שמטילות את האחריות על גורמים חיצוניים - מחסור בשופטים, ריבוי עורכי דין. אבל, כדאי להסתכל גם על סיבות פנימיות.

תקופת נשיאותו של אהרן ברק עודדה את האקדמיזציה בכתיבת פסקי דין. שופטים שביקשו להתקדם חשבו שכתיבה אקדמית, עמוסת אסמכתאות ומובאות של משפט השוואתי תצוד את עינו של ראש המערכת לכיוונם. כתיבה כזו גוזלת זמן יקר, ובוודאי שאינה דרושה בערכאות הנמוכות.

את המוניטין המפוקפק בשיאי אטיות ועיכוב פסקי דין רשמו בזמנו שתי שופטות: אלישבע ברק־אוסוסקין ומיכאלה שידלובסקי־אור. עובדה זו לא הפריעה להן להתקדם לבית הדין הארצי לעבודה ולבית המשפט המחוזי.

מטעמים מובנים, היה קשה למערכת למצות אז את הדין עם שופטים אטיים אחרים, כשלא עושים דבר עם שתי השופטות שנשואות לנשיא ברק ולשופט תיאודור אור. לאחר פרישת השניים ונשותיהם, השתנתה המגמה. עכשיו מעודדים כתיבה קצרה יותר, עכשיו באים חשבון עם שופטים אטיים במיוחד.

השופט בן עטר לא עמד בכך. מוקדם להסיק מסקנות על כישלון הטיפול המערכתי במקרה זה. ועם זאת, מותר לעצור רגע ולשאול האם לא הגזמנו בהפלת התיק על ראשו של השופט הבודד.